Loading AI tools
אבו נסר שמס אל-מֻלכ דוקאק (ابو نصر شمس الملک دقاق; מת ב-8 ביוני 1104) היה השליט הסלג'וקי של דמשק משנת 1095 עד לשנת 1104.
| לידה |
המאה ה־11  |
|---|---|
| פטירה |
יוני 1104 דמשק, האימפריה הסלג'וקית |
| עיסוק | שליט דמשק בשנים 1095–1104 |
  | |
דוקאק היה בנו של תותוש הראשון השליט הסלג'וקי של סוריה ואחיו של רידואן האמיר סלג'וקי של העיר חלב. בשנת 1078 שלח מליק-שאה את תותש לכבוש את סוריה ואת האזורים הסמוכים מידי האמירים תוך שהוא מנהל מלחמה מול צבא של השושלת הפאטמית שמרכזה היה בקהיר. תותש וכבש את חלב ב 1079, לאחר מכן הוא פנה לדמשק שהייתה תחת מצור הצבא הפטימי, כשהוא נענה לקריאה של השליט הטורקמני של דמשק, הסלג'וקים תפסו את השלטון בדמשק והמשיכו לכבוש את דרום סוריה וארץ ישראל, כולל הערים ירושלים, עכו, צור, בסיכומו של המערכה הוקמה הלכה למעשה מדינה סלג'וקית עצמאית למחצה בשטחי סוריה. הסולטאן מליק-שאה נפטר בנובמבר 1092, ומאחר שלא היו נסיכים האימפריה סלג'וקית העצומה החל מאבק על השלטון. תותוש תבע את כס המלכות של אם כי הוא זכה לתמיכה מועטה מהאליטה הטורקית. במהלך המאבקים והעימותים כבש תותוש את מוסול, חלבו דיארבקיר. בשנת 1094 פלש תותוש, מלווה בבנו דוקאק (Shams al-Muluk Duqaq), למערב איראן בקרב מכריע בסמוך לעיר ריי (איראן) מול יריבו על ירושת מליק-שאה, הוא נהרג על ידי כוחותיו של בן דודו, הטוען לכתר ברקירוק (Berkyaruq) ב־25 בפברואר 1095.
משנודע לרידואן על מות אביו הוא חזר לחלב והשתלט על כס המלכות הסלג'וקי של סוריה, במהלך שנועד לחזק את מערכת הבריתות עם אמירים מקומיים הוא נשא לאישה את בתו של שליט אנטיוכיה יגי-סיאן, ובתמורה הכיר הלה ברידואן כעל האדון שלו. במהלך נוסף להבטיח את שלטונו הוא ציווה על רציחתם של שני אחיו, אבו טאליב ובחרם. דוקאק, הצליח להמלט וברח לדמשק, והקים שם אמירות עצמאית. דוקאק זכה לתמיכתו של יגי-סיאן, לכאורה וסאל של רידואן ואילגזי (Ilghazi) מושל ירושלים הסלג'וקי. מסכת התככים והעימותים בין השליטים הסלג'וקים פסקה זמנית עם הופעתם של צבאות מסע הצלב הראשון אל מול חומות אנטיוכיה. עם זאת חילוקי הדעות והעוינות בין הסלג'וקים מנעו מהם את האפשרות להילחם באופן יעיל מול הצלבנים.
מלחמה מול הצלבנים
ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)
הצלבנים השקיעו מאמץ ניכר לתפוס את השטח סביב אנטיוכיה, לטהר אותו מכיסי התנגדות מוסלמים ולהפוך את האזור למקור מזון עבורם. אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו במרץ 1098 כי הם הצליחו לכבוש ולהחזיק 165 ערים ומבצרים באזור העיר. תהליך זה הונע לא רק על ידי הצורך למצוא מזון ולאסוף אספקה, אלא גם היה בחלקו פרי יוזמה פרטית של אצילים במחנה הצלבני, שרצו לחפש ביזה ולהשתלט על נחלאות במזרח, והוא יצר למעשה את הבסיס הגאוגרפי להקמת נסיכות אנטיוכיה לאחר תום המצור. במקביל למזון שנאסף באזור אנטיוכיה, הגיעה למחנה גם אספקה שנשלחה על ידי נסיכים ארמניים ונזירים ממנזרים בצפון סוריה. אולם בדצמבר הגיע הרעב במחנה הצלבני לממדים, שאילצו את הצלבנים לשלוח כוח גדול תחת פיקודו של בוהמונד ורוברט מפלנדריה לפשיטה ארוכת טווח הרחק מהעיר. ב-31 בדצמבר הופתע הכוח הצלבני, כשנתקל באזור ג'בל סומק בצבאו של דוקוק שליט דמשק, שהיה בדרכו להסיר את המצור מעל אנטיוכיה. הצבא המוסלמי לא הצליח לנצל את יתרון ההפתעה, ונפוץ לכל עבר בלחץ ההסתערות של הפרשים הכבדים הצלבנים. ההיתקלות נסתיימה ללא הכרעה - הצלבנים, שספגו אבדות ואיבדו את שללם, נאלצו לחזור לאנטיוכיה ללא אספקה, ואילו הצבא של דמשק נסוג כלעומת שבא מבלי שניסה להסיר את המצור הצלבני.
בקיץ 1098 הצטרף דוקאק לכרבוגא האטאבג של מוסול בניסיון נוסף להסיר את המצור מעל אנטיוכיה ולהשמיד את הצבא הפולש. השתתפותו של דוקאק בצבא הסלג'וקי המאוחד הבליטה את היעדרו רידואן מחלב שחשש מכרבוגא יותר מהצלבנים. שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר שיהיה לכאורה קשור ונאמן לח'ליף הסלג'וקי בבגדאד ברכיארק, במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבה מחזיר כרבוגא את סוריה לתחומי ההגמוניה הסלג'וקית.[1] סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.[2]
ביום 4 ביוני הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, עם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות מלרגרד ומגדלו של טנקרד. ביום 5 ביוני חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל תקף והרג את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק 3 קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו למצד הצלבני לה מהומרי בו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי, במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים ובלילה שבין 8 ביוני וה-9 ביוני נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר והמצד נשרף. עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. הצבא הצלבני כלל יחידת פרשים קטנה יחסית - מאחר שרוב הסוסים מתו או נשחטו למאכל בעת המצור, ובניגוד לטקטיקה הפרנקית הרגילה היה רוב הכוח הצלבני מושתת על חיל רגלים. למרות נתוני הפתיחה הקשים ובעיקר עליונות מספרית מוסלמית עמדו לצד הצלבנים מספר גורמים טקטיים אותם הם ניצלו בצורה הטובה ביותר: הצבא המוסלמי היה פרוס לאורך חומות אנטיוכיה והתקשה לרכז כוחות וחמור מזה הצבא המוסלמי היה מפולג מאוד וכרבוגא הצליח להביא את האמירים המוסלמיים שתחת פיקודו למרדנות, על פי מקורות מוסלמים של התקופה שררה במחנה המוסלמי אווירה רעה ונכונות לערוק משדה הקרב ברגע האמת.
ביום 28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים. דוקאק הצליח לחזור בשלום משדה הקרב אך גילה כי חלקים מתחום שלטונו נתפסו על ידי וסאלים מורדים שניצלו את העדרו ואת השמועות על תבוסת הצבא הסלג'וקי והכריזו על עצמאותם.
דוקאק המשיך, ללא הצלחה, להתנגד להתפשטות שליטי נסיכות אנטיוכיה ושליטי ממלכת ירושלים אל שטחי הגז'ירה. בשנת 1103 כבש דוקאק את חומס. דוקאק חלה בשנת 1104, ובעצת אמו מינה את אטאטבג טוגתכּין (Toghtekin) כאטאבג לבנו הצעיר תותוש השני דוקאק נפטר ב־8 ביוני אותה שנה. טוגתכּין הפיל עד מהרה את שושלת דוקאק ושלט בדמשק תחתם.
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973 (המחבר זכה בפרס ישראל. הספר במהדורתו שבצרפתית זכה בפרס האקדמיה הצרפתית
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
