וינצ'ה-בלו ברדו

וינְצַ'ה-בֶּלוֹ בְּרְדוֹ (בסרבית: Винча-Бело брдо - Vinča-Belo brdo) הוא אתר ארכאולוגי פרהיסטורי מהחשובים באירופה, שהתפרסם בעיקר כמרכז של תרבות וינצ'ה (אנ'). זהו האתר הגדול והחשוב ביותר מבין מאות אתרים של תרבות זו, ששגשגה במרכז וצפון חבל הבלקן במהלך התקופה הנאוליתית, בין 5300 ל-4500 לפני הספירה לערך. האתר ממוקם בוינצ'ה, פרבר של בלגרד, בירת סרביה, על טרסת לס מעל הגדה הימנית של הדנובה, כ-14 ק"מ דרומית מזרחית למרכז העיר. פירוש השם - 'בלו ברדו' - הוא 'גבעה לבנה', מתאר את צבעו הלבנבן-צהבהב של התל.^{[1][2][3][4][5][6][7][8][9]}

וינצ'ה-בלו ברדו
Винча-Бело брдо

היסטוריה
נבנה	5700 לפנה״ס
מיקום
מדינה	סרביה
קואורדינטות	44°45′21″N 20°37′43″E

שכבות הקרקע, שהצטברו לגובה של כ-10 מטר, חושפות עדויות לפעילות אנושית שנמשכה אלפי שנים. רוב הממצאים מתוארכים לתקופה הנאוליתית הקדומה והמאוחרת, אך גם לתקופה הכלקוליתית, הברונזה והברזל. בשכבה העליונה התגלה נקרופוליס (סרבי) מימי הביניים המאוחרים ששימש לקבורה מהמאה ה-9 ועד המאה ה-12 לספירה.^{[1][4][7][9][10]}

בלו ברדו יוּשב לראשונה סביב 5700 לפני הספירה על ידי בני תרבות סטרצ'בו, חקלאים ומגדלי עדרים, שחיו במבנים תת-קרקעיים למחצה והקימו יישוב קטן שלא היה מאוכלס בקביעות. לאחר תקופה ראשונית זו של כמאתיים שנה, ננטש היישוב עד 5300 לפני הספירה לערך, אז התיישבו באתר בני תרבות וינצ'ה שהקימו ישוב נאוליתי גדול ומשגשג, שהיה מרכז מסחרי, תרבותי ודתי חשוב במרכז ודרום מזרח אירופה. מאז, המקום יושב ברציפות עד סביבות 4550 לפני הספירה לערך. לאחר גילוי הנחושת איבדה וינצ'ה את חשיבותה ונותר במקום רק יישוב קטן.^{[1][2][4][11][12][13]}

האתר נמצא תחת חסות הרפובליקה של סרביה מאז 1950, ובשנת 1979 הוא הוכרז כאתר ארכאולוגי בעל חשיבות יוצאת דופן עבור המדינה. הקרבה לבלגרד הפכה אותו אטרקטיבי לביקור ותיירות, כמו גם לאירועים ציבוריים, פסטיבלי מוזיקה או מפגשי ספורט.^[1][9]

מאפייני המיקום

וינצ'ה-בלו ברדו הוקם על הדנובה, באזור מוגן משיטפונות ונגר עילי. המיקום הגאוגרפי האסטרטגי ותנאי הסביבה הנוחים היוו גורמים מרכזיים שאפשרו את קיומו של היישוב לאורך זמן. הסמיכות לנהר אפשרה גישה לחלקים מרוחקים של אירופה ולקיום מסחר ענף.^[1][10]

המשאבים בסביבת האתר היו מגוונים והעניקו שפע של מזונות וחומרי גלם. נהר בולצ'יצה, שזרם בסמוך ליישוב, סיפק אדמה פורייה ומי שתייה, בעוד שהדנובה והר אוולה סיפקו אתרי דייג וציד נוחים. בהר אוואלה היו גם חומרי גלם זמינים, ששמשו למטרות שונות, ביניהם צינובר ממנו הפיקו פגמנט לצביעת כלי חרס ובדים.^[1][10]

בהתבסס על ניתוח של צילומי לוויין מאזור וינצ'ה משערים כי בתקופת הנאוליתית אפיק נהר הדנובה התפצל לרשת ערוצים, היישוב היה במרחק ניכר מאפיק הדנובה ולא היה נתון לאיום ישיר של הצפות. אך כיום, לאחר שינוי בנתיב, האתר שוכן בסמוך לנהר וחלק ממנו נסחף כבר לפני מאות שנים והמשיך להיסחף עד לבניית סוללה בשנת 1982.^[10]

תקופת תרבות וינצ'ה

וינצ'ה-בלו ברדו נחשב לאחד האתרים הפרהיסטוריים החשובים באירופה. על שמו נקראה התרבות הנאוליתית המאוחרת בצפון ומרכז הבלקן, תרבות וינצ'ה, שהתפרסה על פני העמקים באגן הדנובה במרחב המשתרע כיום על פני דרום הונגריה, מזרח קרואטיה, בוסניה הרצגובינה, סרביה, קוסובו, צפון מקדוניה, וכן חלקים מבולגריה וטרנסילבניה שברומניה. בלו ברדו הוקם בשלב מוקדם של תרבות וינצ'ה, והיה המרכז הקהילתי, הפולחני והמסחרי הגדול והמוכר ביותר באזור במשך 700–800 שנה. בשיא פריחתו השתרע היישוב על שטח של כאלף דונם.^{[1][4][5][6][12]}

למרות ריבוי הממצאים מתקופות שונות, מתמקד המחקר הארכאולוגי באתר בשרידים של תרבות וינצ'ה כיוון שהם מהווים עדות למורשת התרבותית העשירה של האנשים שאכלסו את האזור בתקופה הנאוליתית ומספק תובנות חשובות על אורחות החיים, התרבות והטכנולוגיה באותה תקופה. מראשית החפירות שימש בלו ברדו כאב-טיפוס של תרבות וינצ'ה והוא חושף את אחד הרצפים הסטרטיגרפיים הארוכים ביותר של התקופה הנאוליתית האירופית.^[6][14]

מוצאם של אנשי וינצ'ה אינו עובדה מבוססת היטב ובספרות המחקרית נדונות השערות שונות. בין אם אנשי וינצ'ה מייצגים התפתחות מקומית של דורות מהגל הראשון של המהפכה הנאוליתית או אולי הגיעו למרכז הבלקן עם גל ההגירה הנוסף מדרום הבלקן ואנטליה, או שמא רק התרבות החומרית שלהם השתנתה במראה שלה, כל אלו שאלות שנדונות במחקר האקדמי.^[11] באופן כללי, מחקרים גנטיים וארכאולוגיים מצביעים על כך שמקורותיה של תרבות וינצ'ה בבלו ברדו הם ככל הנראה תוצאה של שילוב גורמים הכולל התפתחויות מקומיות, הגירה, אינטראקציה תרבותית, תנאים סביבתיים ורשתות סחר.

ההערכה היא שבשיאה של תקופת תרבות וינצ'ה התגוררו ביישוב כ-2,500 איש, שבסטנדרטים של אותה תקופה, זו הייתה עיר גדולה. יש הסבורים כי התרבות הייתה מאטרי-לוקאלית, הומוגנית, לא-היררכית ושלווה. הם ניהלו אורח חיים של יושבי קבע והבסיס הכלכלי לקיומם היה חקלאות, רעיית בקר, חזירים וצאן, כמו גם לקט, ציד ודיג.^{[2][8][11][15][16]}

ממצאי המחקר המצטברים מצביעים על כך שלתושבי בלו ברדו הנאוליתית הייתה גישה למגוון רחב של משאבי טבע זמינים שנוצלו בכל תקופת ההתיישבות באתר. מגוון הקרקעות בסביבת היישוב והתנאים הטופוגרפיים תמכו בצורות צמחייה שונות, שהיוו בית גידול למגוון של חיות בר. היערות ואזורי הצמחייה הפתוחים היו אידיאליים לציד יונקים גדולים וקטנים, ומקור לצמחי בר אכילים או מועילים בדרכים אחרות. הנהרות והביצות היו מקור לעופות מים, דגים ורכיכות. האזורים היבשים באזור התאימו לגידולים חקלאיים של דגנים, קטניות ופשתן. בסביבה הקרובה של היישוב נמצאו מספר חומרי גלם נפוצים. אספקת חומרי גלם אחרים הייתה כרוכה במסע לאזורים במרחק של כ-20 ק"מ מהאתר, להר אוולה, או רחוק יותר, למשל למפגש הנהרות ווליקה מוראבה והדנובה. חומרים וחפצים אקזוטיים הושגו בדרכי מסחר שחיברו את וינצ'ה עם קהילות בנות זמנה שיישבו את חופי הים התיכון, הים השחור והרי הקרפטים.^[10]

הממצאים בחפירות

החפירות באתר וינצ'ה-בלו ברדו חשפו מגוון עשיר של ממצאים ארכאולוגיים שמאפשרים מבט על אורח החיים הנאוליתי. כלי החרס, הפסלונים, כלי העבודה והשרידים הארכיטקטוניים, יחדיו, מעידים על התרבות החומרית והדינמיקה החברתית, תורמים להבנת ההתפתחות החקלאות המוקדמת, האומנות, שיטות הפולחן והארגון החברתי. ממצאים אלו מאפשרים להעריך את יצירתיותם וחדשנותם של בני וינצ'ה, ולהבין כיצד התאימו את עצמם לסביבתם.

כלי חרס: אחד הממצאים המשמעותיים ביותר בבלו ברדו הם כלי החרס. כלי החרס של וינצ'ה ידועים באיכות יוצאת דופן, עיצובים מורכבים ואומנות מתקדמת. כלי החרס עוטרו לעיתים קרובות בדוגמאות גאומטריות, מוטיבים אנתרופומורפיים וזואומורפיים ועיצובי ספירלה. כלי חרס אלה נוצרו בדרך כלל בטכניקת סליל, כאשר סלילי חימר מוערמים זה על גבי זה ומוחלקים לצורך יצירת הכלים.^[1][11]

צלמיות: מלבד העושר הכללי בממצאים, התפרסם האתר בפרט בצלמיות חרס רבות בצורה של אדם ובעלי חיים, בגדלים וסגנונות שונים, החל מייצוגים מופשטים פשוטים ועד לייצוגים מפורטים ונטורליסטיים יותר. לחלק מהפסלונים יש משמעות פולחנית או דתית, בעוד שאחרים שימשו כצעצועים או פריטי נוי.^[1][11]

כלים: בחפירות התגלה מגוון רחב של כלי עבודה ופריטים ששימשו למטרות שונות. בהם כלי אבן כמו גרזנים, קרדומים, אזמלים וראשי חץ, כמו גם כלי עצם וכלים מקרניים, קרסים וצלצלים. כמו כן נמצאו משקולות נול, רשתות דייגים ושרידי כלי קרמיקה באיכות יוצאת דופן. הימצאותם של הכלים המיוחדים מעידה על התפתחות של התמחויות בתוך הקהילה במלאכות יד ותעשיות, כמו קדרות עיבוד עץ, עורות וסיבים, כמו גם עיסוק בצייד, דייג וחקלאות. חפצים וחומרי גלם שאינם מוכרים באזור זה, מעידים על מסחר עם ארצות רחוקות.^[1][11]

חפצים נוספים: בנוסף לאלו נחשף בחפירות מגוון חפצים אחרים, בהם תכשיטים, חרוזים, תליונים וקישוטים אישיים עשויים חימר, צדפות, אוכרה ומלכיט. חפצים אלה מספקים תובנות לגבי ההעדפות האסתטיות, המעמד החברתי ורשתות הסחר של אנשי וינצ'ה.^[11][10]

שלד אדם: במהלך חפירות משנות ה-80 נמצאו יותר מ-800 שלדים באתר, אך שלד אחד בלבד השייך לתקופת וינצ'ה. מדובר באדם בוגר, ככל הנראה אישה בגילאי 25-30, אשר נספתה בשריפה. על שרידי השלד נמצאו סימנים של אוסטיאוארתריטיס (דלקת מפרקים ניוונית), מה שמעיד על תנאי חיים קשים ותזונה ירודה.^[17]

המבנים

חפירות בלו ברדו חשפו שרידים של סוגים שונים של מבנים על פני הקרקע, וסיפקו תובנות חשובות לגבי השיטות האדריכליות של בני וינצ'ה. הם משקפים חברה מורכבת ומפותחת המסוגלת לבנות סוגים מגוונים של מבנים למגורים, ולמטרות טקסיות וכלכליות. מבנים אלה נבנו בשילוב של מסגרות עץ וקירות לבני בוץ (אנ').^[1] מתווה היישוב מצביע על מידה של תכנון וארגון עירוני, כאשר אזורים שונים מיועדים למגורים, טקסים ופעילויות כלכליות.^[11]

בתים מלבניים: בתים מלבניים היו סוג המגורים הנפוץ ביותר. למבנים אלה היו בדרך כלל מסגרות עץ עם קירות לבני בוץ וכוסו בגגות קש. בתים אלו שימשו ככל הנראה כמגורים עבור משפחות בודדות או משקי בית מהקהילה. בעוד שהמבנים הקדומים יותר, ככלל, היו חד-תאיים והספיקו למשפחה קטנה, בתקופות מאוחרות יותר התגלו מבנים מרובעים גדולים, בשטח של כ-40 עד 60 מ"ר עם 2–3 חדרים ועליית גג. חלוקה זו מצביעה על אזורים פונקציונליים שונים לשינה, בישול ואחסון. חלק מהבתים היו מצוידים במוקדים או בורות אש לבישול וחימום. הבתים נבנו זה ליד זה בשורות, בתצורה שלא השתנתה במשך מאות שנים.^{[1][5][11][18]}

שרפת בתים: באתר נמצאו עדויות לשריפות של בתים והסיבות המדויקות עדיין אינן ברורות. חוקרים הציעו מספר תיאוריות כדי להסביר התרחשויות אלו, בהם: סכסוכים פנימיים או אי שקט חברתי, התקפות חיצוניות או לוחמה, שריפות בשוגג או גורמים אחרים, כמו ברק וכדומה.^[2][11][12] אחת הסברות המעניינות שהועלתה על ידי כמה חוקרים מציעה שייתכן שלשריפות הייתה משמעות פולחנית או טקסית (ראה: "אופק הבתים השרופים"). שכן, לאש הייתה משמעות סמלית בתרבויות עתיקות רבות, הקשורה לעיתים קרובות לטיהור, טרנספורמציה, התחדשות ואמונות רוחניות או דתיות. השימוש המכוון באש בפולחן או בטקסים יכול היה להיות דרך עבור אנשי וינצ'ה לציין אירועים חשובים, מעברים או מפגשים קהילתיים.^[6][18][19]

מבנים אחרים: מלבד בתי מגורים התגלו באתר מגוון מבנים שמספקים תובנות על אורח החיים של תושביו. מבנים מעגליים וחצי עגולים, בעלי כניסות משוכללות ובמות מוגבהות, מעידים על חשיבותם הפולחנית או הקהילתית. מבנים גדולים וחזקים, עם קירות עבים וחללים מרווחים, שימשו ככל הנראה לאחסון מזון, כלים וחפצים יקרי ערך. בנוסף, התגלו סדנאות מיוחדות המצביעות על קיומם של בעלי מלאכה ואומנים מיומנים, אשר ייצרו כלי חרס, כלי אבן וכלי עצם. מגוון המבנים והייעודים שלהם מעיד על חברה מפותחת ומאורגנת, שהשקיעה משאבים רבים בבנייה ובייצור.^[11][12]

מטלורגיה

בחפירות בוינצ'ה-בלו ברדו נמצאו עדויות המאשרים כי מטלורגיה, במיוחד של נחושת, הייתה מוכרת במהלך התקופה הנאוליתית, מה שהופך אותה לאחד המקרים המוקדמים ביותר של עיבוד מתכת, ואולי אף תרבות המתכת הראשונה של אירופה.^[8] העיתוי המדויק של מועד הופעתה לראשונה של הנחושת באתר נתון למחקר ולפרשנות מתמשכת, אך עדויות מצביעות על כך שעבודת נחושת הייתה נהוגה על ידי אנשי וינצ'ה בסוף תקופת ההתיישבות שלהם באתר.^[20]

ניתוח של חומרים ארכאולוגיים מהאתר חשף עקבות של שאריות מתכות, כגון, טיפות ומינרלים של נחושת וסיגים (חומר פסולת מהתכת מתכות). שאריות אלו מספקות עדות ישירה לפעילות עיבוד מתכת, לרבות התכה ויציקה של נחושת, בתוך היישוב.^[20] עדויות אלו משתלבות עם אתרים אחרים של תרבות וינצ'ה, כמו בלובודה וגורניה טוזלה, ומראות דמיון טכנולוגי בתהליכי הפקת המתכות.

קשרי מסחר

תושבי וינצ'ה-בלו ברדו קיימו קשרי מסחר עם אזורים שכנים, במסגרתם החליפו מגוון סחורות וטובין ממקומות רחוקים. המסחר מילא תפקיד מרכזי בכלכלה המקומית, ושימש כגשר לחילופי תרבות בין וינצ'ה לקהילות אחרות. עדויות למסחר רחב היקף ניתן למצוא בהימצאותם של חפצים וחומרי גלם שאינם מקומיים, כגון אובסידיאן, מהרי הקרפטים, ששימש לקישוט וליצור ראשי חץ, להבים ומגרדות, וכן קונכיות שִדְרנית ונַעֲמִית מהים האגאי ומחופי הים התיכון אשר שימשו לייצור תכשיטי יוקרה.^[1][10][21]

תרבות וינצ'ה נודעה במומחיותה במטלורגיה, בעיקר בעיבוד נחושת. עפרות נחושת וחפצי נחושת מוגמרים, כגון כלים, קישוטים ופריטים דקורטיביים, נסחרו ככל הנראה על ידי תושבי וינצ'ה-בלו ברדו הן באזור והן עם תרבויות שכנות. בנוסף למוצרים מוגמרים, נסחרו ככל הנראה גם חומרי גלם כגון צור, צפחה, פצלי עץ וסוגים שונים של אבן. חומרים אלה היו חיוניים לייצור כלים, כלי חרס ולפעילויות מלאכה אחרות. הכלכלה החקלאית של וינצ'ה-בלו ברדו הצליחה לייצר עודפי מזון, כמו דגנים, קטניות, פירות ומוצרי מזון אחרים, שניתן היה לסחור בהם תמורת סחורות אחרות.^[10]

הסימבולים של וינצ'ה

הסימבולים של וינצ'ה, המכונים לעיתים "כתב וינצ'ה", מורכבים מסימנים חקוקים שנמצאו על כלי חרס, פסלונים וחפצים נוספים באתר וינצ'ה-בלו ברדו ובאתרים נוספים בדרום-מזרח אירופה. סימנים אלו כוללים פיקטוגרמות, דמויות גאומטריות וייצוגים זואומורפיים ואנתרופומורפיים, אשר מעלים את השאלה האם מדובר במערכת כתב של ממש או במערכת סמלים בעלת משמעות טקסית, מסחרית או אחרת.^[22][23]

מילוייה ואסיץ', הארכאולוג הראשון שחפר בבלו ברדו, סבר כי הסימנים שימשו לזיהוי סדנאות קרמיקה או בעלי מלאכה, והיו ייחודיים לשבטים או משפחות מסוימות. מחקרים מאוחרים יותר מצביעים על כך שהסימנים מופיעים בתדירות גבוהה על חפצים ביתיים, מה שעשוי להעיד על שימוש יומיומי לצורכי ניהול מלאי, מסחר או העברת מידע בתוך הקהילה. ריכוז גבוה של סימנים באתרים שונים מצביע על מערכת סימנים נפוצה, ייתכן שאף צורת תקשורת בסיסית.^[22][23]

הסימנים התגלו כמעט בכל בית בוינצ'ה, דבר המחזק את ההשערה שמדובר במערכת מתוחכמת ששימשה לרישום מידע, ולא רק בסמלים פולחניים או דקורטיביים. עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת בין החוקרים – חלקם רואים בהם כתב קדום, בעוד שאחרים סבורים שמדובר אך ורק בסמלי בעלות או בקישוטים.^[22][23]

למרות עשרות שנות מחקר, סמלי וינצ'ה טרם פוענחו, והיעדר כתובות דו-לשוניות או רמזים ברורים מקשה על הבנת משמעותם המדויקת. ייתכן שהסימנים שימשו למטרות שונות, כמו סימון חפצים, תיעוד עסקאות או ביטוי של מעמד חברתי וזהות. הם נמצאים בפריסה רחבה בדרום-מזרח אירופה, ומציבים אתגר פענוח משמעותי המחייב מחקר בין-תחומי נוסף.

החפירות

המחקר הארכאולוגי של תל וינצ'ה-בלו ברדו החל בחפירות של מילויה ואסיץ' (אנ') בשנת 1908 ונמשך עד שנת 1934 עם הפסקות בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה וכן בגלל קשיי מימון.^[5][6] תוצאות החפירות של ואסיץ' הציבו את בלו ברדו על המפה הארכאולוגית האירופית^[12] והניבו ספר של ארבעה כרכים בשם "וינצ'ה הפרהיסטורית" וארבעים מאמרים אקדמיים. בספר יש תיאורים מפורטים של אדריכלות וחומר ארכאולוגי, איורים ותמונות רבות, הערות והסברים מורחבים; מונוגרפיה זו עדיין מהווה את אחד ממקורות המידע העיקריים על וינצ'ה הנאוליתית.^[7]

לאחר הפסקה, בה האתר הוזנח לחפירות לא חוקיות ולהרס על ידי חובבים ואספנים שונים, התחדשו החפירות בשנות החמישים בהנחייתם של ארכאולוגים שונים. חפירות אלו התמקדו בחידוד הכרונולוגיה של האתר ובחקירת הסטרטיגרפיה שלו.

בשנים 1978–1983 המכון הארכאולוגי בבלגרד ערך חפירות נרחבות, בראשותם של ניקולה טסיץ' ויובן טודורוביץ'. ונמשכו עם דרגוסלב סריוביץ' בשנים 1983–1986.^[24] שלב זה של המחקר כלל ניתוח של דפוסי התיישבות, מאפיינים אדריכליים ותרבות חומרית. ממצאים משמעותיים בתקופה זו כללו חפצי נחושת, המצביעים על פעילות מתכתית מוקדמת. הממצאים הארכאולוגיים מתקופת חפירות זו, שבוצעו על ידי מוזיאון העיר בלגרד, מהווים את החלק הגדול ביותר בתערוכת המוזיאון בוינצ'ה, בו מוצגים גם הממצאים מתקופת הנחושת והברונזה. כמו גם מהנקרופוליס של ימי הביניים, כעדות להמשכיות החיים בוינצ'ה-בלו ברדו.^[1]

סדרת החפירות השלישית באתר החלה ב-1998 בעקבות החלטה פוליטית, התנהלה בהנהגתם של הפרופסורים ננאד טאשיץ' וסאסה טודורוביץ', ונמשכת עד היום.^[1][25]

קישורים חיצוניים

• VINČA WHITE HILL The largest Neolithic settlement in Serbia