Loading AI tools
מחסור ביוני אשלגן בדם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הִיפּוֹקָלֶמְיָה היא מחלה המתבטאת במחסור ביוני אשלגן בדם.
תרשים א.ק.ג. של חולה עם רמת אשלגן 1.1 המראה שינויים אופייניים בשקע מרווח ST, גלי T הפוכים, גלי U גדולים, והארכה מעטה של מרווח PR | |
תחום | אנדוקרינולוגיה |
---|---|
טיפול |
|
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | article/242008 |
DiseasesDB | 6445 |
MeSH | D007008 |
MedlinePlus | 000479 |
סיווגים | |
ICD-10 | E87.6 |
ICD-11 | 5C77 |
הערך התקין של אשלגן בדם נע בין 3.6-5 מילימול, וערך זה נשמר בקפדנות על אף שינויים נרחבים בתזונה המכילה, בין היתר, אשלגן. אצל אדם בריא, כל כמות האשלגן הנכנסת לגוף במהלך היום עוברת הפרשה - כ-90% מכמות האשלגן מופרשת בשתן ועשרה אחוזים נוספים, במערכת העיכול. עם זאת, יותר מ-98% מרמות האשלגן בגוף האדם נמצאות בתוך התאים, רובן בשריר. על כן, קיימת חשיבות גדולה באיזון העדין הקיים בין הנוזל התוך תאי לנוזל החוץ תאי בשמירה על רמות אשלגן תקינות. כך למשל, נמק מסיבי של רקמה מביא לשחרור אשלגן מהרקמה וליצירת היפרקלמיה. הכליה היא האיבר אשר מבצע בקרה על שינויים אלו- היא סופגת מחדש אשלגן, מחזירה אותו לגוף במצבים של היפוקלמיה, ומפרישה אשלגן לשתן במצבים של היפרקלמיה. האזור העיקרי שבו נעשית הפרשה של אשלגן בכליה הוא אבובית המאספת, כאשר היפוקלמיה יכולה להיווצר כתוצאה מהגעת כמות גדולה מדי של נתרן לצינור המאסף בתמורה להפרשת יתר של אשלגן, המופרש בשתן ומביא להיפוקלמיה כתוצאה מכך. מצב זה נגרם לאור העובדה כי תעלות האשלגן האחראיות להפרשת אשלגן בשתן, תלויות בכניסת נתרן לאזור זה, כאשר ככל שיש יותר נתרן כך יש יותר הפרשת אשלגן, ולהפך.
היפוקלמיה תלויה במידת הירידה בריכוז האשלגן ובמהירות ההתפתחות של ההפרעה. היפוקלמיה מוגדרת כירידה של רמות האשלגן בדם אל מתחת ל-3.6 מילימול, ומקושרת בעליה בסיכון לתמותה כתוצאה מהפרעות בקצב הלב, לחץ דם ותחלואה קרדיו-ווסקולרית. מעל 2.5 mEq/L אין סימפטומים, ומתחת לערך זה החולה סובל מחולשת שרירים דומיננטית אשר עלולה לשתק את הנשימה. ירידה בזמינות של משאבת נתרן-אשלגן כתוצאה מחוסר באשלגן, הפרעות קצב ואף דום לב. ניתן לראות באק"ג צניחה של מקטע ST, השטחה של גל T והופעה של גל U אחרי גל T (גל U הופך להיות יותר גבוה ככל שההיפוקלמיה מחריפה).
היפוקלמיה אשר מופיעה יחד עם היפרכלורמיה (יתר כלור בדם) נקראת "חמצת היפוקלמית"- באופן כללי, יתר כלור בדם מביא לאצידוזיס (חמצת) כתוצאה מעליה ב-anion gap, כאשר חמצת זו משולבת עם מיעוט של אשלגן בדם, זה יכול לנבוע למשל משלשול, או מ-renal tubular acidosis מסוגים 1 ו-2. לעומת זאת, היפוקלמיה אשר מופיעה יחד עם היפוכלורמיה (מיעוט כלור בדם) נקראת "בססת היפוקלמית" הנובעת מאובדן כלייתי- שימוש בתרופות משתנות, או היפראלדסטרוניזם אשר מביאים להגברת ההפרשה של כלור ושל אשלגן.
הטיפול במקרים של היפוקלמיה הוא מתן אשלגן. במקרים בהם מדובר בהיפוקלמיה חריפה מתן האשלגן מתבצע ורידית בוורידים בינוניים.
שימוש בחומרים משתנים יביא לאובדן מופרז של אשלגן בשתן. הדבר מסוכן בעיקר אצל חולי לב המטופלים בדיגוקסין, כי היפוקלמיה מעלה את הרעילות של דיגוקסין.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.