הסכם אוסלו ב'

הסכם ביניים ישראלי - פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, הידוע בכינויו הסכם אוסלו ב' היה הסכם מרכזי בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שנחתם ב-28 בספטמבר 1995. ההסכם עסק בהקמת ממשל עצמי זמני פלסטיני והוביל לחלוקת יהודה ושומרון לאזורים A, B ו-C, בהם ניתנו לרשות הפלסטינית סמכויות מוגבלות באזורים A ו-B. בנוסף, ההסכם הכין את הקרקע למשא ומתן עתידי על הסדר קבע, בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. מכיוון שהוא נחתם בטאבה, מצרים, הוא נקרא לפעמים הסכם טאבה.

בעוד הסכם אוסלו הראשון שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 סיפקה מסגרת רחבה, אך אוסלו ב' התמקד בהסדרים טריטוריאליים קונקרטיים, הציג את מערכת הבחירות הפלסטינית, והתווה אוטונומיה פלסטינית מוגבלת, כשנושא הריבונות על הקרקע נותר לניהול משא ומתן בשלב מאוחר יותר.

במסגרת תהליך השלום שהחל במדריד ב-1991, הצדדים מאשרים את מחויבותם לסיים את הסכסוך ארוך השנים ולחיות בשלום, בכבוד הדדי וביטחון. הם מכירים בזכויות ההדדיות ובשאיפה להסדר שלום צודק ובר-קיימא. המטרה המרכזית של המשא ומתן היא הקמת רשות פלסטינית לממשל עצמי זמני בגדה המערבית וברצועת עזה, שתהווה בסיס להסדר קבע בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. ההסכם מדגיש את הצורך בבחירות דמוקרטיות בקרב העם הפלסטיני ואת הקמת מוסדות שלטון פלסטיניים. בנוסף, הצדדים מתחייבים לפעול במשותף נגד אלימות וטרור.

הסכם אוסלו ב' נחתם לראשונה בטאבה שבמצרים ב-24 בספטמבר 1995, ולאחר מכן נחתם באופן רשמי ב-28 בספטמבר 1995 על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת, בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ונציגים מרוסיה, מצרים, ירדן, נורווגיה והאיחוד האירופי בוושינגטון. ההסכם התבסס על "הסכם הצהרת העקרונות" (הסכם אוסלו א') שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 בוושינגטון, בהשתתפות רבין וערפאת, ונתמך על ידי ארצות הברית ורוסיה. קדמו לו גם הסכם קהיר מ-4 במאי 1994, הסכם העברת סמכויות ואחריות מ-29 באוגוסט 1994, והפרוטוקול להעברה נוספת מ-27 באוגוסט 1995. אוסלו ב' נחשב להסכם ביניים שמטרתו הייתה לשמש בסיס למשא ומתן עתידי להסכם שלום כולל. אף שנחתמו מספר הסכמים נוספים בעקבותיו, לא הושג הסכם סופי. תוכנית "מפת הדרכים" מ-2002 הציעה מסגרת שונה, של נסיגה בהדרגה, שלא התבססה על הסכמי אוסלו.

המבוא של ההסכם מדבר על דו-קיום בשלום, כבוד הדדי וביטחון, תוך הכרה בזכויות הלגיטימיות והפוליטיות ההדדיות של הצדדים. מטרת המשא ומתן ישראלי-פלסטיני היא, בין היתר, להקים רשות לממשל עצמי זמני פלסטיני לעם הפלסטיני בגדה המערבית ורצועת עזה, לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, במהלכן יתקיים משא ומתן על הסדר קבע, שיוביל ליישום החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338.

ההסכם הזמני כולל למעלה מ-300 עמודים המכילים 5 "פרקים" עם 31 "מאמרים", בנוסף ל-7 "נספחים" ו-9 "מפות" מצורפות. ההסכם כולל "מבוא" המכיר בשורשיו במאמצים דיפלומטיים קודמים של החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות 242 (1967) והחלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות 338 (1973), ועידת מדריד של 1991 והסכמים קודמים אחרים. באופן משמעותי, ההסכם מכיר בהקמת "רשות ממשלתית פלסטינית זמנית", שהיא מועצה נבחרת, הנקראת "המועצה" או "המועצה הפלסטינית".

פרק 1: המועצה הפלסטינית כולל את סעיפים I–IX: התפקידים והסמכויות של "המועצה" הפלסטינית והוועדה העוסקת בעניינים אזרחיים והעברת סמכויות מישראל למועצה הפלסטינית. קיום בחירות, סמכויות ומבנה המועצה הפלסטינית, אשר צריכה לכלול 82 נציגים, סמכויות המועצה, שדיוניה יהיו פתוחים לציבור, וועדות נוספות, ופרטים על הסמכויות והאחריות של המועצה.

פרק 2: פריסת מחדש וסידורי ביטחון כולל את סעיפים X–XVI: שלבי פריסת כוחות צה"ל מחדש, תפקידי כוחות הביטחון הישראליים והמשטרה הישראלית, גישות לקרקעות ביהודה ושומרון ורצועת עזה, חלוקת יהודה ושומרון לאזורים מוגדרים: אזור A, אזור B ואזור C. סידורי ביטחון וסדר ציבורי, מניעת פעולות עוינות, אמצעי בניית אמון, ותפקידי המשטרה הפלסטינית. סוכם כי המשטרה הפלסטינית שכבר הוקמה מכוח הסכם עזה-יריחו, תשולב באופן מלא במשטרה הפלסטינית, ותהיה כפופה להוראות הסכם זה. מלבדה ומלבד מערכת הביטחון הישראלית, לא יוקמו ולא יפעלו כוחות מזוינים אחרים ביהודה ושומרון וחבל עזה.

פרק 3: עניינים משפטיים כולל את סעיפים XVII–XXI: מתאר את סמכויות המועצה הפלסטינית, כולל סמכויות טריטוריאליות, תפקודיות ואישיות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, למעט נושאים שיוכרעו במשא ומתן על מעמד הקבע כמו מעמד ירושלים וההתנחלויות. המועצה מחזיקה בסמכויות חקיקה, ביצוע ושיפוט בתחומים שהועברו אליה, בעוד ישראל שומרת על סמכויותיה באזורים ובנושאים שלא הועברו. תהליך העברת הסמכויות יבוצע בשלבים, תוך שיתוף פעולה משפטי בין הצדדים, ומחלוקות ייושבו באמצעות מנגנונים ייעודיים, כולל פישור ובוררות בהסכמה הדדית. נקבע כי ישראל והמועצה יפעילו את סמכויותיהם ואחריותם בהתחשב בנורמות ובעקרונות זכויות האדם ושלטון החוק המקובלים בעולם. כמו כן מפורטת האחריות הכרוכה בהעברת סמכויות ואחריות מהממשל הצבאי הישראלי ומנהליו האזרחיים למועצה הפלסטינית.

פרק 4: שיתוף פעולה כולל את סעיפים XXII–XXVIII: הסעיפים עוסקים בקשרים בין ישראל למועצה ושיתופי פעולה ביניהם. שני הצדדים מתחייבים לקדם סובלנות ולהימנע מתעמולה והסתה, לחנך לשלום, ולשתף פעולה במאבק בפשיעה הפלילית, לרבות סחר בסמים ובחומרים פסיכותרפיים. כמו כן, מוגדרים מנגנונים להעברת סמכויות ביטחוניות ואזרחיות. הוסכם על שיתוף פעולה כלכלי ואזורי עם ירדן ומצרים. בנוסף, הוקמו ועדות משותפות לטיפול בשיתוף פעולה וביישום ההסכם, וכן לתיאום ולסוגיות נעדרים. הכללים לקשרי כלכלה כפי שנקבעו בפרוטוקול על קשרי כלכלה, שנחתם בפריז ב-29 באפריל 1994, תוכניות שיתוף פעולה שיתפתחו בתקווה, תפקיד ותפקוד ועדת הקישור הישראלית-פלסטינית המשותפת שהוקמה במסגרת הצהרת העקרונות (הסכמות אוסלו 1993), הקמת ועדת פיקוח ומעקב.

פרק 5: הוראות שונות כולל את סעיפים XXIX–XXXI: סידורים למעבר בטוח של אנשים ותחבורה בין הגדה המערבית לרצועת עזה, תיאום בין ישראל למועצה בנוגע למעבר מישראל וממנה למצרים וירדן, כמו גם כל מעבר בינלאומי אחר בהסכמה, ואז הסעיפים הסופיים העוסקים בחתימה על ההסכם, יישומו, כי הסכמת עזה-יריחו (מאי 1994), הסכם עזה ויריחו תחילה (אוגוסט 1994) והפרוטוקול מאוגוסט 1995 יומרו בהסכם זה, הצורך והמועד של משא ומתן על מעמד קבע, והארגון לשחרור פלסטין מתחייב, בתוך חודשיים מיום תחילת כהונתה של המועצה, המועצה הלאומית הפלסטינית תכנס ותאשר באופן רשמי את השינויים הנדרשים לגבי האמנה הלאומית הפלסטינית, כפי שהתחייב במכתבים שנחתמו על ידי יו"ר אש"ף ונמסרו לראש ממשלת ישראל, מיום 9 בספטמבר 1993 ו-4 במאי 1994.