Loading AI tools
חָג' (בערבית: حجّ) הוא עלייה לרגל למכה שמקיימים מוסלמים בין היום השמיני ליום השנים עשר בחודש ד'ו אל-חיג'ה, החודש השנים עשר בלוח השנה המוסלמי.[1] קיום החג' הוא החמישי מבין "חמשת עמודי האסלאם" באסלאם הסוני ואחד מאחד עשר ענפי הדת באסלאם השיעי. כל מוסלמי בריא בגופו מחויב לקיים את החג' לפחות פעם אחת בחייו, אם יש לו המשאבים הכספיים הנדרשים.[2] מוסלמי אשר ביצע את מצוות החג' זוכה בתואר מיוחד, חאג' (حَاجّ), ולעיתים התואר אף מתווסף בקביעות לשמו. לפי המסורת המוסלמית, החג' הוא מנהג קדום שהתקיים כבר בתקופת אברהם וישמעאל.
החג' הוא העלייה לרגל השנתית הגדולה ביותר בעולם כיום. עולים לרגל מצטרפים לתהלוכות ענק של מאות ואלפי אנשים, אשר סימולטנית מתרכזים במכה לשבוע החג', ומבצעים יחדיו סדרת פולחנים. כחלק מהחג' כל עולה לרגל צועד שבע פעמים נגד כיוון השעון מסביב לכעבה, הבניין אשר משמש ככיוון התפילה המוסלמי; רצים בין הרי הא-סאפא והא-מארוואה; שותים מבאר זמזם; הולכים למישורי הר ערפאת לעמידה בערנות; ומיידים אבנים בטקס סקילת השטן(אנ'). העולים לרגל אז מגלחים את ראשם, מבצעים זבח חי ומתחילים לחוג את עיד אל-אדחה (חג הקורבן).
המילה הערבית חג' פירושה כשלעצמה עלייה לרגל, והיא נגזרה כנראה מאותו שורש שממנו נגזרה המילה העברית "חג". היא משמשת גם לתיאור צליינות נוצרית לארץ ישראל. יהודי פרס משתמשים במילה זו לפעמים כדי לתאר עלייה לרגל של יהודים לארץ ישראל. בהקשר המוסלמי (בפרט אצל הסונים), המילה חג' מתארת את סדרת הטקסים שיש לקיים במכה ובסביבותיה בתקופה מסוימת של השנה. סוגים אחרים של עלייה לרגל (עלייה לרגל למכה שלא בתקופה המסוימת בשנה, עלייה לרגל למקומות קדושים אחרים) מכונים בשמות אחרים. ישנו צמח הגה מצויה הנקרא בין השאר ערבית אל-חאג', משום שהוא מצוי בצידי הדרכים של העולים לחגוג את החג.[3]
נכון ל-2007, העריכו את מספר עולי הרגל השנתי בכשני מיליון. טכניקות לשליטה בקהל החלו להיות קריטיות בתהליך ובגלל מספרם הרב של האנשים הטקסים קיבלו סגנון קצת שונה. אין צורך יותר לנשק את האבן השחורה, אלא רק להצביע עליה בכל פעם שמקיפים את הכעבה. בעבר יידו אבנים על עמודים גדולים, אך בגלל תקלות בטיחות המנהג השתנה לקירות ארוכים עם סלי תפיסה תחתיהם כדי לתפוס את האבנים. הקרבת החיה יכול להיעשות באופן אישי או על ידי מינוי נציג וכן הלאה. אף על פי כל הניסיונות לשיפור הבטיחות עדיין מתרחשות תקריות בטיחות במהלך החג' אשר גורמות למאות מקרי מוות.
ממשלת ערב הסעודית מוציאה ויזות מיוחדות לזרים לצורך העלייה לרגל, שמתבצעת בחודש המוסלמי ד'ו אל-חיג'ה. אולם, הכניסה לעיר עצמה אסורה על לא-מוסלמים, והעיר כולה נחשבת כאתר קדוש לאסלאם. קיום חג' יותר מפעם אחת הוא "תטווע" - מצוות רשות.
.jpg)
החג' מבוסס על עלייה לרגל שנחשבה קדומה גם בזמנו של מוחמד במאה ה-7. לפי החדית' ניתן לעקוב אחר חלקים מהחג' עד לתקופתו של אברהם, סביב 2000 לפני הספירה, אשר, לפי האמונה, צווה על ידי אלוהים (אללה) לעזוב את אשתו הגר ובנו ישמעאל במדבר. בזמן שהגר רצה שבע פעמים הלוך ושוב בחיפוש אחר מים לבנה, ישמעאל בכה ורקע באדמה עם רגלו ומים מבור הזמזם החלו לזרום (בור מים זה זוכה לכבוד עד היום בערב הסעודית). בכל שנה שבטים מכל חצי האי ערב היו מתרכזים במכה כחלק מהעלייה לרגל. דתם הספציפית של השבטים הייתה לא רלוונטית לעצמם קיום העלייה לרגל. שבטים נוצרים לקחו בה חלק בדיוק כמו שבטים פגניים. היסטוריונים מוסלמים קוראים לתקופה הזאת של לפני מוחמד "הג'אהִליה". בתקופה זאת הכעבה כללה בתוכה מאות פסלים אשר ייצגו את האלילים של כל שבטי חצי האי ערב וכן פסלים של ישו ומרים.
מוחמד היה ידוע כמי שנסע פעמים רבות לערים מרכזיות, אפילו לפני שזכה להתגלויות. כמו כן באופן היסטורי מוסלמים רבים היו נפגשים בערים גדולות ועולים לרגל יחדיו במסות שמנו עשרות אלפי אנשים, למכה. שתי הנקודות המפורסמות ביותר למפגשים להתחלת מסעות כאלה היו קהיר ודמשק.
ב-632, כאשר מוחמד הוביל אנשים מאל-מדינה למכה זה היה לחג' הראשון המבוצע על ידי מוסלמים בלבד, ולחג' היחיד שמוחמד אי פעם ביצע. בנקודה זאת החג' הפך להיות חלק מחמשת עמודי האסלאם. הכעבה טוהרה מפסלוני אלילים ומוחמד הכריז עליה כבית האל.
אנשים רבים הולכים למכה בקבוצות עם חבריהם או משפחתם, או עם חברים מהמסגד המקומי, על מנת לחסוך בכסף. יש חברות תעופה שמשווקות חבילה מיוחדת למוסלמים הנוסעים למכה. בשל חוקי ערב הסעודית, ומחשש לביטחונן, אסורה על אישה ההגעה למכה ללא ליווי של קרוב משפחה: עליה להיות עם אביה, בעלה או אחיה. אלפים מערביי ישראל עולים למכה מדי שנה, תוך שימוש בדרכונים ירדניים זמניים שניתנים לצורך החג'[4].
ברגע שמגיעים אל ה"מקאת" (הנקודה האחרונה לפני מכה, אשר בה חייבים להיכנס למצב של "אחראם") אומרים את ה"נייה", היא הכוונה, האם אני מתכוון לבצע חג' או עמרה (חג' קטן) ומתחילים לומר את ה"תלבייה" :"לפקודתך, לפקודתך אין לך שותף". את התלבייה יש לומר עד אשר רואים את מכה באופק, אז מפסיקים.
בזמן שהם במכה, על עולי הרגל להיכנס למצב של "אחראם", זהו מצב טהור, על הגברים ללבוש בגד לבן אשר לא נגעו בו החוט והמחט, החלק העליון נקרא "אזאר" והתחתון נקרא "רדאא'", על יד ימין להישאר חשופה וכן על הראש, על מנת שדבר לא יפריד בין המאמין לשמים. ישנן הסתייגויות ממאכלים מסוימים וכן אסור קיום יחסי מין.
כשהוא מגיע למכה, העולה לרגל (חאג') מבצע סדרה של פעולות פולחניות שמסמלות את חייו של הנביא מוחמד, ואת הסולידריות עם המוסלמים בעולם כולו. אלה הן:
- "טוואף" (בערבית: طواف, תעתיק מדויק: טָוָאף): סיבוב מסביב לכעבה ארבע פעמים במהירות, ולאחר מכן שלוש פעמים לאט יותר, נגד כיוון השעון, כל סיבוב מתחיל בנשיקת האבן השחורה (אל-חג'ר אל-אסוד).
- "סעי": ריצה מהירה שבע פעמים בין הגבעות צפא ומרווה. ריצה זו מסמלת את החיפוש של הגר אחר מים לבנה ישמעאל, לפני שבאר זמזם נתגלתה לה על ידי המלאך גבריאל.
יש להחליף בגדים במיקאת.
פולחנים אלה משלימים את ה"עמרה", המכונה לפעמים "החג' הקטן". כעת, עולה הרגל רשאי לפשוט את האחראם וללבוש את בגדיו הרגילים. אם כי אין זה חלק מהפולחן, רוב עולי הרגל שותים מים מבאר זמזם כשהם מסיימים את העמרה.
לאחר ה"סעי" ממשיכים לכיוון הר ערפאת, הידוע גם כהר הרחמים וחוזרים לומר את התלביה. לפי אחת המסורות, השם ערפאת (או: ערפה) נגזר מן השורש ע.ר.פ, שפירושו בערבית: "ידע" או "הכיר". גרסה אחת של המסורת אומרת כי זהו המקום שבו אדם וחוה ידעו זה את זה בשנית לאחר הגירוש מגן עדן. לפי גרסה אחרת, במקום זה הביא המלאך ג'בריל (גבריאל) לידיעתו של אברהם את אופן קיום הטקסים.
יש העוצרים בעיר מנא (מינא) ומתפללים שם במסגד אלח'יף ועם הבוקר ממשיכים לכיוון הר ערפאת, ליד הר ערפאת יש מישור גדול אשר יכול להכיל אלפים ושם מבצעים את הווּקוּף (وُقوف) במעמד האמאם. הווקוף נחשב לטקס המרכזי של החג'. חכמי דת מוסלמים אשר דנו בתוקפו של החג' במצבים שבהם טקס זה או אחר לא בוצע כראוי, הגיעו למסקנה כי קיום הווּקוּף כהלכה הכרחי בכל מקרה.
הווקוף כולל: תפילות - מנחה, תפילות רשות, תפילות למחילות חטאים ובסוף האזנה לדרשת האמאם. המסורת מספרת בשבח יום זה, זהו יום נהדר בו משתבח אללה במאמיניו בפני מלאכיו, והמלאכים מברכים את המאמינים.
לאחר שקיעת השמש (על מנת להימנע מעבודת אלילים וסגידה לשמש) יש לקבל את ה"אג'זה" (إجازة), אישור מהאמם לנהירה המונית, "אפאדה"(إفاضة) המסמלת את תחילת החזרה לכיוון מכה (יש עצירות נוספות בדרך טרם ההגעה למכה).
העצירה הבאה היא מקום בשם מוזדליפה (בין 9–10 לחודש) משם מתפללים את תפילת הערב ואוספים 70 אבנים בהר קזח (בו הייתה אש תמיד בתקופת הג'היליה), על מנת לרגום את תלי האבנים במנא ביום המחרת. טרם זריחת השמש (שוב להימנע מעבודת אלילים) מתחילים את המסע בוואדי לכוון הר ת'ביר, מבצעים "ווקוף" (התפילות) נוסף ורוגמים את שלושת התלים, במשך 4 ימים, סקילה זו מייצגת את סקילת השטן. הראשון והגדול ביותר מציין את המקום בו השטן פיתה את אברהם שלא להקריב את ישמעאל, השני הוא במקום בו פיתה את אשתו של אברהם, הגר, למנוע ממנו את ההקרבה, והשלישי הוא היכן שפיתה את ישמעאל שלא יוקרב. השטן הושב ריקם וננזף בכל שלוש הפעמים, וזריקת האבנים מסמלת את הנזיפה הזו, כל אבן הנזרקת היא כתפילה העולה השמיימה.
הרגימה היא השלב הראשון ליציאה ממצב האחראם למצב של "תחלול" - מצב של חול.
השלב השני ליציאה ממצב האחראם הוא השחיטה - "אל-נחר", העלאת הקורבן, הכבש, לזכר אותו הכבש אשר לבסוף שלח אללה לאברהם שיעקד במקום ישמעאל. ליד תל אלעקבה (התל הגבוה מבין השלושה) על פי המסורת יש מסגד בשם מסג'ד אלכבש (במקום שחיטה ניתן לתת כסף לעניים).
הטקס השלישי אשר מעביר את עולי הרגל ממצב של קדושה למצב של חול הוא ה"חלק" - התספורת והגילוח אצל הגברים, וגזרת קווצת שיער (סמלית) אצל הנשים, פעולת הנשים נקראת "תקצר" (תקציר). עם ביצוע ה"חלק" מבוטלים כל האסורים מלבד האסור על יחסי מין. על פי המסורת ביצע מוחמד את ה"חלק": קודם צד ימין ואז צד שמאל.
לאחר הטקס השלישי ישנה עוד יציאה המונית, "אפאצ'ה" לכיוון מכה, שם מבצעים "טוואף" (הקפות סביב הכעבה) נוסף, מטהרים במי הזמזם וכך נשלמת היציאה אל ה"תחלול" מן ה"אחראם". אז חוזרים למנא, לימי החגיגה כי החג עדיין לא נגמר (בין 11–13 לחודש), במנא חוזרים מדי יום על רגימת התלים ויש פירושים האומרים כי יש לחזור על שמו של אללה ולאחר הימים במנא חוזרים למכה ומבצעים הקפה נוספת סביב הכעבה, ושוב שותים ממי הזמזם ושוב נוגעים באבן הקדושה (אך יש מסורות אשר מורידות זאת).
ה"עמרה", היא החג' הקטן, ממוקדת לכעבה בלבד וכוללת: כניסה למצב של אחראם, את ה"טוואף" (ההקפות מסביב לכעבה) אחר כך את ה"סעי" (ריצה בין המרווה לצפא) את ה"חלק" (התספורת והתקצר) וסיום האחראם. יש המבצעים את העמרה בזמן שהם מבצעים את החג', זה אפשרי, יש אשר אומרים כי אין לבלבל בין השתיים, חג' עושים כמצוות חובה והעמרה היא "תטווע" - רשות בלבד. יש הטוענים כי שתיהן חובה ולכן מכניסים את העמרה אל תוך החג'. בקדם אסלאם, תקופת הג'היליה, בוצעה העמרה ב-27 לחודש רג'ב. ישנן מסורות הגורסות כי זהו חטא גדול לבצע עמרה בתוך החג'. ישנן מסורות הגורסות כי זה בסדר לשלב וזה בסדר לא לשלב וכי מוחמד עשה זאת פעמים, גם עמרה בעת צום הרמצ'אן וגם בחודש רג'ב. השיעים ממליצים לבקר במקום בשם ע'דיר חם - שם לפי המסורת השיעית הכריז מוחמד על עלי כיורשו.
את ה"חג' הקטן" אפשר לבצע כל השנה, אך את ה"חג' הגדול" יש לבצע בחודש ד'ו אל-חיג'ה. רוב עולי הרגל מבצעים את שני החג'ים בזמן החג' הגדול בשל העלות והקושי שבנסיעה למכה. לעולי רגל רבים (במיוחד אלה שמתקשים לנסוע מסיבות כספיות או בריאותיות), העלייה לרגל היא אירוע של פעם בחיים.
רוב עולי הרגל נוסעים לאחר העמרה לעיר מדינה, לבקר במסגד הנביא, שם הוא קבור ליד אבו בכּר ועמר בִּן אל-ח'טאב, אף שאין זו חובה כחלק מהחג'.
הגדרתו הלשונית: לעלות לדבר המועצם.
הגדרתו ההלכתית: לעלות לרגל לבית אללה הקדוש, ועשיית הפולחנים והמנהגים והטקסים הקבועים לעלייה לרגל, בין אם זה לעשות הקפות, או ההתהלכות הלוך ושוב בין גבעות א-ספא ואל-מרווא, ושאר המנהגים והיענות לצו אללה.[5]
הראיות להלכות של החג'
עלייה לרגל היא אכן יסוד מיסודות ההלכה האסלאמית, והראיות לכך הן:
א. מהקוראן: פסוק 97 מפרק 3 "האנשים מצווים בפני אללה, לעלות לרגל אל הבית, אכן זאת חובה על כל היכול לצאת לדרך".
ב. מהמסורת: "הוי האנשים, מצווה עליכם העלייה לרגל, על כן תעלו לרגל".
ג. ההסכמה הגורפת של הפוסקים: מאז ימי הסחאבה ועד ימנו אנו, הסכימו פוסקי ההלכה שהחג' הוא חובה פעם אחת בחיים.
1. האסלאם: החג' לא חובה על הלא מוסלמי.
2. השכל: החג' לא חובה על זה שיצא מדעתו.
3. הבגרות וההבחנה
4. החירות: החג' לא חובה על עבדים.
5. הביטחון בדרכים.
6. היכולת, והיא משני סוגים: יכולת נפשית, ויכולות אחרות אשר חובה שיתקיימו:
6.1. יכולת התניידות.
6.2. מזון ושתייה המספקים לכל הדרך, וגם למשפחתו שנותרה מאחור בהיעדרו.
6.3. היכולת לנסוע, וזה שהוא יכול לשהות במקום בערפה.
7. על הנשים, בנוסף לאשר דובר למעלה, קיימים עוד תנאים:
7.1. חובה שבעלה יהיה איתה, או כל אחד שנקרא מוחראם, והוא בן משפחה שאיתו אסור לה להתחתן, או שיש קבוצה של נשים.
7.2. שלא תהיה בתקופת ההמתנה שלאחר הגירושין או ההתאלמנות.
7.3. האישה לא יכולה לעלות לרגל בלי רשותו של בעלה.[6]
היסודות
1. האיחראם: הכוונה לכניסה או לעשייה של החג' או העומרה, ונמנים בו שלושה סוגים:
1.1. לעשות בנפרד, רק את החג'.
1.2. לעשות את העומרה, ומיד לאחר מכן את החג'.
1.3. לעשות את החג' ואת העומרה ביחד.
לאיחראם יש מועד התחום בזמן: מתחילת חודש שאאוול, עד עליית שחר יום חג הקורבן.
לאיחראם יש מיקום התוחם אותו: זה הוא המקום שבו העולה לרגל נכנס למצב של איחראם, וזה שונה מבחינת איזה עיר או מדינה הוא מגיע:
א. ד'ו אלחולייפה: שזה מיקום של אנשי אלמדינה וכל מי שמגיע מכיוונה.
ב. אבר עלי: שזה מיקומם של אלו המגיעים מדמשק, ובכלל מאזור א-שאם.
ג. יא למלם: שזה מיקום של אנשים המגיעים מאזור תימן וסביבתה
הדברים המומלצים לפני הכניסה לאיחראם
א. הרחצה.
ב. הטהרה (וודוא)
ג. כסיסת ציפורניים.
ד. קיצור השיער.
ה. לביש בגדי האיחראם שהם בצבע לבן, בשני חלקים שמם הוא איזר ורידאא.
ו. הבישום.
ז. להתפלל שתי רכעות.
ח. להתכוון לעשות את החג'.
ט. להתחיל במסע הטלביה.
י. האישה לא צריכה לשנות את הבגדים שלה, היא יכולה לעשות חג' באותו לבוש, בלי ניקאב.
הדברים האסורים באיחראם
ישנם 9 דברים אסורים באיחראם:
א. אסור ללבוש בגדים מחויטים כמו חולצה, מכנס, נעליים, וכו'.
ב. אסור לגברים לכסות את הראש, אלא אם יש צורך או עילה לזה.
ג. אסור לעשות תסרוקות ופנים וכו'.
ד. אסור לקצוץ את שיערות הערווה ובית השחי, אלא אם יש לזה עילה .
ה. אסור לכסוס ציפורניים
ו. אסור להשתמש בבושם.
ז. אסור לצוד.
ח. אסור להתחתן.
ט. ואסור לקיים יחסי מין.
העמידה בהר ערפה
תנאי העמידה:
א. העמידה צריכה להיות בחלק מחלקי היום, החל מצהריי היום התשיעי בד'ו אלחיג'ה, עד שחר היום העשירי.
ב. לעמוד במסגרת הגבולות של הר ערפה.
ג. ההקפה סביב הכעבה, והיא נקראת הקפת אל-איפדא.
ההקפות
תנאים לתקינות ההקפות:
א. הכוונה: הטהרה מכל דבר שמטמא את הגוף.
ב. בזמן ההקפה תהיה מצדי השמאלי, ומתחיל את ההקפה באבן השחורה.
ג. להשלים 7 הקפות.
ההקפות הן מארבעה סוגים:
1. הקפת ההגעה (הקפת רשות).
2. הקפה לאחר שיורדים מערפת (הקפת יסוד), שנקראת גם הקפת הביקור.
3. הקפת העזיבה (הקפת רשות)
4. הקפה התנדבותית (הקפה מומלצת).
ההליכה בין א-ספא ואל-מרווה
שבע פעמים מא-ספא ואל-מרווה ולהפך.
התספורת
תספורת שלוקחת 3 שערות ויותר, או תספורת שלמה (קרחת), ותנאי התספורת הם;
1. שיהיה אחרי חצות.
2. שלא יפחת מספר השערות משלוש.
3. האישה מקצרת את השער אך ולא מסתפרת.
החובות שבעלייה לרגל (חג')
1. כניסה למצב של איחראם מאחד המיקומים המיועדים לכך.
2. זריקת אבנים על השטן, שזמנה נכנס בחצות יום החג, ונמשך עד שקיעת השמש ביום החג. זריקה של שבע אבנים למקומות שמיועדים לכך, אשר נקראים "אלג'מרא אסוארה" "אלווסטה" "אלכוברא" (אלעקבה). חובות אלה, מי שמפספס אחד מהם, יהיה עליו צורך בשחיטת כבש.
הרשות בחג'
1. לעשות רק את החג', ולאחר מכן את העומרה.
2. התלביה.
3. הקפת ההגעה.
4. השינה במוזדליפה.
5. 2 רכעות לאחר הקפת החובה.
6. השינה במינה.
7. הקפת העזיבה.
העלייה לרגל עשויה לבנות את כל חייו של המוסלמי האדוק. המאמין מחויב לעלות לרגל לפחות פעם אחת בחייו, אך רק לאחר שכל ענייניו הגשמיים הושלמו כראוי. לפיכך (לפחות אידיאלית), כל חייו של המוסלמי מכוונים לקראת מטרה זו; כל חייו הם עלייה לרגל.
העלייה לרגל היא לא סתם ביקור בכעבה, היא ביקור אצל אלוהים, זו היא מצווה אברהמית אשר הלכתית נקבעה בימיו של מוחמד. עולה הרגל, ה"חג'", מכובד מאוד בקהילתו. כבוד זה הוא מניע לחלק מהמאמינים לקיים את החג'. יש מקומות בהם מכנים את מי שחזר מעליה לרגל "חג'" לשאר ימי חייו. ישנם מורים אסלאמיים שחושבים כי זהו מניע פסול, כיוון שהחג' צריך להיות תוצאה של דבקות באל ולא אמצעי למעמד חברתי. תפילת הטאלביה משקפת את ההרגשה הזו. על המאמין להיות מודע לעצמו ולמניעיו לקיום החג', וכך להשתפר כל הזמן במעשיו. לטקסי החג' יש השפעה פסיכולוגית עמוקה על מוסלמים המשתתפים בה. העלייה לרגל היא בדרך כלל חוויה עמוקה, ועשויה לשנות את חייו של עולה הרגל באופן מהותי.
סגולתו של החג'
מי שעלה לרגל, ונמנע מביאה אל נשים, ולא השחית, חזר טהור כמו ביום היוולדו.
החכמה שמאחורי העלייה לרגל (חג')
1. העולה לרגל מביע את ההתמסרות לאללה, בזה שהוא מסיר את כל הקישוטים והבגדים וכל מה שמזכיר לו את העולם הזה.
2. העלייה לרגל מחנכת את הנפש על הסבלנות, ונשיאת מסעות כבדים, ולציית לצווים שאללה ציווה עלינו.
3. החג' מתניע את השוויון האנושי בין כל העולים לרגל.
4. החג' מזכיר למוסלמי בהיסטורית הנביאים אברהם וישמעאל, עליהם השלום, וגם מזכיר את הנביא מוחמד עליו השלום והסחאבה, שאללה יתרצה מהם.
החג' מזכיר את חובת התאחדות המוסלמים, והסכמתם על דעה אחת[8]
כיוון שנכון לשנות ה-20 של המאה ה-21 יש כ-2 מיליארד מוסלמים, ובעיקר עם השתכללות התעופה האזרחית באמצע המאה ה-20 שמאפשרת הגעה למכה בקלות ובעלות זולה יחסית לרוב האוכלוסייה המוסלמית, מכה מוצפת בקהל עצום בזמן העלייה לרגל. בחודש החג' מגיעים למכה עד 4 מיליון עולי רגל. זרם עצום זה מכביד מאוד על העיר, שאינה תמיד מצליחה למנוע צפיפות גדולה, או לספק מקום מגורים לכל האורחים. מצב זה הביא למקרי מוות רבים ולפציעות, בעיקר כתוצאה מרמיסה בשל צפיפות. אלו שמתים במהלך הטקסים נחשבים לקדושים שמתו על קידוש שם אללה. בשנת 1990 נרמסו למוות 1,426 אנשים במהלך מהומה שפרצה במנהרה בעיר.[9][10] במהלך 16 השנים שלאחר אסון 1990 אירעו במכה עוד שבעה אירועים במהלך הח'ג (אנ'), שבהם נרמסו עשרות עד מאות אנשים למוות תחת רגלי הקהל. ב-12 בינואר 2006 נהרגו לפחות 346 אנשים.[11] האסון החמור ביותר מסוג זה התרחש ב-24 בספטמבר 2015, ובו נספו לפחות 2,121 עולי רגל.[12]
ארגונים רבים אחראים על ארגון וניהול החג'. ערב הסעודית מיישמת מערכת של רישום, דרכונים וויזות על מנת לשלוט בזרם עולי הרגל. מטרתה של המערכת לעודד ולעזור לאלה שמגיעים בפעם הראשונה למכה, ובמקביל להגביל יותר את אלה שכבר היו שם. יש רבים שמתנגדים למערכת זו, משום שהם רוצים לעלות לרגל מספר פעמים, אך ועדת החג' טוענת כי אין להם אפשרות אחרת למנוע תאונות וטרגדיות כתוצאה מהצפיפות.
- דותן הלוי, מחג' לחגיגה: מסע הקסם הצרכני אל הכעבה, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 13 בנובמבר 2013
- חג' – העלייה למכה באתר הספרייה הלאומית
- חג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צליינים וצליינות מוסלמיים - ערב הסעודית מכה, דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
