המחאות בטאמיל נאדו כנגד שפת ההינדי

המחאות בטאמיל נאדו כנגד שפת ההינדי היו סדרה של פעולות הסתה, מחאות ומהומות אזרחיות, כנגד שפת ההינדי, שהתרחשו במשך עשרות שנים במדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו, לפני ואחרי קבלת העצמאות ההודית. מחאות אלה יצאו כנגד הכוונה להנהיג את ההינדי כשפה רשמית ברפובליקה הפדרלית של הודו, וכנגד העדפתה על פני הטמילית.

מהלך העניינים

המחאה הציבורית הראשונה כנגד ההינדי הייתה בשנת 1937, ובאה כהתנגדות לחקיקת החינוך בשפת ההינדי שהוצעה על ידי הקונגרס הלאומי ההודי ואומצה על ידי הממשל הבריטי. חקיקה זו הכירה בהינדי כשפה ההודית הלאומית וחייבה ללמדה בבתי הספר בכל מדינות הודו. החקיקה הביאה לתסיסה בקרב מיליוני טמילים במדינת טאמיל נאדו שבהודו. רבים יצאו לרחובות לצעדות, הפגנות ומחאות, שנמשכו בהדרגה כשלוש שנים. הממשל הבריטי הגיב בחוסר סובלנות כלפי מחאות אלה, דיכא את ההפגנות בכוח, דבר שהוביל למותם של אחדים ולמעצר 1,198 מפגינים, כולל נשים וילדים. חינוך החובה בהינדי בוטל מאוחר יותר על ידי המושל הבריטי של מדרס לורד ארסקין בפברואר 1940, לאחר התפטרות ממשלת הקונגרס הלאומי בשנת 1939.

עם קבלת העצמאות מבריטניה ויסודה של הרפובליקה ההודית, הפך הדיון בדבר הנהגת ההינדי כשפה הלאומית הרשמית למחלוקת קשה. לאחר ויכוחים סוערים בקונגרס ההודי, נקבע כי שפת ההינדי והשפה האנגלית, במשותף, יונהגו כשפה רשמית לתקופה של 15 שנה, שלאחריה תישאר ההינדי כשפה הרשמית היחידה. תקנה זו פורסמה ב-26 בינואר 1950.

מאמצי הממשלה ההודית להפוך את ההינדי לשפה הרשמית היחידה לאחר שנת 1965 לא היו מקובלות על חלק ניכר מהמדינות שתושביהן לא היו הינדים, ודרשו כי האנגלית תמשיך לנהוג כשפה רשמית. מפלגת דראווידה מונטרה קזגאם (DMK) הובילה את ההתנגדות לשפת ההינדי. כדי להפיג את חששות הציבור חוקקה הממשלה בראשות ג'ווהרלל נהרו, בשנת 1963, את "חוק השפות הרשמיות". חוק זה הבטיח את השימוש המתמשך של אנגלית כשפה רשמית בהודו, בנוסף לשפת ההינדי, גם מעבר לשנת 1965. נוסח החוק לא קבע את מועד תפוגתו באופן ברור, לא סיפק את מפלגת DMK והגביר את ספקנותם ואת חששם כי הבטחות ראש הממשלה נועדו להשתיקם ולא תכובדנה על ידי הממשלים הבאים.

המועד שנקבע בחוק הקודם למעבר שפת ההינדי לשפה הרשמית היחידה היה 26 בינואר 1965. ככל שקרב מועד זה, חלה התעוררות פוליטית וחברתית כנגד שפת ההינדי, בעיקר במדינת מדרס (לימים טאמיל נאדו), התעוררות שזכתה לתמיכה רבה מצד סטודנטים במדינה. ב-25 בינואר פרצה מהומה רבתי בעיר מאדוראי והתפשטו לערים הסמוכות. המהומות לא פסקו במשך החודשיים הבאים, וכללו מעשי אלימות, הצתה, ביזה, והביאו אף לירי מצד המשטרה על אזרחים. ממשלת מדינת מדרס הביאה כוחות צבאיים על מנת לדכא את התסיסה; ומעורבות הצבא הביאה למותם של כשבעים איש (לפי הערכות רשמיות), כולל שני שוטרים.

כדי להרגיע את המצב, נתן ראש ממשלת הודו לאל בהדור שסטרי התחייבות נוספת כי האנגלית תמשיך לשמש כשפה הרשמית לצד ההינדי גם בעתיד. רק לאחר התחייבות זאת שככו המהומות.

המחאות של שנת 1965 הובילו לשינויים פוליטיים מרכזיים במדינה. מפלגת DMK בעלת המצע הלאומני הגבירה את כוחה בבחירות 1967, ואופוזיציה מאוחדת בהנהגת סמיוק וידהאנאיאק דאל זכתה בשלטון בכמה ממדינות החגורה ההינדית. בבחירות שנערכו אז לראשות המפלגה נבחרה אינדירה גנדי. קונפליקטים שונים, וביניהם קונפליקט השפות, הביאו לפיצול בקונגרס הלאומי ההודי, ואינדירה גנדי פרשה והקימה מפלגה נפרדת, שהוכרה בדיעבד על ידי ועדת הבחירות של הודו כמפלגת הקונגרס הלאומי ההודי ה"אמיתית", אף על פי שסיעתה הייתה הפלג הפורש. חוק השפות הרשמיות תוקן בסופו של דבר על ידי הממשלה בראשות אינדירה גנדי, והבטיח את השימוש המקביל בהינדי ובאנגלית כשפות רשמיות של הרפובליקה ההודית.

המהומות במדינת טאמיל נאדו לא שככו ב-1967. לדעת המתנגדים לא הבטיח החוק המתוקן את ביטול עדיפות שפת ההינדי על-פני הטמילית. החוק שהגדיר את נוסחת שלוש השפות (הינדי, אנגלית ושפת המדינה) לא הבהיר כי שפת המדינה שווה לשתי האחרות, ונתן עדיפות לשפת ההינדי על ידי החדרתה לצבא, ועוד. המתנגדים, בתמיכת מפלגת DMK דרשו הסרת כתוביות הסרטים בהינדי, עדיפות לשפת המדינה על פני ההינדי בשירים שהושמעו בתקשורת, ביטול המכון להוראת ההינדי שנפתח בדרום המדינה, ועוד.

בשנת 1968 בוטלה רשמית מדיניות שלוש השפות בטאמיל נאדו. הינדי הוצאה מתוכנית הלימודים כשפת חובה, והשפות הנלמדות היו טמילית ואנגלית בלבד. שימוש בפקודות הינדי בצבא הטמילי נאסר, ונקבע כי הטמילית תהיה השפה המוצגת כאמצעי הוראה במכללות, במוסדות הלימוד וכל במוסדות הממשל של מדינת טמיל נאדו בתוך חמש שנים. רק אישור התיקונים בממשלה ההודית המרכזית הביא להרגעת הרוחות.

מחאה ציבורית נוספת התעוררה בשנת 1986.