על הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא (אנגלית: On The Psychology of Military Incompetence) הוא ספר מאת הפסיכולוג הבריטי נורמן פ. דיקסון (אנ'), שיצא לאור ב-1976, ומיישם תובנות מתחום הפסיכולוגיה על היסטוריה צבאית. הנחת היסוד של דיקסון היא שהצלחה או כישלון בפעולות צבאיות עשויות במידה רבה לנבוע מאישיותו של המפקד, ולכן הוא מנתח את אישיותם של מפקדים צבאיים שגרמו לאסונות צבאיים ולמספר גדול של הרוגים, ומציע בסגנון קריא ולא טכני, ניתוח אישיותי של כל אחד מהם. לאחר מכן הוא מזהה תווי אופי המשותפים לכולם.
דיקסון טוען כי באמצעות האפיון האישיותי שהוא מציע, נתין לגלות מבעוד מועד קצינים חסרי כשירות צבאית המועדים לכישלון בתפקידם, ומנגד, לאתר קצינים בעלי התכונות הדרושות לתפקוד במלחמה.
תקציר
נורמן פ' דיקסון (1922–2013) היה דוקטור לפסיכולוגיה ביוניברסיטי קולג' לונדון, עמית של האגודה הבריטית לפסיכולוגיה, ובעל תואר MBE (מסדר האימפריה הבריטית). הוא שירת בצבא הבריטי בחיל ההנדסה במשך עשר שנים, חלקן בעת מלחמת העולם השנייה[1].
בספרו, דיקסון בוחן תחילה אסונות היסטוריים שונים (רובם בצבא הבריטי) ואת תפקידו של המפקד בהם. בין תיאורי המקרה הבריטיים, הוא מצטט את הטעויות במלחמת קרים של רגלן (אנ') בעת הסתערות הבריגדה הקלה שבסופה רק 200 מתוך 700 איש נותרו על סוסיהם, ואת הטעויות של בולר במלחמת הבורים השנייה, שתחת הנהגתו מרבית החללים מתו כתוצאה מתנאים סניטריים גרועים ולא במלחמה. במלחמת העולם הראשונה, הוא מסתכל על שני מפקדים: דאגלס הייג שהקריב מאות אלפי חיילים כשהורה להם ללכת בבוץ לתוך אש מקלעים גרמנית בחזית המערבית, וצ'ארלס טאונסנד במערכה במסופוטמיה.
בין המלחמות הוא מטיל דופי בבריטניה על כישלונה במודרניזציה של הצבא, מה שהוביל לשנים של אסונות צבאיים. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא מכסה את כישלונו של ארתור פרסיבל (אנ') להגן על סינגפור ואת הניסיון האמיץ מדי של ברנרד לו מונטגומרי להשתלט על ארנהם במבצע מבצע מרקט גרדן (אם כי הוא רואה בכך כתם טרגי בקריירה שראויה לכל שבח).
לאחר רשימת המפקדים חסרי היכולת, הוא מתייחס לאופן שבו מפעל כה גדול ויקר כמו הצבא, יכול להיות מופקד בידיהם של אנשים בלתי מוכשרים כל כך. כאן הוא מבחין במעגל קסמים: קצינים מסוג מסוים מגויסים ומקודמים, בעוד שקצינים מוכשרים מהם לא מקודמים, או שאף לא מגישים מועמדות לתפקיד ונשארים בתפקידים זוטרים.
בין המאפיינים של הקצינים הבריטיים בתקופה הנבחנת הם: חתך חברתי צר שהתקבל לפיקוד וקצונה (, בוז למאמץ אינטלקטואלי ואמנותי (או "פולחן נצרות השרירים"), התבטלות בפני מסורת, ודגש על גבריות. מאפיינים אלה מובלים לדעת דיקסון לכך שבסגל הפיקוד הצבאי ישנה שכיחות גבוהה של קצינים מטיפוס סמכותי, הממהרים לשאת חן בעיני הממונים עליהם, ומנגד קשוחים או חסרי אכפתיות כלפי הכפופים להם. המפקד חסר-היכולת הצבאית מפחד מכישלון, ולכן הוא מתעלם מאנשים ועובדות שאינן תואמות את השקפת עולמו. הוא לא לומד כמעט מהניסיון, נאחז בחוקים חיצוניים, ומיישם אותם גם כשהמצב דורש גישות אחרות. הוא לא טיפש, וסביר להניח שאף ניחן באומץ לב בשדה הקרב, אבל הוא חסר אומץ מוסרי. מפקדים כמו טאונסנד ופרסיבל, שנלחמו באויב יוזם יותר מהם, ישבו בחוסר מעש עד שהאסון הכריע אותם.
כדוגמאות למפקדים שונים מטיפוס המפקד חסר-היכולת, מונה דיקסון את נפוליאון, וולינגטון ונלסון שהיו רחוקים מסוג אישיות זה.
קבלה
למרות שדיקסון התבסס על תאוריות פסיכולוגיות שחלקן נחשבות היום מיושנות, העבודה זוכה לביקורות חיוביות כבר למעלה מ-40 שנה ועדיין נחשבת לטקסט בעל ערך במחקרי מנהיגות[2][3][4]. בינואר 2015, רשימה שנתית שפורסמה על ידי BookFinder הראתה כי זה היה הספר המבוקש ביותר שיצא מהדפוס בארצות הברית במהלך השנה הקודמת[5].
בישראל
הספר תורגם לעברית בהוצאת מערכות, בשנת תשל"ט 1979, בשם "על הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא"[6], בתרגום עמנואל לוטם. בשנת 2002 יצאה מהדורה נוספת[7].
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
