הסבה

הֲסִבָּה (בכתיב מלא: הֲסִיבָּה)^[1] היא תנוחת הישענות בישיבה או חצי-שכיבה, על פי רוב על רהיט רך כמו מיטה או כורסה. ההסיבה נעשית בדרך כלל לכיוון שמאל, כדי לאפשר במקביל תנועה ביד ימין.

ערך זה עוסק בתנוחת ישיבה או שכיבה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הסבה (פירושונים).

גברים יושבים בסימפוזיון בתנוחת הסיבה

איש לועס גת בתנוחת הסיבה, צנעא, 2009

אישה בתנוחת הסיבה, ברזיל, 1879

תנוחת ההסיבה מבטאת נינוחות וחופש ואינה מקובלת בפני מקור סמכות. היהדות הרבנית אימצה את ההסיבה כאחת ממצוות ליל הסדר מכיוון שהיא מסמלת חירות.

היסטוריה

התנוחה נפוצה בתרבות הערבית כיום^{[דרוש מקור]}, הייתה נפוצה בעת העתיקה במזרח התיכון, והייתה נהוגה בעיקר בזמן האכילה. התנוחה בזמן אכילה כבר מוזכרת בספר עמוס (מהמאה ה-8 לפנה"ס).^[2] התנוחה היא מעין שכיבה, שהייתה נפוצה בעיקר בקרב המעמדות המכובדים יותר ביוון וברומא העתיקות, וסימלה סטטוס של נוחות וכבוד^[3]. גם ברחבי המזרח התיכון נהגו אכילת הסיבה באותן תקופות בקרב המעמדות הגבוהים. מסיבה זו, לא היה מקובל שעבד או בן מעמד נחות אחר, יסב כשהוא נמצא יחד עם אדונו או בעל מעמד גבוה ממנו.

התנוחה מבוצעת לרוב כשההשענות היא על צד שמאל, משתי סיבות עיקריות:

1. רוב בני האדם משתמשים בידם הימנית על מנת לאכול, ובתנוחה זו ההישענות היא על יד שמאל, בעת שהימנית נשארת פנויה^[4].
2. כאשר ההישענות היא על צד ימין, קיימת סכנה שהאוכל יכנס לקנה הנשימה ויגרום לחנק^[5][6].

בהלכות ליל הסדר

ערך מורחב – ליל הסדר

תיאור של הסבה בליל הסדר, מתוך הגדת רוטשילד, הגדה של פסח, כמנהג אשכנז

ההלכה אימצה את תנוחת ההסיבה כתקנה מרכזית שתקנו חכמים בהלכות ליל הסדר, והיא באה להמחיש את היציאה לחירות משעבוד מצרים. זאת בהתאם לעיקרון ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המשנה במסכת פסחים^[7] מדגישה ש"אפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב" - כדי לבטא את חירותו, אף על פי שבדרך כלל אינו רגיל להסב.

מרכזיותה של ההסיבה בליל הסדר באה לידי ביטוי בכך שהמשתתפים בליל הסדר קרויים לעיתים "מסובים", כפי שנאמר בהגדה של פסח: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון - שהיו מסובין בבני ברק".

יש להסב בזמן אכילת המצה, ה"כורך" ושתיית ארבע הכוסות, אך לא בשעת אכילת המרור, כיוון שאכילתו היא על שם השיעבוד ועל שם שמיררו המצרים את חיי בני ישראל. הידור מצווה הוא להסב בכל שעת אכילת הסעודה. בשעת אמירת ההגדה - אין להסב, אלא יש לשבת בכובד ראש.

לדעת ראבי"ה, חובה זו אינה נוהגת היום, שהרי בני חורין אינן מסובים בימינו, ואדרבה - הישיבה על הכיסאות היא דרך חירות.

אדם היושב בנוכחות אדם שמוראו מוטל עליו - אינו מיסב, משום שההסיבה מבטאת מידת מה של קלות ראש, ולכן תלמיד היושב בנוכחות רבו - אינו מיסב, אולם בן היושב אצל אביו - צריך להסב. בתלמוד נאמר ש"אשה אינה צריכה הסיבה", אולם "אשה חשובה" - צריכה להסב. בטעם הדבר נאמרו שני טעמים: האחד - האשה כפופה לבעלה, ולכן היא אינה מסבה, בעוד שאשה חשובה שאינה כפופה לבעלה - מסבה; השני - אין דרך נשים להסב, ולכן הסיבה שלהן אינה מבטאת חירות^[8]. כמה מפוסקי אשכנז בתקופת הראשונים קבעו כי "כל הנשים שלנו מיקרו (=נקראות) חשובות", אולם להלכה נפסק בכל זאת שנשים אינן חייבות להסב, בנימוק שהנשים מסתמכות על הדעה שאין חובה כלל להסב בזמן הזה (ראו לעיל)^[9].

קישורים חיצוניים

• הערך "חובת הסיבה בליל הסדר", באתר ויקיסוגיה
• הרב אליעזר מלמד‏, "מצוות הסבה", פניני הלכה פסח, פרק ט"ז, הלכה י'
• הסבה - עולמות, באתר עולמות, ‏12 ביולי 2020
• הערך "הסבה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה