דוכס אורליאן

דוכס אורליאן (בצרפתית: Duc d'Orléans) היה תואר שמור עבור המלוכה הצרפתית, ושנוצר לראשונה בשנת 1344 על ידי פיליפ השישי, מלך צרפת לטובת בנו פיליפ, דוכס אורליאן. התואר ידוע בשם נסיכי הדם, וניתן בדרך כלל לאחיו הבכור של מלך צרפת. כך, עד שנת 1830, הם יצרו קו ביטחונות של משפחת המלוכה הצרפתית, עם זכות בסופו של דבר לרשת את כס המלוכה אם נסיכים בכירים יותר ימותו. בדרך זו, התואר של דוכס אורליאן עשוי להיחשב כמקביל של דוכס יורק, אשר ניתן באופן מסורתי לאחיו של מלך אנגליה (ומאוחר יותר המלך הבריטי).

דוכס אורליאן

שלט האצולה של בית אורליאן
תחום שיפוט	ממלכת צרפת
ייסוד המשרה	1344
איוש ראשון	פיליפ, דוכס אורליאן
איוש אחרון	פרדיננד פיליפ, דוכס אורליאן
תאריך ביטול המשרה	1842

בתקופה של המשטר הקדמון בעל התפקיד מילא לעיתים קרובות תפקיד פוליטי. הענף של אורליאן של בית ולואה הגיע אל כס המלכות עם לואי השנים עשר, מלך צרפת (המאה ה-15). לואי פיליפ השני, דוכס אורליאן, תרם להשמדת המשטר הישן. בראש מפלגה בשם "אורליאניסטים" שממוקמת בפאלה רויאל, הוא התווכח על סמכותו של דודנו לואי השישה עשר, מלך צרפת בלובר הסמוך. בנו עלה בסופו של דבר על כס המלוכה בשנת 1830 בעקבות מהפכת יולי כמלואי פיליפ, מלך הצרפתים. צאצאי המשפחה הם מעמידי הפנים האורלינאים לכתר הצרפתי, ותואר זה מוחזק על ידי כמה מחברי הבית. בעל התואר החזיק בסגנון של הוד רוממות.

Île d'Orléans נקרא על שמו של אנרי השני וניו אורלינס על שם פיליפ השני.

בית ולואה

בפעם הראשונה התואר נוצר עבור פיליפ מוולואה, הבן השביעי של פיליפ השישי, מלך צרפת ואחיו הצעיר של ז'אן השני, מלך צרפת בשנת 1344.^[1] בתואר התמזגו ההנחלות של טורן וולואה. עם זאת, התואר התבטל לאחר מותו של פיליפ ללא ילדים לגיטימיים.

בית ולואה-אורליאן

בפעם השנייה התואר נוצר בשנת 1392 על ידי שארל השישי, מלך צרפת עבור לואי, רוזן בומון, הבן הצעיר של שארל החמישי, מלך צרפת. תפקידו כדמות מובילה בחצר המלוכה, יורש עצר של אחיו במהלך הטירוף שלו, בעל קרקעות עשיר, כמו גם ראש מפלגת ארמניאק, העניק לצאצאיו לשמור על תפקיד חשוב בפוליטיקה הצרפתית. נכדו לואי השנים עשר, מלך צרפת הפך למלך אחרי שנכחד הענף הישיר של בית ולואה בשנת 1498, בעוד נינו פרנסואה הראשון, מלך צרפת ירש את האחרון בשנת 1515. הענף הישיר של ולואה-אורליאן נכחד עם מותו של לואי השנים עשר בשנת 1515, אם כי דוכסות אורליאן שולבה בין הנחלות של הכתר לאחר עלייתו על כס המלוכה בשנת 1495.

בית ולואה-אנגולם

בפעם השלישית התואר נוצר על ידי פרנסואה הראשון, מלך צרפת עבור בנו השני אנרי עם לידתו. כאשר אחיו הבכור של אנרי, הדופן פרנסואה השלישי, דוכס ברטאן, מת ללא ילדים ב-1536, אנרי החליף אותו בתור הדופן והעביר את התואר לאחיו הצעיר , שארל, דוכס אנגולם, שמת אף הוא ללא ילדים ב-1545.

בפעם הרביעית התואר נוצר על ידי אנרי השני, מלך צרפת עבור בנו לואי עם לידתו. הדוכס הילד, לעומת זאת, מת שנה לאחר מכן, והתואר הועבר לאחיו, שארל, שהפך למלך צרפת בשנת 1560. התואר הועבר לאחיו של שארל, אנרי, דוכס אנגולם, שש שנים לאחר מכן החליף את התואר למען התואר דוכס אנז'ו, והפך ליורש של הכתר.

בית מדיצ'י

לאחר חילופי הנחלות של אנרי, העניק שארל התשיעי, מלך צרפת את התואר לאמו קטרינה דה מדיצ'י, מלכת צרפת לשעבר, כמענק על תפקידה כעוצרת הממלכה, ובעיקר על פוליטיקה של סובלנות. היא הייתה הדוכסית היחידה ששלטה בדוכסות, כך שהיא נכללת בין הדוכסים השולטים.

בית בורבון-אורליאן בפעם הראשונה

בפעם החמישית התואר נוצר בשנת 1626 על ידי אנרי הרביעי, מלך צרפת עבור בנו השלישי גאסטון, דוכס אנז'ו. גאסטון הפך לדמות ליברלית נכלולית בחצר המלוכה, ותכנן את ההתנקשות בחייו של הקרדינל רישלייה ואחר כך הצטרף למרד הפרונד, קואליציה של אצילים שהתנגדה לריכוזיות המלכותית. לבסוף סלח לו אחיו לואי השלושה עשר, מלך צרפת, אולם הוא מת ללא יורשים זכרים, והתואר בוטל.

בית בורבון-אורליאן בפעם השנייה

התואר נוצר בפעם השישית והאחרונה עבור פיליפ, דוכס אנז'ו, שקיבל את התואר מאחיו לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. באמצעות נישואיו עם אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ, הוא ייסד שושלת ארוכה שהגיעה לבסוף אל כס המלוכה בשנת 1830, עם התפטרותו שארל העשירי, מלך צרפת והכתרתו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים.^[2] לואי פיליפ העביר את התואר לבנו פרדיננד פיליפ, דוכס שארטר, שמת בתאונה ב-1842.^[3]

שימוש נוכחי

• הלגיטימיסטים מכירים בז'אן, רוזן פריז, ראש בית אורליאן, כ"דוכס אורליאן", שירש את התואר כצאצא הזכר של פיליפ הראשון, דוכס אורליאן.
• האורליאניסטים מכירים בז'אק ד'אורליאן, בנו של אנרי, רוזן פריז, כ"דוכס אורליאן", מאחר שהתואר התמזג עם הכתר, וניתן שוב לאחיו הצעיר של הטוען לכס המלוכה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דוכס אורליאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Amédée René, Les Princes militaires de la maison de France, Paris, 1848, p. 49
2. "Louis-Philippe Biography". The Biography.com Website. נבדק ב-13 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
3. Unwin, Brian (2014). A Tale in Two Cities: Fanny Burney and Adèle, Comtesse de Boigne. New York: I.B. Taurus & Co. pp. 210–212. ISBN 978 1 78076 784 0.