ז'ואאו פיגיירדו

ז'וֹאָאוּ בָּטִיסְטָה דֶּה אוֹלִיבִיֶּירָה פִיגֻיֶירֵדוֹ (בפורטוגזית: João Batista de Oliveira Figueiredo; ‏15 בינואר 1918, ריו דה ז'ניירו - 24 בדצמבר 1999, ריו דה ז'ניירו) היה איש צבא ופוליטיקאי ברזילאי, אשר כיהן כנשיא ברזיל בין השנים 1979‏-‏1985. פיגיירדו היה הדיקטטור הצבאי החמישי ואחרון בתקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל.

ז'ואאו פיגיירדו
João Figueiredo

לידה	15 בינואר 1918 ריו דה ז'ניירו, הרפובליקה הברזילאית הראשונה
פטירה	24 בדצמבר 1999 (בגיל 81) ריו דה ז'ניירו, הרפובליקה הברזילאית השלישית
מדינה	ברזיל ברזיל
השכלה	Academia Militar das Agulhas Negras
מפלגה	הברית הלאומית להתחדשות (מפלגה צבאית)
בת זוג	דולצ'ה פיגיירדו
נשיא ברזיל ה־30 15 במרץ 1979 – 15 במרץ 1985 (6 שנים) → ארנסטו גייזל טנקרדו נווס ←
קריירה צבאית מדינה ברזיל השכלה Academia Militar das Agulhas Negras בן או בת זוג Dulce Figueiredo (?–24 בדצמבר 1999) השתייכות ברזיל ברזיל הכוחות המזוינים של ברזיל תקופת הפעילות 1937–1979 (כ־42 שנים) דרגה מרשל תפקידים בשירות המזכיר הכללי של מועצת הביטחון מפקד בריגדת חיל הפרשים בריו דה ז'ניירו ראש הקבינט הצבאי ראש הסוכנות הלאומית לשירות המודיעין מפקד הארמייה השלישית עיטורים קולר מסדר איזבלה הקתולית (1983) עיטור המופת האזרחי (1979) הצלב הגדול של מסדר הנסיך אנריקה המסדר המלכותי של השרפים הצלב הגדול של המסדר הצבאי של ישו הצלב הגדול של המסדר הצבאי של אביש מסדר ריו ברנקו מסדר ההצטיינות של הצי הברזילאי הצלב הגדול של מסדר הצלב הדרומי הצווארון של מסדר החרב של יעקב הקדוש
פרסים והוקרה
קולר מסדר איזבלה הקתולית (1983) עיטור המופת האזרחי (1979) הצלב הגדול של מסדר הנסיך אנריקה המסדר המלכותי של השרפים הצלב הגדול של המסדר הצבאי של ישו הצלב הגדול של המסדר הצבאי של אביש מסדר ריו ברנקו מסדר ההצטיינות של הצי הברזילאי הצלב הגדול של מסדר הצלב הדרומי הצווארון של מסדר החרב של יעקב הקדוש
חתימה

תקופת השלטון של פיגיירדו התאפיינה בהתמודדות עם המשבר הכלכלי העמוק שפקד את ברזיל (ומדינות אחרות בעולם, כולל ישראל) במחצית הראשונה של שנות ה-80. החוב הלאומי של ברזיל עבר את סף המאה מיליארד דולר והאינפלציה השנתית הגיעה ליותר מ-230%. על מנת לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית, נאלצה הממשלה לקצץ את הוצאותיה בצורה משמעותית, דבר שפגע פגיעה נוספת בשכבות החלשות של החברה.

במישור הפוליטי, המשיך פיגיירדו את תהליך הדמוקרטיזציה האיטי שהתחיל קודמו, ארנסטו גייזל. עם עלייתו לשלטון, הבטיח פיגיירדו "להפוך את ברזיל לדמוקרטית". מיד עם תחילת הקדנציה שלו הכריז על חנינה פוליטית, שאיפשרה את חזרתם של עשרות מתנגדי הדיקטטורה שחיו בגלות. בשנת 1980 בוטלה המערכת הדו-מפלגתית, דבר שאיפשר ריבוי מפלגות האופוזיציה. בשנת 1983 יצא העם לרחוב בדרישה לקיומן של בחירות דמוקרטיות ישירות באופן מיידי, בהפגנות המוניות שסיסמתן הייתה "ישירות מיד" (Diretas Já). אך פיגיירדו בלם דרישה זו בקונגרס.

פיגיירדו סיים את הקדנציה שלו ב-15 במרץ 1985 מבלי שהחזיר את הבחירות הישירות למדינה. אולם הוא קידם את התמודדותם של מועמדים אזרחיים לנשיאות, ובכך סיים 20 שנים של שלטון צבאי בברזיל. מועמדו של פיגיירדו, פאולו מלוף, הפסיד בקונגרס למועמד האופוזיציה המוערך טנקרדו נווס. נווס נפטר מבעיות לב מספר ימים לפני שהיה אמור לעלות לשלטון ובמקומו עלה סגנו, ז'וזה סרניי.

ביוגרפיה

קריירה מוקדמת

ז'ואאו פיגיירדו נולד בריו דה ז'ניירו, דאז המחוז הפדרלי (מושב הבירה) של הרפובליקה הברזילאית הראשונה, בשנת 1918. הוריו היו אוקלידס דה אוליביירה פיגיירדו וולנטינה סילבה אוליביירה פיגיירדו. במהלך המהפכה החוקתית בברזיל, אביו של ז'ואאו, שהיה איש צבא, הנהיג את הכוחות המורדים בממשל הפדרלי בעמק נהר פראביה. המהפכה אמנם נכשלה, אך נותרה ההתנגדות המרה לשלטונו הדיקטטורי של ז'טוליו ורגאס שכונה "המדינה החדשה". לז'ואאו היו שלושה אחים שכולם היו מעורבים בשירות הכוחות המזוינים של ברזיל במהלך חייהם. בצעירותו עבר ז'ואאו עם משפחתו לגור בפורטו אלגרה, בירת מדינת ריו גראנדה דו סול, איפה שאביו הועלה לפיקוד על רגימנט חיל רגלים מוצב^[1].

ב-9 באפריל 1935 נסע ז'ואאו פיגיירדו לאקדמיה הצבאית דה ריאלנגו. את לימודיו באקדמיה השלים בשנת 1937, בתור תלמיד מצטיין במקום הראשון בכיתתו. ב-15 בינואר 1942 התחתן עם דולצ'ה מריה דה גימאראס קסטרו, אותה פגש בבאירו דה טיג'וקה בעיר ריו דה ז'ניירו. מנישואיהם נולדו להם שני ילדים: פאולו רנאטו דה אוליביירה פיגיירדו וז'ואאו בטיסטה פיגיירדו פיליו. בשנת 1940 הועלה פיגיירדו לדרגת לוטננט ראשון ובשנת 1944 הועלה לדרגת קפטן. פיגיירדו בלט כמורה לרכיבה באקדמיה הצבאית דה ריאלנגו. בשנת 1952 הוא הועלה לדרגת מייג'ור. בשנת 1953 סיים את הקורס באקדמיה לקבלה למטה הכללי של הצבא. בין השנים 1955–1957 השתתף במשלחת הצבאית הברזילאית בפרגוואי. בשנת 1956 הוא קיבל את מדליית המרשל ארמס דה פונסקה, על שזכה במקום הראשון בשלושת הקורסים בקריירה שלו: האקדמיה הצבאית, בית הספר לשיפור קצינים והאקדמיה של המטה הכללי של הצבא.

בשנת 1958 ז'ואאו בטיסטה פיגיירדו הועלה דרגת לוטננט קולונל. בין השנים 1959–1960 עבד בשירות המחלקה השלישית של המטה הכללי של הכוחות המזוינים. בשנת 1961 עבד בתור המזכיר הכללי של המועצה לביטחון לאומי. בשנת 1964 הועלה פיגיירדו לדרגת קולונל ומונה לראש הסוכנות הלאומית לשירות המודיעין (SNI) בריו דה ז'ניירו. פיגיירדו אמנם לא היה מעורב בהפיכת 1964 שהחלה את הדיקטטורה הצבאית בברזיל אך עם הזמן נכנס לשורות הכת הצבאית ששלטה בראש הדיקטטורה. בשנת 1966 הועבר בתפקיד לפקד על חיל המוצב הציבורי בעיר סאו פאולו, ובשנת 1967 על בריגדת חיל הפרשים המוצבת בריו דה ז'ניירו, שם שהה עד 1969, אז הועלה לדרגת מייג'ור גנרל. ז'ואאו פיגיירדו הועלה בידי הנשיא הצבאי, ארטור דה קוסטה אה סילבה, לדרגת הפיקוד העליון של הארמייה השלישית, זמן קצר לאחר מכן עמד בראש הקבינט הצבאי של הנשיא אמיליו גרסטזו מדיסי. בשנת 1974 הוא הועלה לדרגת גנרל וקיבל מחדש את תפקיד ראש הסוכנות הלאומית לשירות המודיעין, תפקיד אותו מילא עד 1978^[2].

נשיא ברזיל

הנשיא פיגיירדו בארמון פלנלטו בברזיליה. על הקיר מאחוריו, דיוקן של פדרו הראשון, קיסר ברזיל, "אבי האומה" הברזילאית.

הנשיא פיגיירדו מקבל מדליית זיכרון לזכר חמישים שנה מאז המהפכה החוקתית בברזיל אשר בה היה מעורב אביו.

עם סיום הקדנציה של הנשיא ארנסטו גייזל, ז'ואאו פיגיירדו נתמך בידי האחרון להיבחר בבחירות עקיפיות לנשיאות ברזיל. הבחירות העקיפיות נקבעו בפועל בתוך ההנהגה הצבאית של המשטר הדיקטטורי ופיגיירדו אכן נבחר לכהן בתור נשיא ברזיל החמישי בתולדות השלטון הדיקטטורי וה-30 מאז הקמת הרפובליקה בידי דאודורו דה פונסקה. פיגיירדו הושבע לנשיא ב-15 במרץ 1979. הנשיא החדש ניסה לשמור על שלמות תמיכתו בקרב הפלגים המתחרים של הצבא על ידי הפצת תפקידים פוליטיים בעלי השפעה בין מתונים לרדיקלים בשורות ההנהגה של הכת הצבאית. בתחילה, פיגיירדו שמר על שימור תפקידו של שר האוצר מתקופת גייזל, אנריקה סימונסן, שמדיניותו שמרה על צמיחה כלכלית יציבה בברזיל בעיצומו של מיתון עולמי. עם זאת, כאשר סימונסן הביע את אמונתו שברזיל תצטרך להתפשר על הצמיחה כדי למנוע אינפלציה מהירה, פיגיירדו סירב לקבל את ההערכה הזאת. אחרי הכל, ההתפשטות המתמשכת של הכלכלה סייעה לבודד את המשטר הצבאי מהסתייגות האופוזיציה ולשמור על השליטה בתהליך הליברליזציה שהחלה בתקופת גייזל. במקום להפחית את הצמיחה הכלכלית ולפחות את ההון הפוליטי של הממשל שלו, עודד פיגיירדו את התפטרותו של סימונסן והחליף אותו בדלפים נטו, תומך מרכזי ומקורב אל הנהגת הכת הצבאית.

דלפים נטו הבטיח לציבור כי הצמיחה יכולה להימשך, נקט מדיניות דומה לזו שהוא נוקט בתקופת נשיאות קוסטה אה סילבה ומדיסי, וציפה לתוצאות חיוביות. עם זאת, תוכנית הפיתוח הלאומית שלו לא הכילה את הערכות התקציב הנדרשות ולא הצליחה להכיר בשינויים משמעותיים בהקשר הכלכלי הלאומי והעולמי אשר התפתחו מאז סוף שנות השישים. בעוד שקודמיו של פיגיירדו; אומברטו קסטלו ברנקו וקוסטה אה סילבה, העדיפו שליטה באינפלציה, צמצום הגירעון ומשיכת סיוע חוץ, קודמו של פיגיירדו, גייזל, הכפיל את החוב הלאומי ועיוות את מאזן התשלומים. בנוסף, "הנס הכלכלי" שהחל בתקופת מדיסי היה תלוי בהיקף עצום של השקעות זרות פרטיות, שלא זרמו בצורה חופשית במהלך מיתון עולמי. לאחר שהונדס "הנס הכלכלי" של ברזיל על רקע אזהרות בשפע כי המדיניות הלא שגרתית תעורר את האינפלציה, היה דלפים נטו חירש לביקורת מצד כלכלנים אחרים והתעוור מהשבחים והעידודים מהקהילה העסקית של ברזיל. עד מהרה תוכנית הפיתוח שלו נכשלה, ובשנת 1982 פנתה ברזיל לקרן המטבע הבינלאומית כדי להימנע ממחדל בחובות חוץ.

המשך פעילות הארגון האופוזיציונרי ה"איחוד החדש" בראשות לואיז אינסיו דה סילבה רק הוסיף לחוסר יכולתו של ממשל פיגיירדו להימנע ממיתון ולשלוט באינפלציה של הכלכלה הברזילאית עקב שביתות עובדים. מנהיגי העבודה ארגנו שביתות רחבות היקף בשנים 1979, 1980 ו-1981, ובכל פעם נאבק פיגיירדו להפעיל את סמכות המשטר הצבאי נגד השביתות הללו. הוא עצר את אינסניו דה סילבה בחסות חוק הביטחון הלאומי וניסה לאסור על עסקים להתמקח ישירות עם הוצאת שביתות לפועל. למרות מאסרו של אינסניו דה סילבה, העובדים המשיכו לשבות ובכירים עסקיים התעלמו מבתי הדין לעבודה של המשטר הצבאי כדי לנהל משא ומתן להסדרים בין העובדים להנהלה. חוסר התיאום של ממשל פיגיירדו עם הקהילה העסקית, ששיתפה פעולה באופן עקבי עם הדיקטטורה מאז ההפיכה, חשף עוד יותר את חולשתו של המשטר הצבאי. בסופו של דבר, הנפילה הכלכלית ממדיניותם של דלפים נטו ופיגיירדו עלתה על המשבר הפיננסי שקדם להפיכה צבאית ב-1964. בשנה הראשונה לממשל של פיגיירדו, שנת 1979, קפצה האינפלציה ב-77 אחוזים, ובשנת 1983 היא הגיעה ל-211 אחוזים. גורם מדאיג לא פחות הוא העובדה שבשנת 1981 התוצר של ברזיל הצטמצם לראשונה בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, וקצב הירידה בייצור התעשייתי המשיך לתוך שנת 1982. לאורך כל הדיקטטורה הצבא התייחס הממשל לאי הוודאות הכלכלית כגורם מרכזי שנועד להצדיק את ההפיכה בשנת 1964. "הנס כלכלי" שומש תחת משטר מדיסי במטרה לתרץ את הדיכוי האזרחי האכזר. כעת האופוזיציה יכולה הייתה להיעזר בחוסר היכולת הניהולית של המשטר הצבאי כדי לדרוש את השיבה של ברזיל לדמוקרטיה^[3].

ככל שהתנועה לעבר ליברליזציה וחוסר הפופולריות של המשטר הצבאי התבררו יותר ויותר, ממשל פיגירדו חשש שבשיטה דמוקרטית חברי הכוחות המזוינים עלולים להתמודד למשפט על תפקידם בהפרות זכויות האדם הנרחבות והמתועדות היטב. נציגי הקו הקשה הזהירו מפני הפוטנציאל למשפטי נירנברג בסגנון ברזילאי, וכמנהיג לשעבר של ה-SNI, פיגיירדו הכיר בכך שהוא יכול בקרוב לעבור מנשיא לנאשם. במקום לקבל את השלכות פשעי המשטר, פיגיירדו תמרן תנועה עממית שדרשה חנינה לאלפי אסירים וגולים פוליטיים כדי לבודד את עצמו ואת עמיתיו מכתבי אישום פוטנציאליים. חוק החנינה מ-1979 אפשר לגולים הפוליטיים לחזור לברזיל ללא חשש מרדיפה וסיפק חנינה לאסירים פוליטיים. באותו הזמן, חוק החנינה גם אסר על בתי המשפט להעמיד לדין את אנשי מנגנון הביטחון המעורבים ב"פשעים מחוברים", הכינוי הרך לעינויים שביצע המשטר הצבאי על רקע האופוזיציה הפוליטית אליו.

לקראת הבחירות הבלתי מוגבלות לקונגרס הלאומי של ברזיל ולרשות הממשלה בשנת 1982, ממשל פיגיירדו ניסה לשמור על השפעתו הפוליטית של הצבא על ידי הכפשת פלגים בשורות האופוזיציה. בשנת 1965, תיקון החוקה בממשל קסטלו ברנקו אילץ את האופוזיציה כולה להתאחד לכדי מפלגה פוליטית אחת, התנועה הדמוקרטית הברזילאית, מתוך ציפייה שמבקריו השונים של המשטר הצבאי יתקשו לפתח מצע מפלגתי עקבי. עם זאת, בסוף שנות השבעים, פלגים שונים בתנועה הדמוקרטית הצליחו להשיג קונצנזוס פוליטי אחיד (אשר היה בלתי יציב לכל הפחות) והתאחדו לכדי אופוזיציה סדירה לשלטון הצבאי. בתקווה להשמיד את הקואליציה הבלתי צפויה של התנועה הדמוקרטית, בשנת 1979, הוציא פיגיירדו את "הצעת החוק לרפורמת המפלגה", שדרשה ארגון מחדש של המפלגה שבעקבותיה פיצל את התנועה הדמוקרטית והגביר את המתיחות האזורית, המעמדית והאידאולוגית בתוך האופוזיציה, אשר כללה פלגים פוליטיים שונים משמרנים ועד לקומוניסטים. מיד לאחר הצעת החוק ל"רפורמה במפלגה", התפלגה האופוזיציה לחמש מפלגות נפרדות והקשתה על האופוזיציה להתארגן בצורה יציבה נגד המשטר הצבאי.

סיום המשטר הצבאי

מכיוון שהמפלגה הפוליטית של המשטר הצבאי החזיקה ברוב בסנאט (הבית העליון בקונגרס הלאומי) ונמנעה מחזרה לבחירות ישירות, פיגיירדו היה מסוגל להנחות את תהליך הירושה הנשיאותית. כמו כל נשיא צבאי מאז ההפיכה, פיגיירגו יכול היה להחליט על מועמד בין ראשים צבאיים בכירים, להציע את המועמד לבני בריתו בקונגרס, ולצפות שהבחירות יתקיימו ללא סיבוכים. אך באופן מוזר, פיגיירדו עיכב שוב ושוב את קביעת תמיכתו במועמד, פעולה שפגעה בתדמית הנוקשת של הברית להתחדשות לאומית ועודדה את שאיפות מפלגות האופוזיציה לערוך קמפיינים ציבוריים. שמועות אמינות לפיהן פיגיירדו התכוון להאריך את כהונתו לנשיאות בשנתיים רק הוסיפו לחוסר הוודאות בקרב בעלות הברית הפוליטיות של הכת הצבאית. במקביל, מפלגות פוליטיות באופוזיציה ניצלו את אי ההחלטיות בהנהגה הצבאית כדי להתאחד סביב מנהיג פוליטי בשם טנקרדו נווס ולטפח תמיכה מצד אנשי הצבא לעלייתו של נווס, שפעל מטעם התנועה הדמוקרטית. בין השאר בגלל חוסר המעורבות של פיגיירדו, אחיזת הצבא בכוח נסוגה עד לנקודה שלראשונה מזה שני עשורים מילאו הפוליטיקאים האזרחיים את רוב המועמדויות לנשיאות. בסופו של דבר בבחירות העקיפות, נטשו רבים בהנהגת הצבא את הברית להתחדשות לאומית, הקימו את מפלגת החזית הליברלית, זייפו קואליציה עם מפלגות מרכז באופוזיציה, ובחרו בטנקרדו נווס לנשיאות עם 480 מתוך 686 קולות הקונגרס. בתמורה לנטישת הכוחות המזוינים את המשטר נבחר השמרן ז'וזה סרניי לסגן הנשיא.

לאחר ירידתו מהשלטון נטש פיגיירדו את הקריירה הפוליטית וניתק קשריו עם ההנהגה הצבאית באשר היא. הוא חי הרחק מתשומת הלב הציבורית ועזב את הבירה ברזיליה בשביל לשוב להתגורר בריו דה ז'ניירו. ז'ואאו פיגיירדו נפטר ב-24 בדצמבר 1999. במותו הכריז נשיא ברזיל המכהן, פרננדו אנריקה קרדוזו, על שלושה ימי התאבלות לאומיים לזכרו של פיגיירדו.

ראו גם

• ארנסטו גייזל
• המהפכה החוקתית בברזיל
• ז'וזה סרניי
• היסטוריה של ברזיל: דיקטטורה צבאית (1964–1985)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ואאו פיגיירדו בוויקישיתוף

• רועי בית לוי, ארץ טרופית רעה, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2007
• ‏Brazil's Ordeal of Austerity, כתבה במגזין טיים, 19 בספטמבר 1983 (באנגלית)
• ‏Brazil: Waking the Sleeping Giant, כתבה במגזין טיים, 23 באפריל 1984 (באנגלית)
• ז'ואאו פיגיירדו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ז'ואאו פיגיירדו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. ז'ואאו בטיסטה דה אוליביירה פיגיירדו - ביוגרפיה, באתר המרכז למחקר ותיעוד היסטוריה עכשווית של ברזיל (CPDOC) (בפורטוגזית)
2. דילבה פראזו, ז'ואאו פיגיירדו - הנשיא לשעבר של ברזיל ( João Figueiredo - Ex-presidente do Brasil), באתר ביוגרפיה (eBiografia) (בפורטוגזית)
3. ז'ואאו פיגיירדו (João Figueiredo), באתר ברזיל - חמש מאות של שינוי; הספרייה החינוכית של אוניברסיטת בראון