ז'אן-פיליפ ראמו

ז'אן-פיליפ ראמו
**Jean-Philippe Rameau**
לידה	25 בספטמבר 1683; דיז'ון, צרפת
פטירה	12 בספטמבר 1764 (בגיל 80); פריז, ממלכת צרפת
מקום קבורה	כנסיית סנט אסטאש
מוקד פעילות	ממלכת צרפת
מקום לימודים	Collège des Godrans
זרם	המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק
שפה מועדפת	צרפתית
כלי נגינה	כינור
בן או בת זוג	Marie-Louise Mangot
צאצאים	Claude-François Rameau
פרסים והוקרה	מסדר סן-מישל
	פרופיל ב-IMDb

ז'אן-פיליפ ראמו (בצרפתית: Jean-Philippe Rameau; הוטבל ב-25 בספטמבר 1683 בדיז'ון – 12 בספטמבר 1764, פריז) היה אחד מחשובי המלחינים והתאורטיקנים למוזיקה בצרפת תקופת הבארוק. הוא החליף את ז'אן-בטיסט לולי כמלחין הראשון במעלה של האופרה הצרפתית, והיה מושא התקפותיהם של המעדיפים את סגנונו של לולי.^[1]

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

קורות חייו ויצירתו

אביו של ראמו היה נגן העוגב בקתדרלה של דיז'ון, הראשון לשושלת נגני מקלדת במשפחת ראמו, שכללה את ז'אן-פיליפ עצמו, אחיו הצעיר קלוד ואחותו קתרין, בנו הצעיר של קלוד ז'אן-פרנסואה ואחיו למחצה של ז'אן-פרנסואה, לאזאר, שהיה גם לדמות בדיאלוג של דני דידרו, "אחיינו של ראמו".. האב עודד את זאן-פיליפ להתאמן בצ'מבלו מן הגיל הצעיר ביותר האפשרי. אף על פי כן, ראמו התחיל ללמוד משפטים לפני שהחליט, שחקר מוזיקה והלחנתה הם אהבת חייו האמיתית. הוא בילה חלק גדול מנעוריו באיטליה ובפריז ולמשך זמן מה הלך בדרכי אביו כנגן עוגב בקתדרלה של קלרמון. ראמו נודע ביותר, אולי, בתאוריות שלו בנוגע לטונאליות באמצעות "באס פונדמנטאל" או תווים ראשיים, הרעיון שאקורדים נשארים שווי ערך בהיפוך, שתואר ב-Traité de l'harmonie משנת 1722 ו-Nouveau système de musique théorique משנת 1726. רק לאחר שהגיע לשנות ה-40 לחייו התבלט ראמו בתחום הקומפוזיציה, אבל עם מותו של קופרן בשנת 1733 היה מקום לראות בו את המלחין הראשון במעלה בתקופתו. מאז והלאה הקדיש את עצמו בראש ובראשונה לאופרה, החל באיפוליט ואריסי (צר') משנת 1733. הוא עבד בשיתוף פעולה עם וולטר במספר אופרות, בעיקר "נסיכת נאווארה", שזיכתה אותו בתואר המלכותי "מחבר המוזיקה של הארמון". גם אם מעולם לא חיבר סימפוניה אמיתית, הרי גילה את כישוריו, בייחוד בז'אנר האופראי, כמחדש מוזיקה תזמורתית ותזמור, שהשפיע על המוזיקה של הבאים אחריו וחזה מראש את המוזיקה של התקופה הקלאסית והרומנטית (הקטור ברליוז), ואפילו את הנאו-קלאסיציזם של סטרווינסקי, בפרלוד קצר באופרה האחרונה שלו, Les Boréades משנת 1763. שלושת קובצי היצירות לצ'מבלו שחיבר ראמו – ובייחוד השלישי מביניהם – מגלים מקוריות ותעוזה יוצאים מגדר הרגיל. בזכותם ובזכות ה-Pièces de Clavecin en Concert (סוויטות קונצרטנטיות לצ'מבלו, כינור וויולה דה גמבה) נחשב ראמו בין טובי המלחינים לכלי.^[2]

שני מלחינים צרפתיים דגולים העריצו את המוזיקה שלו: הקטור ברליוז, שתיאר את אמנותו של ראמו כ"אחת התפיסות הנעלות ביותר של מוזיקה דרמטית", וקלוד דביסי, שהתרשם בעיקר מן האופרה "קסטור ופולוקס" של ראמו (1737), שהוחזרה לרפרטואר בשנת 1903: "גאוניותו של גלוק נטועה עמוק ביצירותיו של ראמו. (...) השוואה מפורטת מאפשרת לנו לקבוע בוודאות, שגלוק יכול היה לרשת את מקומו של ראמו על הבימה הצרפתית אך ורק על ידי הטמעת יצירותיו היפהפיות של ראמו עד להיותן שלו עצמו." קאמי סן-סנס, ונסן ד'אנדי ופול דיקא הם עוד שלושה מוזיקאים צרפתים חשובים, שתמכו מעשית במוזיקה של ראמו בזמנם.

ראו גם

רשימת יצירותיו, בוויקיפדיה האנגלית
דרדנוס (אופרה)

לקריאה נוספת

Cynthia Verba, Dramatic Expression in Rameau's Tragédie en Musique: Between Tradition and Enlightenment, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Thomas Street Christensen, Rameau and Musical Thought in the Enlightenment, Cambridge University Press, 1993 (הספר בקטלוג ULI)
William Gibbons, Building the Operatic Museum: Eighteenth-Century Opera in Fin-de-Siècle Paris, Boydell & Brewer, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Marcie Ray, Coquettes, Wives, and Widows: Gender Politics in French Baroque Opera and Theater, University of Rochester Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
Graham Sadler, The Rameau Compendium, Boydell Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Graham Sadler, Shirley Thompson, Jonathan Huw Williams (eds.), The Operas of Rameau: Genesis, Staging, Reception, Routledge, 2022 (הספר בקטלוג ULI)
Cuthbert Girdlestone, Jean-Philippe Rameau: his Life and Work, Dover, 1969 (הספר בקטלוג ULI)