חוזה ורדן

חוזה ורדן (בצרפתית: Traité de Verdun, בגרמנית: Vertrag von Verdun) של שנת 843 הוא הסכם במסגרתו שלושת בניו של לואי החסיד, נכדיו של קרל הגדול, חילקו ביניהם את האימפריה הקרולינגית.

חלוקת אירופה לאחר חוזה ורדן:

  פרנקיה המזרחית – תחת שלטון לודוויג הגרמני

  פרנקיה התיכונה – תחת שלטון לותאר הראשון

  פרנקיה המערבית – תחת שלטון קרל הקירח

ההסכם, שנחתם בוורדן אשר בצפון-מזרח צרפת, הביא לסיומה של מלחמת האזרחים הקרולינגית בת שלוש השנים.

המאבק על האימפריה

עם מותו של לואי החסיד ב-840 לספירה, תבע בנו הבכור, לותאר הראשון, בעלות על קיסרות אביו ותמך בהמלכתו של אחיינו פפין השני (אנ') כמלך אקוויטניה. לאחר שאֶחָיו של לותאר, קרל הקירח ולודוויג הגרמני, הביסו אותו בקרב על פונטני (אנ') בשנת 841 וחתמו על שבועות שטרסבורג (אנ') (842), הסכים לותאר למשא ומתן.

ההסכם

שלושת האחים כבר היו מבוססים בממלכות שונות, לותאר באיטליה, לודוויג בבוואריה, וקרל באקוויטניה.

באוגוסט 843 התכנסו שלושת האחים בעיר ורדן וחתמו על הסכם לפיו חולקה האימפריה לשלוש ממלכות שונות, בהתאם לנוהג הפרנקי לחלק את נחלות האב בין כל היורשים בחלקים דומים ולא להוריש את כולה לבן הבכור: לודוויג, לימים "לודוויג הגרמני", זכה בחלקה המזרחי של האימפריה, פרנקיה המזרחית, שהפכה בהמשך לממלכת גרמניה. לותאר זכה בחלק המרכזי של האימפריה, פרנקיה התיכונה, שכלל את ארצות השפלה, אלזס, בורגונדי, פרובאנס ואיטליה. כמו כן, בהיותו הבן הבכור, הוא זכה בתואר "הקיסר הרומי" והיה, בשם בלבד, השליט העליון. קרל זכה בחלק המערבי, פרנקיה המערבית, שהפך מאוחר יותר לצרפת. פפין השני קיבל את ממלכת אקוויטניה אבל היה תחת סמכותו של קרל.

הממלכה המזרחית והמערבית התפתחו לישויות יציבות יחסית. לעומתן ממלכתו של לותאר, שגבולותיה הארוכים היו קשים להגנה ושהרי האלפים חצצו בין חלקה הדרומי לצפוני, התפצלה בין יורשיו, וחלקים ממנה היוו זירה למאבק בין צרפת לגרמניה במשך מאות שנים.

ראו גם

• חוזה מרסן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוזה ורדן בוויקישיתוף

• חוזה ורדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.