האישה הבוגדנית

האישה הבוגדנית
La Femme infidèle
בימוי	קלוד שברול
הופק בידי	אנדרה ז'נובה
תסריט	קלוד שברול
עריכה	ז'אק גאיאר
שחקנים ראשיים	סטפאן אודראן ; מישל בוקה ; מוריס רונה
מוזיקה	פייר ז'נסן
צילום	ז'אן ראבייה
מדינה	צרפת, איטליה
חברה מפיצה	נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	22 בינואר 1969
משך הקרנה	98 דק'
שפת הסרט	צרפתית
סוגה	נאו-נואר, סרט דרמה, סרט פשע
	דף הסרט ב־IMDb

"האישה הבוגדנית" (צרפתית: "La Femme infidèle") הוא סרט צרפתי משנת 1969 בבימויו של קלוד שברול. הסרט מתאר זוג נשוי בו הבעל חושד כי לאשתו מאהב. המבקר האמריקאי, וינסנט קנבי, תיאר את הסרט כאחד משורת סרטיו של שברול שהם "תרגילים שנונים ופרוורטיים, סוחפים ביופיים, העוסקים באהבה, רצח, אשמה ופיצוי".^[1]

עובדות מהירות בימוי, הופק בידי ...

סגירה

ב-2002 ביים האנגלי אדריאן ליין את "בוגדת", סרט אמריקאי המבוסס על "האישה הבוגדנית". בגרסה האמריקאית שיחקו דיאן ליין וריצ'רד גיר בתפקידים הראשיים של בני הזוג.

שארל (מישל בוקה) והלן (סטפאן אודראן) הם זוג נשוי, הורים לילד, החיים באושר וללא דאגות כלכליות בביתם הכפרי. שארל, המפתיע את אשתו בעת שיחת טלפון שהיא מנהלת, מתחיל לחשוד כי היא בוגדת בו. הוא שוכר בלש פרטי כדי שיעקוב אחריה וזה מאמת את חששותיו ומוסר לו את פרטי ותמונת המאהב המתגורר בעיר הסמוכה. שארל מגיע לדירת המאהב, ויקטור (מוריס רונה), מציג את עצמו כבעל, קונה את אמון המאהב בגישתו הפתוחה לכאורה לעניין הבגידה ומנצל הפניית גב רגעית של המאהב כדי להלום בו בפסלון, דבר המביא למותו. שארל מצליח להעלים את הגופה וניצב מול חקירת המשטרה בעניין היעלמות ויקטור ומול תגובת אשתו הלומדת מן הנסיבות כי מאהבה נעלם וכי כנראה בעלה אחראי להיעלמות זו.

מישל בוקה - שארל (הבעל)
סטפאן אודראן - הלן (האשה)
מוריס רונה - ויקטור (המאהב)
מישל דושוסואה - מפקח המשטרה דובאל
סטפאן די נאפולי - מישל (ילדם של בני הזוג)

המבקר אורי קליין מציין את האישה הבוגדנית כאחד משיאיו של שברול בו הוא מציג בצורה מרגשת וצלולה את הבורגנות הצרפתית הכפרית על שבריריותה אך גם על איתנותה.^[2] גם מבקרים אחרים מציינים את סרטו זה כאחת מאבני הדרך בקריירה המוקדמת של שברול ובו, במקום להתמקד במאפיין המתח כפי שעשה אלפרד היצ'קוק (אליו נוהגים להשוות את שברול), בוחר הבמאי להתמקד בתחום הפסיכולוגי הנבנה סביב מעשה הפשע ומנסה לבחון את ליבן ומוחן של הדמויות המאכלסות את עולמו המוסרי המעורפל.^[3] ביקורת נוספת מוצאת פגמים בהגיון שבעלילה אך גם כאן, נטען כי להגיון העלילה חשיבות פחותה והעיקר הוא כושר החישה של שברול את דמויותיו.^[4] למרות העלילה הכוללת רצח, מציינים חלק מהמבקרים את אנושיותו של הסרט ואת רגישותו הבאה לידי ביטוי במיוחד בסצנת הסיום. גם בסרט זה בא לידי ביטוי סגנונו הקבוע של שברול בעיצוב הסרט שמושפע רבות מהצלם הקבוע איתו עבד באותה תקופה, ז'אן ראבייה.^[5]^[2]