המפלגה הקומוניסטית של בולגריה (בבולגרית: BCP - Българска комунистическа партия) הוא שמה של מפלגה קומוניסטית אשר נוסדה ב-1903 בנסיכות בולגריה. ב-1923, בהשראת מהפכת אוקטובר חוללו חברי המפלגה הפיכת נפל שגבתה אלפי נפגעים, בניסיון להפיל את השלטון המלוכני במדינה. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם ייסודה של הרפובליקה העממית הבולגרית ובגיבוייה של ברית המועצות הצליחו הקומוניסטים להשתלט בהדרגה ובאופן אלים על בולגריה ותוך יישום שיטת הסלאמי הפכו את המדינה לגרורה סובייטית מלאה. ב-1990, לאחר סתיו העמים קרס השלטון הקומוניסטי בבולגריה, המפלגה זנחה את הקו המרקסיסטי-לניניסטי, שינתה את שמה למפלגה הסוציאליסטית הבולגרית ונותרה כוח פוליטי משמעותי במדינה.
 | |
| מדינה |
בולגריה  |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1903–1990 (כ־87 שנים) |
| אידאולוגיות |
קומוניזם לניניזם |
| מטה | סופיה, הרפובליקה העממית הבולגרית |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל רדיקלי |
| ארגונים בינלאומיים |
קומינטרן קומינפורם |
| צבעים רשמיים | אדום ולבן |
  | |
השנים הראשונות
שרשיה של המפלגה הקומוניסטית נעוצים בהקמתה של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית ב-2 באוגוסט 1891 על ידי דימיטר בלגואב. בְּלָגוֹאֶב שנולד ב-1856 בכפר ליד העיר קסטוריה, הושפע מאוד מתנועת התחיה הלאומית הבולגרית. במהלך לימודיו באוניברסיטת סנקט פטרבורג נחשף לתורתו של קרל מרקס ובמקביל עסק בפעילות פוליטית בעיר, אשר הובילה לגירושו משטחי האימפריה הרוסית. עם שובו לבולגריה התיישב בסופיה והחל בפעילות פוליטית, אשר כאמור הובילה להקמת מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית. ב-1897 הפיצה המפלגה עיתון מטעמה בשם "עיתון הפועלים" ובלגואב עצמו ערך והפיץ את העיתון "הזמן החדש". ב-1903, חל פילוג במפלגה והזרם המרקסיסטי הקים מפלגת פועלים נפרדת, שהוותה את הבסיס למפלגה הקומוניסטית הבולגרית וכונתה "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית (סוציאליזם צר)". זרם זה התנגד לחברותם של בורגנים במפלגה. ב-1919 שינתה מפלגת הפועלים את שמה למפלגה הקומוניסטית של בולגריה ובהמשך הצטרפה לקומינטרן.[1]
בין מלחמות העולם
לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה נכפה עליה לחתום על חוזה ניי ובמסגרתו צומצם הצבא הבולגרי לכדי ז'נדרמריה. אלפי חיילים וקצינים נפלטו למעגל האבטלה וחלקם הצטרפו לארגונים מחתרתיים חצי צבאיים ולמפלגה הקומוניסטית. ויתורו של פרדיננד הראשון, מלך בולגריה על כס המלוכה, ועלייתו לשלטון של בוריס השלישי, יצרו חוסר שקט פוליטי בממלכה והמשבר הכלכלי החריף הוביל גם לחוסר שקט חברתי. ביוני 1923 הודח ונרצח ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי ולשלטון עלה אלכסנדר צאנקוב, אשר משטרו החל מייד ברדיפת גורמי אופוזיציה ובכללם חברי המפלגה הקומוניסטית.[2] בספטמבר 1923, בעידודה של ברית המועצות, חוללו חברי המפלגה הקומוניסטית ניסיון הפיכה שדוכא בכוח רב ובמניין של אלפי נפגעים. ראשי המפלגה וסיל קולארוב וגאורגי דימיטרוב נמלטו מבולגריה וגלו לברית המועצות. בהמשך, הוצאה המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק. תאים מחתרתיים של המפלגה המשיכו בפעילותם, תוך ביצוע התנקשויות באישים מהמערכת הצבאית והפוליטית. באפריל 1925 הגיעה לשיאה הפעילות המחתרתית, עת ניסתה המפלגה הקומוניסטית לחסל את כל ראשי המערכות הפוליטית, הצבאית והמשטרתית, כאשר חוליית מפגעים ביצעה את הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה. לאחר הפיגוע הוטל בבולגריה משטר צבאי, ראשי המפלגה הקומוניסטית ורבים מחבריה, חוסלו, נכלאו או נאלצו לגלות מבולגריה. מקצת מחברי המפלגה שבו בהדרגה לפעילות פוליטית כראשי איגודים מקצועיים, או כחברי "מפלגות פועלים".[1][3]
מלחמת העולם השנייה
במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה הייתה בולגריה שותפה למדינות הציר מתוקף חתימתה על ההסכם התלת-צדדי. ב-1942 נוסדה חזית המולדת הבולגרית שהורכבה ממספר מפלגות פוליטיות ובכללן המפלגה הקומוניסטית ומטרתה להדיח את הממשלה הפרו-גרמנית. ב-9 בספטמבר 1944 חוללה חזית המולדת הפיכה בחסות הצבא האדום אשר כוחותיו הגיעו לסופיה. קימון גאורגייב מונה לראש הממשלה ותיק הפנים ובו שליטה על גופי ביטחון הפנים והשירותים החשאיים נמסר לאנטון יוגוב מהמפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים ניצלו מנגנון זה להשתלטות על בולגריה ודיכוי גורמי האופוזיציה. הוקם בית משפט מיוחד לשפיטת משתפי פעולה עם הנאצים ומנגנון זה נוצל גם כדי לבוא חשבון עם האישים במערכת הפוליטית והצבאית אשר רדפו את הקומוניסטים לאורך השנים. ב-1 בפברואר 1945 הוצאו להורג בירייה, בשטח בית העלמין של סופיה 180 בני אדם ובכללם עוצרי המלוכה, 25 שרים, 68 חברי פרלמנט, עיתונאים ואנשי צבא.[4] בהמשך, נשפטו והוצאו להורג כ-3,000 אזרחים נוספים.[5] נוכחותו של הצבא האדום על אדמת בולגריה אשר נמשכה עד 1947 סייעה לקומוניסטים להשתלט על בולגריה. ב-1946 בוטלה המלוכה והוקמה הרפובליקה העממית הבולגרית.
הרפובליקה העממית הבולגרית
בנובמבר 1946 נערכו בבולגריה בחירות כלליות, המפלגה הקומוניסטית זכתה ב-275 מושבים מתוך 465 וגאורגי דימיטרוב מונה לראש הממשלה.[6] בספטמבר 1947 הוצא להורג ניקולה פטקוב, מנהיג מפלגת האיכרים של בולגריה אשר הייתה חברה בחזית המולדת. דמיאן ולצ'ב מנהיג מפלגת זבנו (הליכוד), נשפט ונדון ל-15 שנות מאסר ומנהיג הסוציאל-דמוקרטים, קוסטה לולצ'ב, נמלט מהמדינה. כך נותרה המפלגה הקומוניסטית ללא כל אופוזיציה ממשית. בדצמבר 1947 הוחלה בבולגריה חוקת דימיטרוב אשר דמתה במתכונתה לחוקה הסובייטית מ-1936.[7][8] עם מותו של דימיטרוב החל תהליך מואץ להפיכתה של בולגריה לגרורה סובייטית מלאה. שיאו של התהליך היה בתקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש הממשלה. צ'רבנקוב שהיה סטליניסט פעל בשיטת הסלאמי ודיכא בכוח רב מתנגדי משטר או חשודים ככאלו ובכלל זה אלמנטים בתוך המפלגה הקומוניסטית והנהיג כלכלה ריכוזית. תהליך זה הוביל לבידודה הבינלאומי של בולגריה, עניין שהגביר עוד את תלותה הפוליטית והכלכלית של המדינה בברית המועצות.[9][10]
האישיות המזוהה ביותר עם העידן הקומוניסטי בבולגריה הוא טודור ז'יבקוב. החל מראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 שלט ז'יבקוב ללא עוררין במפלגה הקומוניסטית ובבולגריה. בראשית דרכו ניסה לנקוט בקו פרגמטי וליבראלי יותר מקודמיו, אך לאחר שהצליח לסכל ניסיון הפיכה נגדו, נקט במדיניות פנים נוקשה מחד והעמיק עוד את התלות הבולגרית בברית המועצות, מאידך.[11] במקביל, פעל ז'יבקוב לשילוב צעירים במפלגה הקומוניסטית ובכלל זה ביתו לודמילה ז'יבקובה, תוך שהוא מעניק להם סמכויות מוגבלות שיאפשרו להם מרחב פעולה מבלי לסכן את מעמדו. בהמשך, הפכה ז'יבקובה לחברת הפוליטביורו וסומנה כיורשתו של ז'יבקוב.[12] ב-1971 התפטר ז'יבקוב מתפקיד ראש הממשלה ומינה עצמו לתפקיד חדש שיצר לעצמו וכונה: "יושב ראש מועצת המדינה". בכך, למראית עין ביצע שינוי במערך הפוליטי, אך בפועל נותר שליט אבסולוטי. לצורך הכשרת השינוי הונהגה "חוקת ז'יבקוב".[13]
ב-1981 הלכה לעולמה לודמילה ז'יבקובה שהובילה קו ליבראלי בהנהגת המפלגה, ומותה הוביל לחזרתה של המפלגה לקו ריכוזי קשוח מחד ולהתנתקותו ההדרגתית של ז'יבקוב מחבריו להנהגת המפלגה, מאידך. במקביל, הוחמרו הבעיות הכלכליות של המדינה והיא סבלה מתשתיות תחבורה ואנרגיה מתיישנות ולקויות. מסע "הבולגריזצייה" של השלטון הבולגרי כנגד המיעוט הטורקי הוביל להגירתם של מאות אלפי אזרחים מבולגריה, בעיקר לטורקיה והעמיק את בידודה הבינלאומי של בולגריה. לז'יבקוב היו יחסי ידידות קרובים עם ליאוניד ברז'נייב מנהיג ברית המועצות וכשזה הלך לעולמו ב-1982, חלה הרעה מסוימת והדרגתית ביחסי שתי המדינות.[14] במחצית השנייה של שנות ה-80 החלה אחיזתו של ז'יבקוב במפלגה מתרופפת ונערכו דיונים בשאלת היורש לתפקידו. לקראת סוף העשור, עברה השליטה בפועל על המפלגה לידיהם של שר החוץ פטר מלאדנוב, ראש הממשלה גאורגי אטנסוב, שר האוצר אנדריי לוקאנוב ושר ההגנה דוֹבְּרִי ג'וּרוֹב.
סתיו העמים ולאחריו
עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות, סימנה קו חדש במדיניותה של מנהיגת הגוש המזרחי ומדיניות זו חלחלה בהדרגה גם לשאר מדינות הגוש. אף על פי שהנהגת המפלגה הקומוניסטית בבולגריה הביעה תמיכה בעקרונות הגלאסנוסט והפרסטרויקה, בפועל נקט ממשלו של ז'יבקוב בשורת צעדים כדי למנוע את התרופפות האחיזה הקומוניסטית במדינה ובכלל זה רדיפה ומעצר של מתנגדי משטר.[15] תפישת העולם של ז'יבקוב לא איפשרה לו להתמודד עם אירועי סתיו העמים. בסופיה פרצו הפגנות המונים וב-10 בנובמבר 1989, הודח טודור ז'יבקוב מהנהגת המפלגה ומתפקידו כיושב ראש מועצת המדינה בהפיכה פנים מפלגתית שהוביל פטר מלאדנוב, אשר מונה בהמשך למחליפו של ז'יבקוב בהנהגת המפלגה והמדינה.[16] מלאדנוב הכריז על בחירות כלליות ובאפריל 1990 בוטלה הרפובליקה העממית הבולגרית ונוסדה הרפובליקה הבולגרית. מלאדנוב התפטר מתפקיד יושב ראש מועצת המדינה ומנהיג המפלגה הקומוניסטית ומונה לנשיאה הראשון של בולגריה. במועד זה שונה שמה של המפלגה הקומוניסטית למפלגה הסוציאליסטית של בולגריה, בוצע טיהור בקרב חברי הדור הישן אשר סולקו מהמפלגה ובוטלו מוסדותיה הישנים ובכלל זה הפוליטביורו.[17]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
