Loading AI tools
סופר ומחזאי פורטוגזי מהמאה ה 16 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'יל הטרובדור ויסנטה (בפורטוגזית: Gil Vicente; סביבות 1465 – סביבות 1536) היה מחזאי ומשורר, שכמו כינויו, "הטרובדור", ובהתאם לרוח הזמן, ביים את מחזותיו וגם שיחק בהם.
 | |
| לידה |
1465 ליסבון, ממלכת פורטוגל .svg){kind=small}  |
|---|---|
| פטירה |
1536 (בגיל 71 בערך) אבורה, ממלכת פורטוגל .svg){kind=small} |
| מדינה |
ממלכת פורטוגל |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת סלמנקה |
| שפות היצירה |
ספרדית, פורטוגזית |
| סוגה |
פארסה, קומדיה |
| יצירות בולטות |
Auto da Barca do Inferno |
| צאצאים |
Paula Vicente |
  | |
ויסנטה נחשב לאבי "הדרמה הפורטוגזית" ולאחד הכותבים הגדולים במערב[1], ולכן מכונה לעיתים "פלאוטוס הפורטוגזי"[2]. בשל קרבת השפות הפורטוגזית והספרדית, על אחת כמה וכמה באותן השנים, ועקב אופן שימושו בהן יצירותיו של ויסנטה יכולות להיחשב באותה המידה ספרדיות, על כן נחשב גם לאבי "הדרמה הספרדית" יחד עם חואן דל-אנסינה[2]. ויסנטה פעל בחצרותיהם של המלכים מנואל ה-I וז'ואאו ה-III. קרנו עלתה בעיקר בעקבות השפעתה של המלכה לאונור, שצפתה בו משחק במחזות, שהוצגו בחצר המלכותית, והטילה עליו המשימה לכתוב המחזה הראשון שלו.
ייתכן והיה גם כותב נאומים של מנואל ה-I.
כל מחזותיו מחורזים, שיריו, שנכתבו בפורטוגזית ובספרדית, לוכדים את רוח חילופי התקופות בהצגתם גם את הסדר החברתי הישן ובה בעת את הסדרים החברתיים המתהווים. בעוד שרבות מיצירותיו הולחנו[1] עבור ימי חג דתיים, מלכותיים וממלכתיים, יצירותיו האחרות היו אהודות בקרב הציבור הרחב כבידור שופע סאטירה על חיי החברה הפורטוגזית בימיו. אף על פי שחלק מיצירותיו צונזרו על ידי האינקוויזיציה הפורטוגזית ותהילתו נשחקה בשנים שלאחר מותו, הוא מוכר כיום כדמות מפתח בימי ובתרבות תור הזהב של חצי האי האיברי כולו[3].
העדויות לגבי שנת ומקום לידתו של ויסנטה אינן חד משמעיות. ככל הנראה נולד בבארסלוס (Barcelos) או בגיאמאראיס (Guimarães) בין השנים 1452–1475. אומנם ב-1965 נערך פסטיבל 500 שנים להולדתו על סמך ההנחה המקובלת ביותר שנולד ב-1465. במהלך חייו נישא מספר פעמים והביא לעולם מספר ילדים. בנו, לואיש ויסנטה דה קרסטו, אסף וערך את קובץ יצירותיו. ככל הנראה למד משפטים וספרות בסלמנקה[1]. קיימת סברה כי הוא גם הצורף בעל אותו השם מהעיר אבורה[2], מחלוקת ניטשת בסוגיה בקרב מומחים. מקום מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. בהתאם לסברה המזהה אותו עם הצורף מאבורה משוער כי מת באבורה. גם תאריך מותו לא ברור, אלא שהפסיק לכתוב ב-1536 ולא נמצא שום רישום אודותיו החל משנה זו.
אם אפשר, אפילו עבודות החלוצית, ויסנטה לא כתב על לוח חלק ויצירתו היא חלק מהדרמה האיבארית הדתית כמו החילונית שקדמה לו. נושאים פסטורליים המופיעים ביצירתו של דל אנסינה השפיעו מאוד על עבודותיו המוקדמות, והמשיכו להופיע גם במחזותיו המאוחרים והמתוחכמים יותר. כמו כן ניתן לזהות את השפעות ההומניזם של ארסמוס ושל פירנצה של הרנסאנס[3].
גם ביצירתו החילונית לכאורה של ויסנטה מוטיבים דתיים כמו בפארסה "טרילוגית הספינות" (Trilogia das Barcas). ויסנטה גייס חדות הבחנתו לפענוח הדעות הקדומות, הסטריאוטיפים והארכיטיפים בחברה הפורטוגזית. אך ידע, בדומה לאמירתו המאוחרת יותר של ז'אן בטיסטה דה סונטאי "הצחוק מתקן את המידות" (Castigat ridendo mores), שתובנות בהירות ונוקבות שכאלה לא יכולות לעבור בדיון הרציני אלא חייבות הריכוך של "הקומדיה" המקלה בעיכולן. הדמויות במחזותיו מגוונות בהתאם, וכוללות דמויות גסות בנות המעמדות הנמוכים כמו מלחים, צוענים ואיכרים, שבפיהן שם גם מהלהג הרווח, אך הקפיד על הליריות שבמילים. גם דמויות פנטסטיות של פיות ושדים מופיעות במחזותיו.
הדיאלוגים של ויסנטה מעידים על ידע טכני רב באומנות המשחק, שופעים דמיון ומקוריות, ועל אף האופי הקומי הקל שבחלקם אינם נוטים להגזמה מופרכת ולמליצה אלא לפשטות, ישירות ושנינה. לעיתים הטקסט שלו אינו מציית לכללי האסתטיקה ולעקרונות האומנותיים המקובלים של איזון. גוף יצירתו מציג רוח מסוכסכת בעוד הוא מצייר דיוקן חסר פשרות של חברה מלאת פגמים במילים אכזריות ואלימות הוא מגלה רוך כלפי המדוכאים ומלא חן בתיאוריו הפסטורליים. כמו כן, ניגוד נוסף שניתן למצוא בכתיבתו, השילוב בין שפתו הישירה והארוטית והשפעות מלומדות ומהוגנות כמו זו של פטרארקה.
יש שתיארו את העולם המוצג במחזותיו של ויסנטה ברוח הפלטוניזם הדואליסטי. מחד, עולם מופשט של אהבה שאינה פיזית המובילה בתורה לרווחה ונוחות הדעת, עולם הרוח השלו ובתיאורו של ויסנטה במכתבו למלך ז'ואאו "זוהר התהילה". מאידך, העולם כפי שהוא מוצג ביצירתו הסאטירית, עולם נטול סדר, אקראי ומתיש. עולם פגום זה, העומד על חולשות אנוש מתחשב יותר בצרכים דרמטיים ולא ניתן להחשיבו יצירה היסטוריוגרפית. מוטיב חג המולד הוא דוגמה אחת לתפיסותיו התיאוסופיות, החשכה הגדולה גובלת בתהילת האל בסיפור הבתולה ולידת המשיח. החשכה מתחייבת כדי להעניק לאור נוכחות. כמו כן תפיסה לאומית מוקדמת עולה ביצירתיו "דרשה על המלחמה" (אזורטסאונ דה גאאה- Exortação da Guerra), "מערכת התהילה" (Auto da Fama) ו"בתי הדין של יופיטר" (קורטאש דז'ופיטר Cortes de Júpiter), שאינם מפארים את האימפריה אלא מבקרים אותה חברתית-מוסרית נוכח ההתפתחויות הערות בעת הפיכתה של פורטוגל למעצמה מסחרית חובקת עולם, דבר שיכול להעיד דווקא על עוצמה ולכידות חברתית[דרושה הבהרה].
רבים ממחזותיו של ויסנטה חוברו עבור חגיגות וציון מועדים דתיים. שבעה עשר המחזות מכונים "עבודות מסירות" (פורטוגזית: Obras de devoção), ומורכבים מ-"autos" או מערכות, ובהם ויסנטה מזג נושאים ממחזות המוסר של ימי הביניים, תיאטרון רחוב והדרמה הליטורגית (מחזור הכנסייה) שהייתה מקובלת בחגיגות הלחם והיין הקדושים. אחד מ"מחזות המסירות" המוקדמים "צו האמונה" (נוסח אחר: "המערכה על האמונה") (פורטוגזית: Auto da Fé) מ-1501, חוקר, בדומה למחזה מוסר, מסע הנפש לזרועות "הכנסייה האם", בדרכה נקרה השטן אך היא מודרכת בידי מלאך האל.
שלשת המחזות "טרילוגית הספינות" (פורטוגזית: Triologia das Barcas) נחשבים ליצירת המופת מאתו. המחזה הראשון, "המערכה של ספינת הגיהנום" (Auto da Barca do Inferno) חובר ב-1516, "המערכה של ספינת כור המצרף" (Auto da Barca do Purgatório) חובר ב-1518, ו"המערכה של ספינת גן עדן" (Auto da Barca da Glória) שחובר ב-1519. הטרילוגיה משלבת נרטיב מוסרי עם ביקורת על החברה הפורטוגזית של המאה ה-16 על ידי הצגת דמויות סטראוטיפיות הממתינות על מזח להגעתה של אחת הספינות שתאסוף אותם לגורלם הנצחי, ל"ספינת הגיהנום" ממתינים אציל, "מאדאם", שופט ותובע מושחת, נזיר מתהולל, סנדלר נוכל, אדם שהוצא להורג בתלייה ויהודי (שבהתאם לדוגמה מי שלא הוטבל לכל היותר נדון למדרגה הראשונה בתופת).
לשונו במחזות הדתיים כמו "המערכה של מופינה מנדג'יס" ((Auto de Mofina Mendes שבפורטוגזית של הרנסאנס משמעותו "המחזה של המשפילה עצמה", כמו המחזה "הבשורה" (Anunciação), ובתפילת הקדוש אגוסטין ב"מערכה של הנפש" (Auto da Alma), מעידה על השפעת "שירי הקדושה מרים" (Cantigas de Santa Maria) על לשונו שלו, ולכן לעיתים מכונה "משורר הבתולה". יצירות בולטות נוספות מאתו כוללות את "מערכת הרועה הקסטיליאני" (Auto Pastoril Castelhano) מ-1502, "המערכה של מלך האמגושים" (Auto dos Reis Magos) מ-1503 שחוברה עבור חגיגות חג המולד, ו"המערכה של סיביל קאסנדרה" (Auto da Sibila Cassandra) מ-1503, המחזה שנשא בשורת רעיונות הרנסאנס בפורטוגל.
הקומדיות והפארסות מאת ויסנטה ככל הנראה נכתבו בהשראת בידור עממי ותיאטרון רחוב. ונראה שוויסנטה הכיר גם את עבודותיהם של הכותבים בני זמנו לוקאס פרננדז וטורס נהארו[1]. יצירתו זו של ויסנטה, מזגה סלפסטיק וסאטירה, כמו השימוש המכוון שלו בניבים כמאפיין מרכזי של הדמות המעיד על מוצא ועל כן על מעמדה, וכחלק מהשימוש בסטריאוטיפים של דמות טובה או רעה. העמדת המחזות המשיכה את המסורת הפשוטה באופיה שהייתה נהוגה במחזות המוסר, דוגמה היא המחזת שתי תמונות במקביל כשקלעים חוצצים בלבד הבמה לשניים. "המערכה אודות הודו" (Auto da India) מהקומדיות המוקדמות נכתבה ב-1509. המחזה הוא דוגמה לשליטתו הטכנית של ויסנטה בכתיבה בצורת הקומדיה, והיא למעשה פארסת חדר מיטות- 'קומדיית טעויות'. ויסנטה המשיך לכתוב בסוגות עד מותו, דוגמה בולטת נוספת שלו היא "הפארסה אודות אינס פֶּרֶיִרָה" (Farsa de Inês Pereira) מ-1523.
קודם לוויסנטה, מעטות הדרמות שהומחזו בפורטוגל. אולם, מספר מצומצם של הופעות ראויות לציון מיסד נוכחות אומנויות הבמה בחצר המלוכה ובכנסייה.
מהלך שלטונו של סנשו הראשון (1185 - 1212), בונאמיש (Bonamis) ואקומפאניאדו (Acompaniado) היו הראשונים לתעד הצגת המחזה "ארמדילו" (Arremedillo) על ידי שחקנים פורטוגזיים בתעודות תשלום המלך בצורת חלוקת קרקעות. בתעודה המתוארכת ל-1281, דום פרי תאו (Frei Telo) הארכיבישוף של בראגה מתייחס לדרמה ליטורגית שהוצגה בציון הפסטיבלים הקתוליים. ב-1541, מחזות תיאטרון היו חלק מפסטיבל החתונה של האינפנטה לאונור מפורטוגל והקיסר פרידריך השלישי.
על פי הכרוניקות הפורטוגזיות מאת פרנאו לופס (Fernão Lopes), גומז אה (ר)נס דג'ה זורארה (Gomes Eanes de Zurara), (ר)אוי דג'ה פינה (Rui de Pina) וגארסיה ראזנדג'ה (Garcia Resende) מחזות ענק היו חלק מהווי חצר המלך ז'ואאו הראשון, אפונסו החמישי וז'ואאו השני. דג'ה פינה באחד מתיאוריו מתייחס למקרה בו המלך ז'ואאו השני בעצמו שיחק את תפקיד אביר הברבור. כחלק מההפקה תפאורה דימתה גלי ים בעזרת בדים, וצי של דגמי ספינות, קאראק, עם צוות של שחקנים בתלבושות מפוארות עלה לבמה בליווי שירה, נגינת חצוצרות ותופי דוד ורעשי ארטילריה.
מחזות תיאטרון פורטוגזיים בעלי חשיבות נוספים כוללים פואמות עלילתיות (Eclogue) מאת ברנרדים ריביירו, כריסטובו פאלקו (Cristóvão Falcão) ופרנסיסקו דג'ה סה דג'ה מירנדה (Francisco de Sá de Miranda) ו"הקינה על מרים הקדושה" (Pranto de Santa Maria) מאת אנדרה דג'יאס (André Dias). בילקוט השירים " Cancioneiro Geral" מייחס רזנדג'ה מספר יצירות כמו "אינטרמצו המלאך" (Entremez do Anjo) מאת דום פרנסיסקו, רוזן וימיוזו והיצירות החילוניות מאת אנריק דה מוטה (Anrique da Mota). סביר שז'יל ויסנטה לקח חלק בהמחזת יצירות אלה הנושאות אופי היתולי.
ויסנטה אינו מייסד התיאטרון הפורטוגזי אך יצירותיו עלו על אלה של קודמיו, וכתיבתו הותירה חותמה במסורת הכתיבה הדרמטית המודרנית הפורטוגזית והספרדית[3]. תרומותו בצורת המצאת צורות חדשות כמו הפארסה ושיכלולו צורת מחזה המוסר לשיאו היו למסד עבור המחזאות האיברית אחריו. ויסנטה נמנה עם גדולי המחזאים והוא הדמות הבולטת ביותר שקמה לתיאטרון הפורטוגזי, כל זאת חרף הצנזורה האינקוויזיטורית על חלק מיצירותיו. מרסלינו מנדז פאיו כתב ”הדמות החשובה ביותר בין המחזאים האיבריים הפרימיטיביים...[לא היה] מי שעמד לו באירופה בימיו”.
המהדורה הראשונה של כל יצירותיו ראתה אור בליסבון בין 1561 ו-1562 ביוזמת ובעריכת ילדיו פאולה ולואיש. ב-1586 יצאה מהדורה שנייה של קובץ כל יצירותיו, אולם חלקים נרחבים ממנה צונזרו על ידי האינקוויזיציה. מהדורה שלישית ראתה אור רק ב-1834 ובהמבורג בהוצאת בארטו פאיו (Barreto Feio) כגילוי מחדש של יצירותיו לאחר שהושכחו על ידי האינקוויזיציה בחצי האי האיברי.
עם גילויו מחדש בגרמניה של המאה ה-19, מספר מלחינים רומנטיים הלחינו תרגומי שירים שלו, בהתאם למסורת הליד הגרמני, בהם מקס ברוך, ”Von den Rosen komm’ ich Von dem Rosenbusch, o Mutter” למקור הפורטוגזי ”De la rosa vengo my madre”. שומאן גם כן הלחין הקטע, בנוסף לאופוס 29 "שירי אהבה ספרדיים"(Spanische Liebeslieder) שיר מספר שבע ”אבוי, כמה כעסה העלמה הקטנה” (גר'"Weh, wie zurnig ist das Mädchen") תרגום המקור ”Sañosa está la nina” ושירים מספר שלש ושתים מה"שיר של ויסנטה" (Canción de Vicente) כמו גם אופוס 74 מספר 1–3 כולל האינטרמצו (74-2). מרבית התרגומים הם פרי יצירתו של עמנואל ואן גיבל (Emanuel van Geibel).
ברומן "כרוניקה של מוות ידוע מראש" מאת גבריאל גארסיה מארקס מצוטט המחזה "החיפוש אחר אהבה כמוהו כבַזְיָירוּת".
ברומן ההיסטורי-פילוסופי "Nachtzug nach Lissabon" (מגרמנית: "רכבת לילה לליסבון", 2004) ובסרט הקולנוע "Night Train to Lisbon" (2013) החולקים שמם, הדמות הראשית גרגוריוס (ג'רמי איירונס) נפגשת בצירוף מקרים בספר "Um ourives das palavras" (מפורטוגזית: "צורף מילים"), שם הכותר מרמז לוינסטה שסברה מקובלת שהמחבר והצורף המוכרים בתעודות מהמאה ה-16 בשם "ז'יל ויסנטה" אינם אלא אותו האיש.
מועדון הכדורגל הפורטוגלי ז'יל ויסנטה קרוי על שמו.
ז'יל ויסנטה, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
