יושבת ראש ויצו בארץ ישראל החל מ-1941, ויו"ר ויצו העולמית בין השנים 1950-1949 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדסה סמואל (10 ביוני 1897 - מאי 1986[1]) הייתה יושבת ראש ויצו בארץ ישראל החל מ-1941, ויו"ר ויצו העולמית בין השנים 1950-1949[2]. בנוסף כיהנה כיו"ר מועצת ארגוני נשים בישראל (מא"ן) בין השנים 1936–1946[3][4].
 | |
| הדסה סמואל בשנות ה-40 | |
| לידה |
10 ביוני 1897 יפו, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה | מאי 1986 (בגיל 88) |
| מדינה | ישראל |
| מקום קבורה | הר המנוחות |
.jpg)
קשריה הענפים עם ראשי הישוב העברי ועם גורמים בכירים בממשל הבריטי בארץ ישראל הפכו אותה לאישה המתאימה ביותר להובלת גיוס הנשים העבריות לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בנוסף, פעלה נמרצות למען שיתופן המלא של הנשים היהודיות בארץ בפעילות הפוליטית והציבורית[5].
הדסה סמואל נולדה בשנת 1897 ביפו וגדלה במזכרת בתיה. אביה, יהודה גור, שימש כמורה הראשון לעברית בבית הספר מקוה ישראל ובהמשך היה מחברו של מילון גור. אמה, רחל, עסקה בפעילות התנדבותית לצד גידול חמשת ילדיה. בית הוריה של הדסה שימש כבית-ועד למורים ולסופרים, ודיברו בו רק בשפה העברית[6].
למדה בבית ספר לבנות ביפו ואחר-כך, בהיותה נערה, נסעה לשווייץ שם למדה פסיכולוגיה וכן למדה לנגן בפסנתר. המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ביקר בביתה בשנת 1909, במלאת לה 12 שנה, וחיבר לה את השיר הבא: "לא כל הדסה למלכות מגעת, אבל יש עוד ממלכה של אהבה מוצעת, החיים הם משתה, החיים הם משא, ועל כל תהפוכתם, אהבה מכסה, אהבי את ארצך, אהבי את עמך, וריחך לא יפוג ויהי ברוך טעמך, והיה בגודלך, והגיע יום מסה, זכרי רק אחת, אהבי, הדסה"[7].
הייתה פעילה בתנועת מכבי העולמית ובארגוני העזרה הסוציאלית בימי מלחמת העולם הראשונה[8].
בשנת 1918 הכירה את אדווין סמואל, בנו הבכור של מי שמונה ב-1920 לכהונת הנציב העליון, הרברט סמואל. אדווין הגיע לארץ כחבר הוועדה שקישרה בין ועד הצירים היהודי והשלטונות הצבאיים הבריטיים. הוא שכר דירה בביתם של הוריה של הדסה וכך הכירה[9]. השניים נישאו ב-6 בדצמבר 1920 בבית הממשלה במתחם אוגוסטה ויקטוריה בנוכחות 800 איש[10][11]. חתונתם עוררה הדים רבים ביישוב היהודי, שלא היה מורגל בנישואי בת הארץ עם יהודי שהשתייך למעמד הגבוה בבריטניה[12].
בשנת 1922 נולד בנם הבכור של סמואל, דוד שהיה פרופסור לכימיה פיזיקלית במכון ויצמן למדע[13], ובשנת 1924 נולד בנם השני, דן[14].
סמואל החלה בפעילותה הציבורית כפעילה בויצו, זמן קצר לאחר נישואיה. בשנת 1929 נבחרה ליו"ר הסניף בירושלים ובשנת 1933 התמנתה ליו"ר הארגון בארץ ישראל[15][16], תפקיד אותו מילאה עד שנת 1950. פעילותה התמקדה בתחום החינוך והרווחה. היא הרבתה לנסוע לחו"ל למטרות הסברה וגיוס כספים. בנוסף שימשה חברת הוועדה המכוננת של בית ספר החקלאי לבנות בנהלל שנוסד על ידי חנה מייזל שוחט. בשנת 1930 סייעה בהקמת בית הספר החקלאי עיינות, שהוקם ביוזמת עדה מימון-פישמן ומועצת הפועלות[17] . היא סייעה להקים בתי ספר חקלאיים לבנות בפתח תקווה ובנחלת יהודה ואספה כספים לשם הקמת כפר הנוער "הדסים"[18].
פועלה העיקרי של הדסה סמואל כיו"ר ויצו היה היוזמה לגיוס נשות היישוב לצבא הבריטי והוצאתה לפועל. ביוזמת הגיוס הייתה אמירה לאומית בדבר הצורך לשתף נשים במאבק הלאומי בהגנה על המדינה ובסיוע לעם היהודי. היוזמה הייתה נשית אזרחית ונתנה ביטוי למאבק הנשים על מעמדן ומקומן בחברה הארץ ישראלית[20].
הקרבה של סמואל לנושא הצבא נולדה בעקבות שני אחיה שהתגייסו לגדוד העברי בצבא הבריטי. יחד עם אמהּ רחל, עם רחל ינאית בן-צבי ומתנדבות נוספות, הן תפרו את הסרטים למתנדבי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. משלחת קצינים בריטים, אשר קישרה בין אנשי הציבור ביישוב היהודי ובין הממשלה הבריטית, התגוררה בקומה שמעל הוריה, בהם היה אדווין סמואל. קבוצה זו נהגה להגיע לשתות תה בבית הוריה של הדסה מדי יום אחר הצהרים וכך בשיחות אלה, שהתנהלו בשפה הצרפתית, התארגן הגדוד העברי. למפגשים אלה הגיעו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי ולוי אשכול. בעלה המיועד, אדווין סמואל, התמנה להדריך את הגדוד העברי[21].
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה הדסה פעילה ומעורבת בוועדות לגיוס הגברים ובמקביל החליטה ליזום את גיוס הנשים לשורות הצבא. יהושע גורדון הציע לסייע בכך באמצעות סוכנות הידיעות היהודית JTA אך היא התנגדה בטענה שאינה מוכנה שנושא הגיוס יהפוך לפוליטי[22]. תשעה חודשים נלחמה למען גיוסן של הנשים והשיגה את מבוקשה, גורדון נתן הסכמתו לכך שהיא תנהל את המשא ומתן לגיוס הנשים. ב-17 בדצמבר 1941 פנתה הדסה אל רב-סרן שייפלס (Shaples) ממפקדת הצבא הבריטי בארץ[23], בפגישה שהתקיימה במלון המלך דוד בירושלים ואמרה לו:”הגברים שלנו הלכו... אבל הנשים גם כן רוצות להצטרף !” כששאל מה הן תעשינה בצבא השיבה הדסה: ”מה שכל חיילות עושות, הן תהיינה נהגות וחובשות”[22]. ההכרעה בנושא גיוס הנשים העבריות הועברה למשרד המלחמה בלונדון, ועוד בטרם התקבלה החלטה, בארץ החלה ההתארגנות לקראת הגיוס[24].
בחודש מרץ 1941 פנתה הדסה במכתב למפקדת הצבא הבריטי בארץ בבקשה לשיתוף נשות הארץ במאמץ המלחמה וגיוסן לצבא. בנוסף הפנתה מכתב לבריגדיר ו"נ בדינגטון (beddington) ועדכנה אותו לגבי בקשת מועצת ארגוני הנשים לקדם את גיוס נשות היישוב בארץ ישראל וברחבי המזרח התיכון, כן ביקשה לדעת מה האפשרויות והתפקידים הפתוחים לשירות הנשים בצבא הבריטי. בדינגטון השיב כי עקב היעדר תנאי מגורים מתאימים לנשים וסיבות נוספות[25] הנושא מתעכב ומועבר לדיון בדרגים גבוהים יותר וכן הם ישקלו בשלב זה גיוס הנשים לשירות בארץ ישראל בלבד[26].
הוחלט כי מי שיקרא לנערות להתגייס יהיו ארגוני הנשים ולא הצבא הבריטי. סמואל פנתה לאחד הציירים עם תמונה של חיילת שמצאה במגזין וביקשה שיוסיף לתמונה מגן דוד – וכך יצרו כרזות בהן נכתב כי מועצת ארגוני הנשים קוראת להתנדבות של נערות עבריות לצבא הבריטי. כרזות אלה נתלו על לוחות מודעות בכל רחבי הארץ[27].
החלטה לגייס נשים מהיישוב העברי על ידי הצבא הבריטי פורסמה בקול ישראל ב-23 בדצמבר 1941[28], לאחר פגישתה של סמואל עם אודרי צ'יטי (AT Chitty) מפקדת חיל העזר לנשים (ATS) במזרח התיכון[29]. ב-24 בדצמבר 1941 פורסמה בעמוד הראשון של כל העיתונים היומיים בארץ ההחלטה לגייס נשים עבריות, כותרתה הייתה "אשה עברייה במולדת"[30]
מודעה נוספת שפורסמה בתאריך זה הייתה "אל בנות הישוב" וכך נכתב בגוף הכתבה שפורסמה בעיתון דבר:
בהמשך לכך כותרת נוספת: "אשה עבריה במולדת!" וכך נכתב בגוף הכתבה:
חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שלח מברק להדסה סמואל כיו"ר מועצת הנשים בו הביע את ביטחונו "שנשים יקדמו את הקריאה בהתלהבות ושמועצת ארגוני הנשים תנצלנה את ההזדמנות לקדם את רעיון החופש". מועצת הנשים וסמואל בראשן ראתה בגיוס נשות היישוב תרומה למאמץ המלחמתי ושוויון בנטל החובות הלאומיות. הדסה סמואל התנגדה לכך שעל הנשים העבריות תפקד מי שאיננה יהודיה ואף עמדה על כך שהפקודות יינתנו בעברית[33].
גיוס הנשים היה על בסיס התנדבותי, המגויסות שירתו בשני כוחות צבאיים בריטים, בחיל העזר של כוחות היבשה (ATS - Auxiliary Territorial Services) ובכוחות העזר של חיל האוויר הבריטי (WAAF - Women`s Auxiliary Air Forces), סה"כ התגייסו 3,000 נשים ל-ATS ועוד 600 נשים לWAAF[34] מועצת הנשים, ההסתדרות הציונית ו"ההגנה" עסקו גם הן בתחומי הפעילות של המגויסות וביקשו להבטיח שמגויסות מטעמן יפקדו על פלוגות ב-ATS בנוסף לתפקידים כמו נהגות, מחסנאיות ואחיות[35]. סמואל הייתה מעורבת גם בסוגיית השכר לנשים. המגעים בין הדסה סמואל ורשויות הצבא המשיכו גם לאחר שהחל הגיוס[36]. בחודש ינואר 1942 הודיעה מפקדת ה-ATS אודרי צ'יטי לסמואל לגבי פתיחת הקורס הראשון למגויסות היהודיות ל-ATS ובהמשך פתיחת קורסים נוספים[37].
התפקידים העיקריים בהם השתלבו הנשים העבריות היו נהגות אמבולנסים, כוח עזר בבתי חולים, תיקוני מכניקה, ועוד[38]. בהתכתבות עם קולנל דגלאס בראון (Douglas Brown) מהמפקדה הבריטית בארץ ישראל, עולה כי סמואל עסקה גם בגיוס נשים לתפקידים נוספים כמו סיעוד, הקמת ספריה במחנה סרפנד, תרגום הפקודות לעברית וטיפול בענייני חינוך ורווחה בקרב החיילות היהודיות[39].
הנשים העבריות שמשו גם בתפקידי קצונה ופיקוד. בפברואר 1942 ארגנה סמואל מסיבת סיום לקורס המפקדות בשירות העזר לנשים במהלכו הדגישה את הזכות של האישה העברייה להשתתף במערכה כאישה יהודיה הלוחמת לעמה ולאנושות וביקשה מהמפקדות שיקבלו את הטירוניות כאחיות לנשק ויתחשבו בנסיבות חינוכן השונה. מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות משה שרתוק אמר באותו אירוע: "החותם הלאומי של פעולת הגיוס ביישוב אינו רק צורך מדיני, אלא גם הכרח צבאי" ובהמשך הוסיף: "...גיוס הנשים הושג על יסוד שאיפתה של האישה שהוסיפה זהב למפעל העלייה החלוציים בארץ ועל יסוד צרכים מסוימים למילוי תפקידים מסוימים. עם השלטונות הצבאיים הוסכם כי בדרך כלל תצטרפנה המתנדבות היהודיות ליחידות יהודיות בצבא הבריטי, שהיה במערב אירופה החלוץ בעניין צירוף האישה לשירותי ההגנה. 60 הצעירות, מהן 3 לא יהודיות, מועמדות לקצינות ולתפקידי פיקוד אחרים, נושאות באחריות רבה כראשונות ונבחרות לתפקידן. הן תעמודנה למבחן ועליהן להצדיק את האימון שניתן בהן... על האישה העברייה לשמור אמונים לצבא הבריטי ולעם ישראל כאחד"[40] סמואל מתארת את יחסן של המפקדות הבריטיות לנשים העבריות: "היו כאלו שהיה להן יחס יוצא מן הכלל אל הבנות ועד היום הן ידידות והיו כאלה שהיו שונאות ישראל פשוט"[41].
סמואל דאגה לרווחת החיילות ודרשה הקמת ספריה במחנה סרפנד (צריפין של היום) שהיה בסיס האימונים, תרגום הפקודות לעברית, טיפול בענייני חינוך ורווחה, שיתוף החיילות בנגינה במסיבות וקונצרטים, שיפור בשכר ועוד[42]. היא המשיכה וליוותה אותן לאורך תקופת שירותן הצבאי, פתרה בעיות אישיות ולאומיות של המגויסות, ביקרה את המתגייסות בבסיסיהן במצרים ובמקומות נוספים. את ביקוריה במחנות עשתה באמצעות מכונית צבאית שהצבא הבריטי העמיד לרשותה. דיברה איתן עברית ודאגה לכל מחסורן. כמו כן, היא דאגה לכך שישובצו בקרבת חיילים עבריים ולא בריטיים מתוך רצון למנוע נישואי תערובת[43]. הדסה דאגה לביקורים של נציגות המועצה במחנות, להקצאת משאבים להקמת מעונות, מועדונים, חדרי מרגוע ופעילויות נוספות הקשורות לשירות הנשים[44].
בשנת 1942 הגישה סמואל תוכנית רדיו שנקראה "האישה בצבא"[45] בה המשיכה להעביר את המסר בדבר חשיבות גיוס הנשים העבריות לצבא הבריטי. כרוזים נוספים שהופצו ביישוב המשיכו לקרוא לנשים להתנדב לצבא. דוגמה לכך הוא כרוז אשר פורסם על ידי מועצת ארגוני הנשים בתחילת 1944: "יחידות הנשים שלנו קוראות עתה למתנדבות חדשות למלאות שורותיהן. תגבורת דחופה לחיל העזר לנשים זהו צו השעה. המלחמה נמשכת. שעת החירום לא חלפה. תפסי את מקומך הראוי במלחמת השחרור!"[46]
מועצת ארגוני הנשים וסמואל בראשה פעלה בקליטת החיילות לאחר שחרורן, במציאת פתרונות דיור, תעסוקה והכשרה מקצועית למשתחררות[47]. לדבריה לאחר שהחיילות שבו "מהמדבר ומהחולות" היא דאגה להן לבית מסודר, מרוהט, עם מטבח וחדרי כביסה, עם מגהצים וחלוקי רחצה[48]. בנוסף ארגנה להן הרצאות שונות בין היתר של רחל כצנלסון-שזר, חנה רובינא ועוד. כתוצאה מהדאגה הגדולה למשוחררות והקרבה אליהן, היא מציינת שחברותיה הקרובות ביותר היו מקרב המשוחררות ובעיקר מקרב הקצינות[49].
להדסה ולבעלה היו ידידים רבים מקרב אנשי הציבור הבולטים באותה תקופה, בהם יוסף שפרינצק, אותו העריצה יותר מכולם לדבריה, חיים ארלוזורוב, חיים ויצמן ורעייתו ורה ויצמן, משה סנה, יצחק שדה ועוד. בזכות מעמדו של אדווין בעלה, היו להם קשרים רבים גם עם נציגי השלטון הבריטי בישראל ומחוצה לה. למרות זאת, ממרחק השנים, העידה על עצמה הדסה כי לא אהבה להסתופף בנשפים ובחברה הבריטית בארץ ולא הרגישה שייכת לחברה הזאת לגמרי[50].
לאדווין סמואל הוצעו תפקידים שונים בארצות אחרות, בסיום תפקידו בצבא הבריטי בארץ-ישראל, מה שהקשה מאוד על בני הזוג. לדבריה של הדסה, היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתצטרך להתנתק מבני משפחתה ומהארץ, שכל-כך אהבה. אך גם בעלה אדווין, למרות מוצאו ומעמדו, היה ציוני נלהב והזוג בחר להמשיך ולחיות בארץ ישראל[51].
הדסה נפטרה בשנת 1986, בגיל 89, ונקברה בבית הקברות גבעת שאול בירושלים[52].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
