ואט פהו (לאוס)

ואט פּהוּ (בלאית: ວັດພູ) הוא מתחם של מקדש קמרי שנחרב, הנמצא בדרום לאוס. המתחם שוכן למרגלות הר פהו קאו, במרחק 6 קילומטרים מהנהר מקונג במחוז צ'אמפאסאק. המקדש שנמצא במקום נבנה בתחילת המאה ה-5, אך שרידי המבנים ששרדו עד כה מתוארכים לתקופה שבין המאה ה-11 למאה ה-13. המבנה של המקדש הגדול הוא ייחודי ויסודותיו הובילו למקדש קטן יותר שבו הלינגאם נשטף ממימי מעיין הררי. בתקופה מאוחרת יותר האתר הפך למרכז פולחן של מאמיני הטהרוואדה הבודהיסטיים, ומצב זה נמשך מאז.

ואט פהו
ວັດ ພູ

שרידי המקדשים בוואט פהו
שרידי המקדשים בוואט פהו
אתר מורשת עולמית
ואט פהו והיישובים העתיקים שלידו בנוף התרבותי צ'אמפאסאק האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 3, 4, 6 חלק מתוך Champasak cultural landscape
אתר ארכאולוגי
אתר אינטרנט	http://www.vatphu-champasak-laos.com/
מיקום
מדינה	לאוס לאוס
קואורדינטות	14°50′56″N 105°48′57″E
מפת אתר המקדשים בוואט פהו

בשנת 2001 העניק אונסק"ו למתחם מעמד של אתר מורשת עולמית.

היסטוריה

בתקופה שלאחר בנייתו ואט פהו היה קשור לעיר שרסטאפורה, ששכנה על גדת הנהר מקונג מזרחית להר לינגפארוואטה (כיום פהו קאו). לקראת סוף המאה ה-5 העיר הפכה לעיר הבירה של ממלכה שטקסטים וכתובות מקשרים עם צ'נלה וצ'אמפה, והמבנה הראשון על ההר נבנה בתקופה זו בקירוב. ההר זכה לחשיבות דתית כיוון שעל פסגתו הייתה בליטה בצורת לינגאם; מסיבה זו ההר נחשב לבית של שיווה, והנהר נחשב כמייצג של האוקיינוס או נהר הגנגס. לפיכך, המקדש הוקדש לשיווה ומימי המעיין, שנבע בדיוק מתחת למקדש, נחשבו לקדושים.

מקורו של האתר הוא ככל הנראה בעיר שרסטאפורה, היכן שחפירות ארכאולוגיות חשפו עדויות לקיום יישוב המתוארכות לתקופה שלפני שנת 600. עם זאת, התפתחות המתחם כולו קשורה לשלבים השונים בהתפתחותה של אימפריית הקמר בין המאה ה-7 למאה ה-12. שושלת של מלכים, שמרכז הכוח שלה היה ככל הנראה במחוז צ'אמפאסאק בעיר אנגקור, הרחיבה את שליטתה מהעיר איסאנאפורה עד שהיא כללה את כל קמבודיה המודרנית ואף חלקים ממזרח תאילנד. ההשערה היא שתקופת השגשוג של המקדש הייתה במהלך המאות הללו. חשיבותו ההיסטורית של המקדש נובעת מהתפקיד שלו כמרכז אימפריאלי ומהדוגמה למאפייני דת הודיים שהיו בו, כאשר האזור שמסביבו הושפע מדתות סיניות.

ההתפתחות המשמעותית האחרונה בצ'אמפאסאק הייתה במאה ה-11, זמן קצר לפני התמוטטותה של אימפריית הקמר. לא נמצאו עדויות לכך שהבניינים תוחזקו מאז. המתחם עצמו, בניגוד למה שהוא היה במהלך האלף הראשון לספירה, עבר לידי מאמיני הטהרוואדה הבודהיסטיים ונותר מאז במצבו זה. האזור שמסביב למקדש הפך ליער, וזה אופי השטח שאיתו התמודדו האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור במהלך המאה ה-19. בשנים שלאחר מכן בוצעו במקום שינויים מעטים בלבד, וזאת לפני שהאתר עבר לשימוש בודהיסטי. מצב זה נמשך גם כאשר המקדש עבר לשליטת עם הלאו, ובכל פברואר נערך במקום פסטיבל דתי. במקום בוצעו עבודות שיקום קלות, מלבד שיקום העמודים שתוחמים את השביל.

תיאור

הצד הדרומי של המתחם

המשקוף המתאר את וישנו רוכב על גארודה

המשקוף המתאר כיצד קרישנה הורג את קאמסה

בדומה למקדשי קמר אחרים, הציר הראשי של ואט פהו הוא בכיוון מזרח (עם סטייה של שמונה מעלות), והוא נקבע בעיקר על ידי ההרים והנהר. כאשר מכלילים את הבאראי^[1] אורכו של הציר הוא 1.4 קילומטרים מזרחית למוצא המעיין בבסיסו של צוק בגובה 100 מטרים. במרחק 6 קילומטרים מהמקדש, על הגדה המערבית של המקונג, שכנה העיר אנגקור, ואילו דרומית למתחם הייתה דרך שחיברה אותו למקדשים אחרים ולאנגקור.

החלק הראשון של המתחם שרואים כאשר מתקרבים אליו מהעיר הוא קבוצה של באראים. רק באראי אחד מהקבוצה הזו מכיל מים והוא נמצא בדיוק על ציר המקדש; במתחם היו באראים נוספים בכיוון צפון ודרום לבאראי ששרד, וזוג נוסף היה לצד הדרך שחיברה את הבאראי המרכזי עם הארמונות.

שני הארמונות^[2] ניצבים זה כנגד זה מול הציר והם בנויים על טראסה, והכינויים שלהם הם הארמון הצפוני והארמון הדרומי. כל אחד מהארמונות כולל חצר מלבנית עם מסדרון וכניסה הפונה אל הציר ודלתות מזויפות בקיר המזרחי ובקיר המערבי. בחצרות של שני המבנים יש קירות העשויים מחימר; הקירות של מסדרון הארמון הצפוני עשויים גם כן מחימר, ואילו הקירות של מסדרון הארמון הדרומי עשויים מאבן חול. מצבו של הבניין הצפוני טוב יותר. הארמונות ידועים בגלל הגמלונים והמשקופים שלהם, המעוצבים בסגנון אנגקור ואט.

בחלק הדרומי של הטראסה הבאה נמצא מקדש נאנדין (ההר של שיווה), הנמצא במצב שימור גרוע, ודרומית למקדש זה נמצאת הדרך המחברת ואט פהו עם אנגקור. כאשר ממשיכים ללכת בכיוון מערב נתקלים בגרמי מדרגות נוספים במעלה הטראסות; בין הטראסות נמצא דווראפאלה^[3], שיש המחשיבים אותו כמייצג את המלך קאמאת'ה, מי שאחראי להקמת המקדש. על הטראסה הצרה הבאה נמצאים שרידיהם של שישה מקדשים קטנים שנהרסו על ידי שודדי עתיקות.

נתיב זה ממשיך לעבר שבע שכבות נוספות של אבן חול ומגיע עד הטראסה העליונה שעליה נמצא המקדש המרכזי, המחולק לשני חלקים. החלק הקדמי, העשוי מאבן חול, מכיל ארבעה פסלים של הבודהה, ואילו החלק האחורי, הבנוי מלבנים ושהכיל בעבר את הלינגאם, נותר ריק. לא נותרו שרידים לגג, אם כי בחלק הקדמי הוסף כיסוי מלאכותי. מימי המעיין הנובעים מהצוק הנמצא במרחק 6 מטרים דרומית-מערבית למקדש עוברים דרך כמה תעלות המובילות לתוך החדר האחורי, כך שהם שוטפים את הלינגאם באופן קבוע.

המקדש מתוארך לתקופת הבאפואון משלהי המאה ה-11, ולפיכך הוא שייך לתקופה מאוחרת יותר בהשוואה לארמון הצפוני והארמון הדרומי. בצד המזרחי יש שלוש דלתות: מדרום לצפון, כאשר הגמלונים שמעליה הם בצורת קרישנה המביס את הנאגה קאלייה, אינדרה הרוכב על אייראוואטה ווישנו הרוכב על גארודה. על הקיר המזרחי נמצאים דווראפאלות ודוואטות^[4]. מעל הכניסות הדרומית והצפונית נמצאים משקופים פנימיים וחיצוניים, כולל אחד הנמצא דרומית לקרישנה שעליו מתואר כיצד קרישנה הורג את קאמסה.

מאפיינים אחרים של המתחם הם הספרייה שמצבה לא טוב הנמצאת דרומית למקדש, ותצוגה של הטרימורטי ההינדי בכיוון צפון-מערב. כאשר ממשיכים ללכת צפונה נתקלים בתחריטים נוספים: טביעת רגל של בודהה על פני הצוק, וסלעים הדומים לפילים וקרוקודילים. הסלע הדומה לקרוקודיל זכה למוניטין גרוע כיוון שהוא נחשב כאתר שבו הוקרבו קורבנות אדם.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של ואט פהו (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא ואט פהו בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. מאגר מים מלאכותי המהווה אלמנט ידוע באדריכלות הקמבודית
2. במהלך השנים התפתח השימוש במילה ארמון ביחס למבנים הללו. עם זאת, מדובר במוסכמה כיוון שהיעוד המדויק שלהם לא ברור
3. סוג של פסל בודהיסטי הנחשב לשומר פתחים
4. מונח באדריכלות קמבודית המתאר ישויות אלוהיות ממין נקבה העומדות במקום ואינן רוקדות (בניגוד לאפסארות). ראו עוד בערך Architecture of Cambodia בוויקיפדיה באנגלית