Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מִטְבָּעוֹת באימפריה הרומית (בלטינית: Nummi rei publicae Romanae) שימשו לייצור מטבעות למסחר שהיו נפוצות ברחבי האימפריה. כיוון ששרדו רק מעט איורים ותבליטים, מעט ידוע על הארגון והתפעול של המטבעות וניתן לשחזר את שלבי פעולתן באופן כללי בלבד.
אס (מטבע רומי) מעידן הרפובליקה | |
מידע כללי | |
---|---|
סוג | אספקט של היסטוריה |
בעת העתיקה באימפריה הרומית - בדומה למדינות רבות אחרות - לא הייתה מטבעה במובן המודרני של המילה. מתכות יקרות פשוט נמדדו לפי משקלן. מאוחר יותר המתכות נוצקו לגושים אחידים כדי להקל על סחר חליפין. גם המדליה הראשונה במובן של היום הייתה יצוקה, ונוצקה במאה ה-5 לפנה"ס. כמאה שנים מאוחר יותר, עברו למטבעה במובן של היום, מה שהקל גם על ייצור המוני של מַטְבְּעוֹת.
כסף הארד הרומי היו האס והססטרטיוס בתקופת הרפובליקה הרומית, דנאריוס הכסף (במקורות העבריים מכונה דינר) והאאוראוס (aureus) שסומנו בצד הקדמי (XL ו-LX) הופיעו במאה ה-3 לפנה"ס. שיטה זו נותרה ללא שינוי במידה רבה עד למאות הראשונות של העידן הקיסרי, עד לרפורמה המוניטרית של דיוקלטיאנוס.
מאוחר יותר הנהיג קונסטנטינוס הגדול מטבעות ברונזה ומטבעות זהב בחצי ורבע משקל.
מימי אוגוסטוס נעשה שימוש במטבעות ממתכות וסגסוגות שונות, זהב, כסף, בילון (תערובת של נחושת וכסף), מטבעות ארד ונחושת. זמן קצר לאחר אוגוסטוס, ליתר דיוק, משנת 15 לפני הספירה, רק לקיסר הייתה הזכות לטבוע מטבעות זהב וכסף.
משקלו של האאוראוס נקבע על ידי אוגוסטוס על 1/40 של פאונד (פאונד=ליברה רומית), כלומר 8.18 גרם, אך משקל זה פחת בהתמדה וברציפות במהלך המאות ה-1 עד המאה ה-3 של הקיסרות. כבר בתקופת שלטונו של נירון קיסר, משקלו ירד ל-7.28 גרם, ותחת קיסרות קרקלה ל-6.55 גרם. בשנת 284, דיוקלטיאנוס קבע את המשקל של האוראוס על 1/70 פאונד (ליברה), שהם 4.64 גרם. חצי אאוראוס, הידוע גם ככינר הזהב, היה מטבע זהב קטן יותר, נדיר.
בשנת 307, הנהיג קונסטנטינוס מטבע זהב חדש, את הסולידוס, שמשקלו נקבע על 1/72 פאונד, כלומר 4.54 גרם. הערכים הקטנים יותר של כסף זהב מסוג חדש זה היו הסמיסיס (semissis=חצי סולידוס) וטרמיסיס (tremissis=שליש סולידוס). משקלו של הסולידוס נותר ללא שינוי במשך מאות שנים, אפילו בביזנטיון. בסוף המאה הרביעית. ליד סימן המטבעה, הופיע OB על מטבעות, שפירושו "אוברוסה" (זהב טהור) או 72 במספרים יווניים, שהבטיחה או את משקל הכסף (1/72 פאונד) או את טהורות החומר של המטבע.
דנאריוס הוטבעו כבר בימי הרפובליקה הרומית, ואוגוסטוס קבע את משקלם על 1/84 פאונד, שהם 3.89 גרם. הם נטבעו עד אמצע המאה ה-3, אם כי הטוהר שלהם התדרדר משמעותית מאמצע המאה ה-2. בשלב זה יוצרו רבים מה שנקרא "סובּראטוס" דנאריוס (ליבת ברונזה עם ציפוי כסף דק). אלה יכולים להיחשב לזיופים, אבל העיצוב והביצוע המצוין שלהם מעיד שייתכן שהם היו זיופים רשמיים של המדינה. מטבע הכסף הקטן מהדנאריוס היה הקינר (quinar) הפחות נפוץ, כלומר חצי דנאריוס.
בשנת 215 טבע קרקלה מטבע כסף חדש, הדנאריוס הכפול בשם אנטוניניאנוס (antoninianus), במשקל 5.11 גרם. הקוטר שלו מעט גדול יותר מהדנאריוס, והוא נבדל ממנו גם בכך שעל סוג זה של מטבע השליט מתואר תמיד עם כתר של קרני אור, ודיוקן הקיסרית נשען על סהר ירח. הטבעתם ההמונית החלה בשנות ה-30 של המאה ה-3. בתקופת שלטונו של גליאנוס, הטוהר של הכסף האנטוניני הצטמצם ב-20%-25%, כך שהאנטוניניאנוס הטוב הפך תחילה לבילון, ולאחר מכן הפך למטבע נחושת שהכיל מעט מאוד כסף. בתקופת שלטונו של אורליאנוס, האנטוניניאנוס מארד סופקו בציפוי המורכב מתערובת של עופרת וכסף, שעורר רושם של מטבע כסף עד שציפויו ירד, נשחק. טביעת אנטוניניאנוס הנחושת בוטלה על ידי דיוקלטיאנוס.
דיוקלטיאנוס רצה לרסן את האינפלציה שהלכה וגברה באמצעות רפורמה מוניטרית ומקסום מחירים. הוא הציג מטבע כסף חדש, denarius argenteus, על חלק מהחלקים שלו XCVI מציין שמשקלו היה 1/96 פאונד, כלומר 3.41 גרם. סימן הכסף הייחודי (argenteus) על המטבע היה הכרחי מכיוון שה-denarius communis הוטבע באותו זמן, אך הוא היה עשוי מארד.
הזכות להטביע מטבעות נחושת ובארד נותרה בידי הסנאט הרומי, מה שצוין על המטבע באותיות SC (senatus consulto) עד אמצע המאה ה-3. בתקופה הקיסרית המוקדמת היו במחזור כמה סוגים של מטבעות נחושת: ססטרטיוס, דופונדיוס, אס, סמי וקוודרנים. הססטרטיוס והדופונדיוס היו עשויים מפליז, והאס, הסמי והרבעים היו עשויים מנחושת אדומה. יחס הערך של מטבעות הנחושת השונים היה כדלקמן:
טביעתם של מטבעות הנחושת הללו נפסקה באמצע המאה ה-3, מכיוון שהם הפכו מיותרים לצד האנטונינים, שכבר אז היו לחלוטין מארד. תחת אורליאנוס היה ניסיון נוסף להחיות מטבעות ארד, הוטבעו מטבעות שלמים וחצי (ססטרטיוס ודופונדיוס). מטבעות ארד אלה הוטבעו גם במהלך הדומינט.
באזור נפרד של המטבעות הרומיות בוצעו עבודת ההכנה שנדרשו להטבעה: התכת מתכות, הכנת לוחות המטבעות וכו'. בחלק השני של המטבעה עבדו הפועלים שחרטו את הבסיסים והטביעו את המטבעות. עובדים אלו נקראו סיגנאטור, סופוסטר, מליאטור וסקאלפטור (signator, suppostor, malliator, scalptor).
תפקידו של הסיגנאטור היה לחרוט את הבסיסים בפטיש. גם עבודתו של הסקאלפטור הייתה דומה, אך במקורות קדומים שם זה מופיע גם בקשר לפיסול וחריטת אבני חן. מכאן ניתן להסיק שבעת חריטת הבסיסים בפטיש שדרש כשרון אמנותי משמעותי – וכן הכנת דיוקנו של הקיסר, הדמויות בצד ההפוך – כך שהסיגנטורים רק הוסיפו את האלמנטים הנוספים הפשוטים יותר לבסיסים.
בראש פועלי המִטְבָּעוֹת עמדו ראשי קבוצות וסגניהם, לכל קבוצת עבודה היה מנהל נפרד. מקרב צוות המטבעה בוצעה עבודת הנאמנות על ידי המפקחים (officinator), שבדקו את חומר הגלם, בחירת האריחים, ולבסוף בדקו את המטבעות הבודדים חלק אחר חלק. המקורות מזכירים את הפרוקורטור והפראפוזיטוס (procuratort, praepositust) כמנהלים הגבוהים ביותר של המִטְבָּעוֹת, הראשון הוא המנהל והשני המנהל הטכני.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.