Loading AI tools
אנטומיסט והיסטולוג גרמני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היינריך וילהלם ולדייר-הארץ, או בשמו המלא: היינריך וילהלם גוטפריד פון ולדייר-הארץ (Heinrich Wilhelm Gottfried von Waldeyer-Hartz; 6 באוקטובר 1836, דוכסות בראונשווייג - 23 בינואר 1921, ברלין), היה רופא, אנטומיסט והיסטולוג גרמני. הוא כיהן כפרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטאות ורוצלב (אז ברלסאו), שטרסבורג וברלין. נודע בתרומתו לתאוריה הנוירונית של ארגון מערכת העצבים וכמי שטבע את המונחים "נוירון" ו"כרומוזום" (1888)[1]. שני מבנים אנטומיים בגוף האדם שתאר, נושאים את שמו: "בלוטת ולדייר" ו"החגורה הלימפטית על שם ולדייר", המוכרת בשם "שקדים" במובן הרחב. ולדייר נודע גם כחוקר האנטומיה וההתפתחות של איברי המין, כולל בגילוי האפיתל הנבטי המבטן את אבוביות נושאי הזרע באשכים, ובחקר הגידולים.
 | |
| צילום משנת 1891 | |
| לידה |
6 באוקטובר 1836 ההלן אן דר וזר דוכסות בראונשווייג, גרמניה (הקונפדרציה הגרמנית)  |
|---|---|
| פטירה |
23 בינואר 1921 (בגיל 84) ברלין, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית |
| שם לידה |
Heinrich Wilhelm Gottfried Waldeyer |
| ענף מדעי |
אנטומיה, היסטולוגיה, אמבריולוגיה |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות |
אוניברסיטת פרידריך-וילהלם של ברלין המרכז לאנטומיה של בית החולים שריטה בברלין (1917-1883) |
| תלמידי דוקטורט |
פאול גרשון אונא |
| פרסים והוקרה |
|
| בת זוג | אמילי דילנבורגר |
| הערות | שם לידה: Heinrich Wilhelm Gottfried von Waldeyer |
| תרומות עיקריות | |
|
חיזוק תורת הנוירונים השם "כרומוזום" | |
  | |
היינריך וילהלם ולדייר נולד בכפר הקטן ההלן על הנחל וזר (Hehlen) (ההלן אן דר וזר) על יד העיר בראונשווייג (בימינו במדינת סקסוניה התחתונה) כאחד משלשת הבנים של יוהאן גוטפריד ולדייר, פקיד מדינה, ושל וילהלמינה פון הארץ, בת של מורה וצאצאית למשפחה אוונגלית. מצד אביו היה צאצא למשפחה של איכרים קתולים מווסטפאליה.
אחרי שלמד בבית ספר יסודי בכפר בקנדורף, סיים ולדייר את בית הספר התיכון "תאודוריאנום" בפאדרבורן ואחרי מבחני הבגרות נרשם בשנת 1856 ללימודי מתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטת גטינגן. בהשפעתו של יאקוב הנלה נמשך ללימודי רפואה. החל מאוקטובר 1858 למד רפואה באוניברסיטת גרייפסוולד, שבה עבד כעוזר מחקר של יוליוס בודגס במסגרת המכון לאנטומיה ובקליניקות אחרות. לאחר מכן עבר לברלין, בה למד אצל הפיזיולוג דו בואה-רמון, אצל הכירורג ורופא העיניים יוהאן יונקן ואצל הפתולוג פרריכס. הוא השתלם בהמשך באמבריולוגיה במעבדתו של האנטומיסט קרל רייכרט וחיבר תחת הדרכתו את עבודת הדוקטורט שלו בנושא המבנה והתפקוד של עצם הבריח (1861).
מפני שמשרת ה"פרוסקטור" האחראי על המחקר הפתולוגי בגופות הייתה תפוסה בברלין על ידי לאופולד גולץ, ארווין קלבס יצר עבור ולדייר משרת מדריך במכון הפיזיולוגי של אוניברסיטה אלברטינה בקניגסברג (בימינו קלינינגרד). כאן יכול ולדייר, שכבר קנה בגרייפסוולד ידע מעמיק באנטומיה פתולוגית, לעסוק כאוות נפשו במחקר על דגימות פתולוגיות ולבצע נתיחות שלאחר המוות בבתי החולים של העיר. בנוסף העביר שיעורי אנטומיה פתולוגית לרופאים המתחילים. בכל זאת הממסד הפרוטסטנטי שראה בו קתולי לא עודד את קידומו בהיררכיה האקדמית, ובנסיבות אלה חיפש ולדייר עבודה במקומות אחרים.
בהשפעת רודולף פירכו קמו באותה תקופה בגרמניה הקתדרות הראשונות לאנטומיה פתולוגית. ב-1864 קיבל ולדייר באוניברסיטת ברלסאו הסמכה באנטומיה ובפיזיולוגיה. ב-1865 הוא התקבל כפרופסור שלא מן המניין לפתולוגיה באוניברסיטה זו, לצידו של רודולף היידנהיין. הוא מילא את התפקיד של ראש הקתדרה ובנוסף התאפשר לו לנהל מכון פתולוגי משלו. בהתחלה נאלץ לערוך את שיעוריו כולל ההדגמות המעשיות בתוך חמישה חדרים של בית פרטי. את ההרצאות העביר באודיטוריום של הפקולטה לזואולוגיה ואת מחקריו ביצע במכון הפיזיולוגי. ב-1867 היה לפרופסור מן המניין לפתולוגיה בעיר ורוצלב, שם ביצע את כל הנתיחות שלאחר המוות בארבעת בתי החולים של העיר.
החל מ-1864 ולדייר הקדיש את רוב מחקריו לאבחון גידולים, בעיקר בשלבים מוקדמים. בשל המוניטין שיצאו לו, נבחר לטפל בקיסר פרידריך השלישי, ואיבחן אצלו את סרטן הגרון.
ב-1871 בעקבות סיפוח אלזס לגרמניה כתוצאה מהניצחון במלחמה עם צרפת הסגל הצרפתי באוניברסיטת שטרסבורג הוחלף במורים גרמנים. ב-1872 גם ולדייר וגולץ הובאו ללמד באוניברסיטה זו. הם לימדו שם לצד מורים דגולים אחרים כמו רקלינגהאוזן וקוסמאול.
באותה תקופה, ב-1875 ולדייר תיאר את תאי הפלסמה.
עם תלמידיו בשטרסבורג נמנו לודוויג אדינגר וברנהרד זאקס. אחרי 11 שנות עבודה באלזס, ב-1883 עבר לנהל במקומו של רייכרט את המכון לאנטומיה בברלין ולעבוד בבית החולים שאריטה. כראש המחלקה לאנטומיה ולדייר הקדיש בברלין 33 שנים להוראת האנטומיה השיטתית והטופוגרפית. בשנים 1898–1899 כיהן כרקטור של אוניברסיטת פרדריך וילהלם של ברלין. נשאר פעיל באוניברסיטת ברלין עד גיל שמונים. הוא מת בברלין בשנת 1921 בעקבות שבץ.[2]
ולדייר חקר את ההיסטולוגיה של העצבים, את איברי השמיעה, העיניים והשחלות.
ב-1863[3] הנהיג את השימוש בהמטוקסילין (haematoxylin) כחומר צבע במחקר הביולוגי.
גילה את האפיתל הקובייתי הפשוט, הקרוי "אפיתל ולדייר" ובטעות קרא לו "גרמינלי" ("מוליד"), שכבת התאים המכסה את השחלה. ולדייר סבר שסרטן השחלה נוצר מהרקמה האפיתלית ולא מרקמת החיבור כפי ששיער רודולף פירכו. בשנת 1870 ב"Eierstock und Ei" הוכיח ולדייר שאפילו אברי המין של בעלי החוליות הם בראשיתם דו-מיניים.ב-1869 העלה השערה לגבי היווצרות זגוגית השן על ידי הסתיידות של "תאי זגוגית". ב-1884 תיאר את הטבעת הלימפית שבלוע האפי, הקרויה משום כך טבעת ולדייר-פירוגוב, ובשנת 1888 הנהיג את המונח "כרומוזום"[4]. בשנים 1893-1894,1897-1899 ו-1901–1905 ו-1905–1910 מילא ולדייר את התפקיד של סגן יושב ראש החברה הברליאנית לאנתרופולוגיה, אתנולוגיה ופרהיסטוריה. בשנים 1892,1896,1900 ובין השנים 1903–1904 היה ליושב הראש שלה והחל מ-1909 היה בה חבר לשם כבוד. אחרי מותו של מקס שולץ ב-1874, הוציא לאור יחד עם וולט סנט ג'ורג' את העיתון המדעי Archiv für Mikroskopische Anatomie (ארכיון לאנטומיה מיקרוסקופית).
עם תלמידיו נמנה יוהנס זובוטה, מחבר אטלס ידוע לאנטומיה של האדם בגרמנית. הוא עורך בשותפות של Archiv für mikroskopische Anatomie פרש מעבודתו בגיל 80 בשנת 1917. הוכר אז כבן לאריסטוקרטיה התורשתית והוסיף לתארו את שם המשפחה של אימו - הָארץ.
שמו של ולדייר נקשר במדעי המוח לתורת הנוירון כשהוא זה שקבע את השם "נוירון" עבור התא העצבי . ולדייר תמצת את תגליות הנוירו-אנטומיסטים קמילו גולג'י (1925-1843) וסנטיאגו רמון אי קחאל, לימים חתני פרס נובל לרפואה, שהשתמשו בכסף ניטראט כדי לצבוע את הרקמה העצבית - שיטת גולג'י. ולדייר למד אפילו את השפה הספרדית כדי להתעמק במחקרים המפורטים של רמון אי קחאל על השימוש בשיטת גולג'י והפך לחבר ולמנטור של המדען הספרדי, ולמקדם תורתו בתחום האנטומיה המיקרסקופית שנשלט באותה תקופה על ידי חוקרים גרמנים. תורת הנוירון פורסמה בשורה של מאמרים בשבועון הרפואי העיקרי של גרמניה - Deutsche Medizinische Wochenschrift. יחד עם זאת, כפי שציין רמון אי קחאל, על אף תמיכתו של ולדייר בתאוריה זו עם כל משקל סמכותו, למעשה הוא לא תרם לנושא אף תצפית אישית אחת. הוא הסתפק בלהציג בצורה מבריקה את ההוכחות האובייקטיביות שאותן סיפקו וילהלם היס, אלברט פון קליקר, גוסטב רציוס, ארתור ואן גהוכטן וראמון אי קחאל עצמו, והמציא את השם המוצלח "נוירון". לפי תאוריית הנוירון, מערכת העצבים מורכבת מתאים בעלי דנדריטים ארוכים ומסתעפים - הנוירונים (1891). לפי הגרסה שתיאר (או "תאוריית המגע", שבימינו הוחלפה בתאוריית הרצף), הנוירונים מהווים היחידות המבניות היסודיות של מערכת העצבים. אחד המסלולים העצביים שתיאר ולדייר נקרא מסלול ולדייר-ליסאואר.
ולדייר היה נשוי לאמילי תרזיה דילנבורגר, ילידת אאכן, ונולדו להם שישה ילדים, שניים מתוכם נפטרו בשנה הראשונה ללידתם. ארבעת ילדיו ששרדו לא עסקו במקצועות רפואיים ומדעיים.[5] לולדייר היו 12 נינים. אחד הם מהם, אנטון יוהנס ולדייר, הוא אנטומיסט ופרסם בגרמניה ספר לימוד לאנטומיה ששימש דורות של סטודנטים.
בין השנים 1920-1862 פרסם ולדייר 270 פרסומים מדעיים.[6]
("האגן")
("תאי המין")Entwickelungsgeschichte der Wirbeltiere . S.86-476,Abb.) Die Geschlechtszellen. 1901–1903.
(תורת דרווין) (בתוך: Deutsche Medizinische Wochenschrift. 1909, Nr.8. 15 S.) in: Sammelband Wa 40 635. Darwins Lehre. 1909.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
