Loading AI tools
ממלכת דהומיי הייתה ממלכה אפריקאית שהייתה ממוקמת בעבר באזור שכיום נמצא בתוך בנין. הממלכה התקיימה בין השנים 1600–1894, עד אשר הובסה במלחמה על ידי הצרפתים והפכה לחלק מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. דהומיי הוקמה באזור מישור אבומה על ידי אנשי הפון (אנ') והפכה למעצמה אזורית במאה ה-18 על ידי כיבוש ערי מפתח בחוף האטלנטי. ממלכת דהומיי התקיימה מכלכלה מאורגנת שנבנתה בעיקרה על סחר בעבדים וכיבוש ערים ועסקה בסחר עם מדינות אירופאיות שונות. לממלכת דהומיי היה שלטון ומערכת מיסוי מאורגנים ונודעה בעיקרה באומנות הייחודית של הממלכה, ביחידה צבאית של נשים בלבד שנודעה בתור האמזונות של דהומיי ובטקסי וודו דתיים בפסטיבלים שנתיים שנערכו בממלכה.
| |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| Gezo | |||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אפריקה  | ||
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
העשור הראשון של המאה ה־17 | ||
| תאריכי פירוק |
15 בינואר 1894 | ||
| ישות קודמת |
Great Ardra, Kingdom of Whydah | ||
| ישות יורשת |
דהומי הצרפתית | ||
  | |||
ייסוד הממלכה והתרחבותה
ממלכת דהומיי הוקמה באזור מישור אבומה (Abomey), הנמצאת במערב אפריקה, בשנת 1600 לערך, על ידי אנשי הפון (Fon), צאצאיהם של אנשי האג'ה (אנ'), אשר התמקמו באזור בתקופה זו. המלך המייסד של ממלכת דהומיי היה הואגבדג'ה (Houegbadja), אשר שלט בממלכה בשנים 1645–1685. הואגבדג'ה היה השלישי בשושלת המלכים במשפחתו, לאחר שלטון אביו דקודונו (Dakodonou) וסבו דו-אקלין (Do-Aklin), אך נחשב למלך המייסד של הממלכה משום שעל פי מקורות רבים אחראי להקמת הארמונות המלכותיים של אבומה, והיה הראשון שהשתלט ופשט על ערים מחוץ למישור אבומה והרחיב את הממלכה מחוצה לה.[1][2] במקביל להתרחבות הממלכה מחוץ למישור אבומה, התחזק סחר העבדים באזור. ממלכת דהומיי סחרה בעבדים עם מדינות אירופאיות שונות ופיתחה לעצמה שם גדול בתחום סחר העבדים, אשר היווה את מקור ההכנסה הגדול ביותר בממלכה.[3]
בשנת 1708, אגג'ה (Agaja), נכדו של האוגבדג'ה, עלה לשלטון. אגג'ה החל בתהליך התרחבות משמעותי של ממלכת דהומיי. אגג'ה דחה את הסכם האמונים שהיה לדהומיי עם העיר אלדה (Allada), הסכם שאפשר לדהומיי לסחור בעבדים באזור אלדה, והגביר את הפעילות הצבאית באזור. בשנת 1724, אגג'ה הציע לאלדה להכניס את צבאו לעיר על מנת לעזור להם בבעיות פנימיות, אך לאחר שהכניס את צבאו לאלדה, השתמש אגג'ה בצבא על מנת לכבוש את העיר. לאחר שכבש את העיר, העביר אגג'ה את בירת דהומיי מאבומה לאלדה.[3] בשנת 1727, אגג'ה השתלט על העיר וויידה (Whydah) וביסס את שלטונו המרכזי בחוף האטלנטי, שבזכותו הפכה דהומיי למיקום מרכזי בסחר העבדים האטלנטי.[3][2] בשנת 1728, אגג'ה פתח במלחמה נגד ממלכת אויו (Oyo), שהייתה היריבה הגדולה ביותר של דהומיי בסחר העבדים. במהלך המלחמה, משפחת המלוכה של וויידה, אשר חשבה שצבא דהומיי נחלש במלחמה, השתלטה חזרה על הכס בעיר. אגג'ה שלח חלק גדול מצבאו, ביניהם האמזונות של דהומיי, יחידה צבאית מיוחדת של נשים בלבד, על מנת להשתלט מחדש על העיר. משפחת המלוכה של וויידה נמלטה מהעיר כאשר ראתה את הכוח הצבאי הגדול שנשלח אליה.[4] המלחמה עם אויו נגמרה בשנת 1730 בניצחונה של אויו, אשר הפכה את דהומיי למדינת חסותה.[3]
לאחר מותו של אגג'ה ב-1740, התרחש בממלכה משבר פוליטי בקרב בניו של אגג'ה לגבי יורשו, כאשר בסוף המשבר נבחר בנו של אגג'ה, טגבסו (Tegbessou) להחליפו בשלטון. טגבסו החזיר את עיר הבירה של הממלכה לאבומה.[5]
החלשות סחר העבדים ותחילתה של התדרדרות הממלכה
בסוף המאה ה-18 אויו החלה להפעיל לחץ על דהומיי להפחית את כמות הסחר בעבדים, בין היתר על מנת לשמר את סחר העבדים באויו. דהומיי נענתה לבקשה והגבילה את סחר העבדים, אך גם לאחר הגבלה זו נשארה דהומיי חלק מרכזי בסחר העבדים האטלנטי וההכנסות מסחר עבדים עדיין היוו את החלק המרכזי בהכנסות הממלכה.[6] בשנת 1823 המלך גזו (Ghezo), אשר מאס משליטתה של אויו על דהומיי, שלח את צבאותיו כנגד אויו והצליח להשתלט על הממלכה.[3]
באמצע המאה ה-19 מעמדה של דהומיי החל להתדרדר. תחילה, הבריטים, אשר היו קונים מרכזיים בסחר העבדים של דהומיי, החלו בצעדים על מנת לאסור סחר בעבדים. הבריטים שלחו דיפלומטים אשר ניסו לשכנע את המלך גזו לחדול מסחר בעבדים, אך כל הניסיונות הסתיימו בכישלון בשכנוע המלך.[7] בנוסף, בתקופה זו הוקמה העיר אבאוקוטה (Abeokuta), אשר נודעה כעיר מחסה לאנשים שרוצים להיות בטוחים מפשיטות הסחר שדהומיי נהגה לבצע בערים שונות על מנת להשיג עבדים לסחר. דהומיי יצאה למלחמה נגד אבאוקוטה בשנת 1844, בה אבאוקוטה הביסה את דהומיי.[6] דהומיי נכנסה למשבר כלכלי עקב סירובם של הבריטיים לסחור בעבדים ובשל שגשוגה של אבאוקוטה. גזו החל להרחיב עסקי הסחר בשמן דקלים על מנת לנסות להתגבר על המשבר הכלכלי.[7]
בשנים 1851–1852 הבריטים החלו במצור ימי על החופים של דהומיי על מנת לגרום לממלכה להפסיק בסחר העבדים. ב-1852 גזו הגיע להסכם עם הבריטים שיוציא את העבדים מדהומיי.[6] במקביל לכך גזו השהה את כל הפעילות הצבאית של הממלכה, אך עקב לחצים פוליטיים, דהומיי חזרה לסחור בעבדים ולפעילות צבאית (בעיקר כיבוש ערים) בשנים 1857-1858.[6] בעקבות זאת, המלך גזו נרצח על ידי צלף מאבאוקוטה ומלחמה נוספת פרצה בין אבאוקוטה ודהומיי. אבאוקוטה ניצחה במלחמה וכתוצאה מכך סחר העבדים של דהומיי הופסק. כדי לפצות על אובדן ההכנסות, הממלכה המשיכה להרחיב את עסקי הסחר בשמן דקלים.[6]
סופה של הממלכה
במחצית השנייה של המאה ה-19 הצרפתים החלו לדרוש מהממלכות באזור ערים שיהיו תחת חסותם, בפרט מהעיר קוטונו שהייתה חלק ממלכת דהומיי. דהומיי הסכימה לדרישה זו, אך כאשר המלך בהנזין (Béhanzin) עלה לשלטון לאחר שאביו, גללה (Glele) מת בשנת 1889, הוא דחה את רעיון שלטון הצרפתים והחל לפשוט על רכושם של אלה.[8] הצבא הצרפתי החליט לבצע פשיטה על דהומיי, מה שפתח במלחמת צרפת-דהומיי הראשונה,' אשר התרחשה בשנת 1890. המלחמה הסתיימה בניצחון הצרפתים, ודהומיי חתמה על הסכם המעביר את קוטונו לשלטון הצרפתים. המשך העוינות של דהומיי כלפי הצרפתים הובילה למלחמת צרפת-דהומיי השנייה, אחר התרחשה בשנים 1892–1894. המלחמה נגמרה בהשתלטות הצרפתים על אבומה ועל המלך בהנזין.[8] הצרפתים הפכו את ממלכת דהומיי למדינת חסות של צרפת, הגלו את בהנזין לקריביים, שהיו תחת שלטון צרפתי, ומינו את אגולי-אגבו (Agoli-agbo) למלוך בדהומיי במקומו.[8]
הצרפתים יזמו שינויים רבים במבנה השלטון בדהומיי ובסופו של דבר החליטו להגלות גם את אגולי-אגבו ולהפוך את דהומיי לחלק מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית, אשר נקראה דהומיי הצרפתית.[8] ב-1958 דהומיי הצרפתית הפכה לממשלה עצמית ושינתה את השם לרפובליקה של דהומיי, ובשנת 1960 קיבלה עצמאות מלאה. בשנת 1975 שונה השם של הרפובליקה לרפובליקה העממית של בנין ובשנת 1991 שונה שוב לרפובליקה של בנין, אשר נקרא כך עד היום.[8]
ממלכת דהומיי הייתה ממוקמת במערב אפריקה הטרופית, במקום שבו כיום נמצאת המדינה בנין. והיא מורכבת ממספר אזורי גאוגרפים שמשתנים ככל שמצפינים מהחוף שלה עם האוקיינוס האטלנטי- בדרומה דהומיי מלאה בחופים חולים בעלי לגונות ובורות מים רבים. כשמצפינים מהחופים מגיעים לאזור היערות במרכז דהומיי שהופכים לערבות סאוונה גדולות ששולטות ברוב השטח, ואזורי ביצות מפוזרים. בצפון היערות ישנה רמה מכוסה כרי דשא וככל שמתקרבים להרים בצפון המדינה מופיעים שוב היערות. מזג האוויר בממלכה הוא חם ולח, ולאורך השנה יש שתי עונות רטובות ושתי עונות יבשות.
השלטון בדהומיי היה שלטון מלוכני, בו המלך הוא הריבון היחיד בממלכה. שושלת המלוכה המשיכה לרוב דרך הזכר הבכור של המלך, אך במקרים מסוימים נבחר המלך בדרך שונה.[9] במקרים אלה, כאשר הייתה מחלוקת לגבי יורשו של המלך (בדרך כלל בקרב בניו השונים של המלך), התכנסה המועצה הגדולה של הממלכה והחליטה מי ירש את המלוכה.[6]
תפקידי המפתח בחצר המלכות של הממלכה כללו ביניהם את התפקידים הבאים:[10][1]
- מיגן (migan)-שימש כיועץ הראשי של המלך וכמוציא להורג שלו.
- מהו (mehu)-היה אחראי על קשרי החוץ של הממלכה (במיוחד עם האירופאים) וניהל את עסקי הכלכלה בממלכה.
- יובוגן (yovogan)-היה אחראי לקשרי החוץ עם האירופאים באזור וויידה.
- צ'צ'ה (chacha)-שימש כמשנה למלך באזור וויידה. תפקיד זה התפתח בשנים המאוחרות של הממלכה ולקח את רוב הסמכויות של היובוגן, עד אזור שנות ה-1880 כאשר היובוגן קיבל את סמכותו חזרה.
- קפויטו (kpojito)-אימו של המלך.
קשרי החוץ של המדינה התבססו בעיקר על קשרים עם מדינות וממלכות שסחרו בעבדים עם דהומיי, כאשר הגדולות מהן היו מדינות אירופאיות כגון: בריטניה, הולנד וצרפת.[10] ממלכת אויו, עד למפלתה, הייתה יריבתה הגדולה של דהומיי. אויו התחרתה בדהומיי בכל הקשור לסחר בעבדים, מה שהביא לתקיפות חוזרות ונשנות של דהומיי בממלכת אוהיו, שבסוף הובילו להשתלטותה של אויו על דהומיי והפיכתה למדינת חסותה.[10] לאחר שדהומיי הצליחה להשתלט על אויו בשנת 1823, קמה לדהומיי יריבה חדשה בשנת 1844, העיר אבאוקוטה, אשר היוותה איום על דהומיי בכך שהייתה עיר מחסה לאנשים שרצו לברוח מסחר העבדים.
המבנה הכלכלי של הממלכה היה שזור עם המערכות הפוליטיות והדתיות, והן התפתחו יחדיו בצורה משמעותית.[9]
מטבע
צדפות/קונכיות קוורי (Cowry shells). הקוורי הם חלזונות ים, אשר הקונכיות שלהם שומשו בעבר כמטבע במערב אפריקה.
עד סוף המאה ה-17 ממלכת דהומיי אוכלסה, פיתחה פרובינציות גדולות והייתה בעלת כלכלה מסודרת שאופיינה בייצור לצורך סחר חליפין בין משפחות ובייצור שנועד לסחר בשווקים המקומיים.[10] הכלכלה נשענה ברובה על גידולים חקלאיים כאשר בעיקרם היו שדות תירס ותפוחי אדמה, ובנוסף כללה גידולים של סוגי דגנים שונים (דוחן, דורה), בטטות, שמן דקל, שעועית, אננס ופירות נוספים. מעט מהאוכלוסייה עסקו בדיג, וחיות המשק הקיימות היו עופות, בקר, עזים וכבשים.[10] תפקידם המרכזי של השווקים בכלכלת דהומיי התפתח מתוך הייצור המשפחתי: תחילה המשפחות עסקו בעיקר בייצור חקלאי אשר שימש לסחר חליפין (סחר ללא מתן כסף, החלפת מוצר במוצר). בהמשך, צמיחת התפוקה החקלאית הובילה לאוכולוסיה גדולה יותר ולעודף כלכלי גדול יותר שאיפשרו התמחות במקצועות השונים, כמו בגידולים חקלאיים, כאשר אלו הובילו להתפתחות סחר מקומי רחב יותר בצורת שווקים. עם צמיחת הסחר המקומי עלה הצורך בשימוש בכסף כדי לבצע העברות ומפיצי הסחורה השתמשו בקוורים (cowries) בתור המטבע העיקרי שלהם. עם הקמת השווקים, סחר החליפין בין המשפחות בממלכה המשיך להיות צורת המסחר העיקרית במתן שירותים עבור אזרחיה, אך הוא עבר שינויים כאשר משפחות מצאו עצמם מסוגלות לרכוש סחורה בשוק. לבסוף, בשל נוחיות השווקים צורת סחר זו עלתה בהדרגה והתפתחה על פני סחר החליפין המשפחתי. כתוצאה מכך, השווקים היוו תפקיד מרכזי בממלכה.[10] השווקים המקומיים אורגנו בסבב של ארבעה ימים כאשר בכל יום פעל שוק אחר[10] והסחורות הועברו למחוזות רחוקים יותר בעזרת שיירות ובעזרת סירות גדולות דרך הלגונות ולאורך החוף. לסיכום, הכלכלה של דהומיי לקראת סוף המאה ה-17 הייתה דומה מאוד לכלכלה של המאה ה-19, ואפילו של המאה ה-20. עדויות מציגות שהמבנה והאוכלוסייה של דהומיי בזמנים אלו הושפעו רבות מהאוכלוסייה האירופאית שאכלסה את האזור במאה ה-15.[10]
מיסים
הרשקוביץ בספרו על ממלכת דהומיי[9] תיאר מערכת מס מורכבת בממלכה, שבה פקידים שייצגו את המלך, ה-Tokpe, אספו נתונים מכל כפר על קצירם. המלך קבע מס המבוסס על רמת הייצור ואוכלוסיית הכפר. כמו כן, לאחר בניית כבישים משמעותיים שנעשו על ידי הממלכה, המלך פקד על גביית מיסים שנתיים על סמך הסחורה שהועברה בכבישים ותוכנה. גביית כספים נוספת על ידי גורמים רשמיים נעשתה על ידי הטלת קנסות על מטרד ציבורי בטרם אפשרו לאנשים לעבור בין מחוזות.[9]
סחר העבדים האטלנטי בממלכת דהומיי
משנת 1640 עבדים הפכו לסחורה והיו נמכרים בהתאם לתועלת הכספית שגזר מכך השלטון. הדרישה של המדינות האירופאיות לעבדים אפריקאים נשענה על הצורך בעובדים במטעי קני סוכר, שמן דקל, טבק ועוד, בעקבות הצמיחה המהירה שלהם. בהתאם לדרישה החדשה, חלק ממדינות אפריקה ודהומיי במיוחד, הגיבו על הצורך ביצירת מערכת יעילה וזולה לייצוא עבדים. ככל שאפריקה סיפקה יותר ויותר עבדים המחירים נפלו, ואזורים אחרים אשר היו פחות מחויבים ליצוא העבדות יצאו מהעסק. בתמורה לעבדים, האירופאים מכרו קוורים, הברזילאים טבק, בגדים ועוד מגוון רחב של טובין, כולל נשקים ואבקות נפץ. התשואה הכללית של העבדים עלתה מ-11,000£ לשנה ב-1670 ל-205,000£ לשנה ב-1700, מה שתרם להתעשרותה של הממלכה ולחיזוק סחר השווקים המקומי.[10] ייצוא העבדים תפס נפח גדול מכלכלת הממלכה עד לסוף התקופה במאה ה-19.
הצבא של ממלכת דהומיי נחשב לאחד הצבאות החזקים ביותר באזור אפריקה הטרופית - ועל פי חלק מהאנתרופולוגים וההיסטוריונים הוא נחשב לצבא החזק ביותר באזור. בניגוד לרוב הממלכות באזור זה, שהצבא שלהן היה נאסף מהעם במקרה הצורך, צבא דהומיי היה צבא קבע - הוא נחשב לצבא מאומן מאוד, ישנן עדויות רבות של חוקרים אירופאים לאימוני הצבא האלו.[1]
בנוסף, הצבא היה צבא מעורב. לוחמים ולוחמות נלחמו יחדיו במרבית היחידות, ואחת מיחידות העילית של הצבא היא יחידת נשים ששימשה כשומרות המלך ויחידת עילית בקרב – שכיום מכונות האמזונות של דהומיי.[1]
מאפיינים ואימונים
עד שנת 1776 צבא דהומיי השתמש בנשקים אפריקאים באופן כמעט בלעדי- הלוחמים והלוחמות היו מאומנים בלחימה בקשת ובחרב מתוצרת מקומית שמתוארת כמצ'טה.[1][11]
לאחר מכן, ברוב שנות תפקודו, צבא דהומיי השתמש ברובי המוסקט האירופאים כנשק לטווח רחוק העיקרי, אך ללא סכין קנה, ובמקומה הצבא השתמש בחרבות או באלות. תיעודים נוספים מספרים על יכולות לחימה גבוהות בסכין, ועל סגנון לחימה שכלל בתוכו תנועה רבה ודמה לריקוד (לדוגמה נוספת ניתן לראות, ועל שימוש ברובי קשת, חניתות וחרבות מתקפלות.[1]
הלוחמים נלחמו לבושים בבגדים קלים ובקסדות או רצועות הגנה לראש. הלבוש הקשה על ההבדלה בין גברים לנשים - ובכמה מהתיעודים מסופר על ההפתעה של הכוחות שלחמו בצבא דהומיי כאשר הם תפסו חייל בשבי וגילו כי זו אישה.
ישנם מספר נשקים שהיו ייחודיים לצבא דהומיי, והבולט מביניהם הוא החרב המתקפלת, נשק שהומצא על ידי אחיו של המלך גיזו, חרב שנראתה כניצב שחור כבד מעור, שעליו מקופלות שכבות על שכבות של הלהב- את הלהב ניתן היה לפתוח בעזרת קפיץ חזק שהחזיק אותו ישר בזמן לחימה- החרב תוארה כבעלת להב בגובה מטר וחצי ורחב מאוד. מעדות וזו ועדויות נוספות ניתן לראות שתרבות דהומיי הייתה בעלת מנטלית קרבית - וייצור נשקים שונים הייתה עבודה בת קיימא בתרבות שכזו.[1]
הצבא גייס חיילים חדשים בגיל צעיר של 7–8 לבנים ובגיל 12–13 לבנות. כל ילד או ילדה שהצטרפו לצבא נכנסו לתפקיד נושאת מגן וכלים עבור לוחם או לוחמת בהתאם.[11] במהלך השנה הראשונה לשירותם החיילים החדשים עקבו אחר לוחם ותיק שלימד אותם ואימן אותם - והם נשאו עבורו את המגן, מכיוון שכל לוחם אחז ברובה וחרב. האימונים כללו בתוכם אימוני לחימה, ריקודים בזוגות ושירה.[1]
האימונים של הצבא כללו הרבה מוזיקה שירה וריקודים - והריקוד נחשב לאחד האימונים והמסורות החשובות ביותר בצבא. המצעדים הצבאים הציגו את החיילים מלווים בתופי מלחמה גדולים וקטנים, חלילים פשוטים, רעשנים וגונג. והחיילים הציגו ריקודים מורכבים שכללו בתוכם גם את כלי הנשק ובעיקר את הרובים - על ידי השלכות ראווה באוויר ותפיסה תוך כדי ריקוד קצבי.[1]
ישנן עדויות על לוחמים שנקנסו ונכלאו עקב ביוש המלך, מכיוון שבמהלך הריקוד הם לא תפסו את נשקם. פרט זה מראה את חשיבות הדיוק והריקוד בצבא, שנחשב לאחד מכלי האימון הטובים ביותר.
אחת מחובותיו של מלך דהומיי היא "להגיב לכל אתגר או זילזול ללא דיחוי" ודבר זה התבטא בכך שהממלכה הייתה במלחמה כמעט בכל שנה. המלך השתמש במלחמה וכוח על מנת לשמור על האויבים שלהם בבקרה, ובשלבים מאוחרים יותר גם על מנת לתפוס עבדים ולמכור אותם לסוחרי עבדים אירופאים, הרבה פעמים תמורת נשק. כך הממלכה הייתה עסוקה בקרבות לאורך רוב שנות קיומה, אך האויבים והקרבות המרכזיים התקיימו כנגד אבאוקוטה, שהיא ממלכה שכנה, ונגד הפולשים הצרפתיים.[1]
האומנות בדהומיי הייתה ייחודית ומובחנת מהאמונות המסורתית ביבשת אפריקה דאז. האומנות נתמכה באופן ניכר על ידי המלך ומשפחתו, הייתה בעלת מסורת לא דתית והורכבה מחומרים שונים. צורות נפוצות של אומנות כללו חריטה בעץ ובשנהב, מלאכות יד מתכתיות, כגון כסף, נחושת ופליז, ביגוד ותבליטים.[12]
למלך היה תפקיד מרכזי בתמיכה באומנות. רבים מהמלכים סיפקו סכומי כסף משמעותיים לאמנים, וכתוצאה מכך נראתה ההתפתחות הייחודית באומנות המסורתית הלא-דתית בממלכה.[13] האמנים השתייכו לכלל השכבות הסוציו-אקונומיות, מהנמוכות שבהן ועד למשפחות המלוכה בעצמן, כך שתרומתם המשמעותית לאומנות הייתה שווה.[12]
האומנות בדהומיי הייתה ייחודית באסמבלאז', יצירתם של אובייקטים תלת־ממדיים מחיבור של מרכיבים שונים, כאשר אלו תפקדו כפסלים או תבליטים. בנוסף, האומנות בממלכה התבלטה בגיוונה בשל כך שהטכניקות והסגנון שאפיין אותה הושאלו מהמדינות הסמוכות לה. ביגוד, ביגוד עבודה, ארכיטקטורה וצורות שונות של מלאכת יד כולם דמו לייצוג האומנותי שנמצא סביב הממלכה.[14]
הרבה מיצירות האומנות סבבו סביב המלוכה. כל הארמונות המלכותיים של אבומה הכילו תבליטים מפורטים שסיפקו רישום של הישגי המלך.[15] בבעלותו של כל מלך היה ארמון אישי, בתוך הקומפלקס של הארמונות, כך שעל הקירות החיצוניים היו תבליטי חימר שעוצבו באופן ספציפי עבור אותו המלך. מקדשים ובניינים חשובים נוספים זכו גם הם לעיטורי התבליטים.[13] התבליטים הייחודיים ייצגו לעיתים קרובות את מלכי דהומיי בקרבות צבאיים, וכמו כן נעשו תבליטים שהציגו באופן שלילי את אויבי הממלכה שהובאו גם הם לקרב.[13]
מסורת ייחודית נוספת של דהומיי הייתה יצירת פסלים קטנים של בני אדם או חיות מיציקת פליז, כאשר אלו נענדו כתכשיטים או הוצגו בבתים של תושבי דהומיי האמידים. פסלים אלו היו יוצאי דופן באומנות המסורתית האפריקאית בכך שאלו לא טמנו בחובם אספקט דתי, אלא שימשו כקישוט בלבד וכאינדיקטורים לעושר מסוים.[16]
בדומה לתרבויות אפריקאיות רבות, אנשי הפון עסקו בדת הוודו ואימצו לחיקם אלים ומנהגים רבים ממדינות שכנות ומעבדים שהגיעו לממלכה, אך במקביל סיגלו לה מאפיינים ומנהגים ייחודיים.[1][17]
קוסמולוגיה
לפי אמונתם של אזרחי הממלכה, הישות העליונה ביותר היא ננה-בולוקו (Nana Buluku), אשר אחראית להיווצרות היקום כולו והביאה לעולם שני ילדים, מאוו (Mawu) וליסה. מאוו היא הירח וליסה הוא השמש, וביחד הצמד מאוו-ליסה מייצגים את פנתיאון השמיים. לאחר בריאת היקום ננה-בולקו פרשה מעיסוקיה והשאירה את מלאכת השלמת יצירת העולם למאוו. בעקבות זאת בני האדם אינם יכולים לפנות אליה, אלא עליהם לפנות לאלים, שלהם מעמד נמוך יותר. מעבר למוואה-ליסה קיימים עוד שני פנתיאונים בדרגה נמוכה יותר- האדמה והרעם, כך שכל פנתיאון מייצג משפחה של אלים.[17]
סגידה לאבות הקדומים
אנשי הממלכה עסקו בעבודת רוחות המתים במשפחה, אשר לפי אמונתם שוכנות בעולם המתים. בעולם זה קיימת היררכיה בין רוחות המתים, כך שמעמדה של ישות רוחנית מסוימת תואם למעמדם של קרובי משפחתה הנמצאים בעולם החיים ושושלת המלוכה שולטת בשני העולמות. כמו כן, האב הקדמון הראשון בכל שושלת קיבל מעמד של אל, וודון בפי המאמינים.[1]
אזרחי דהומיי האמינו שבין החיים למתים קיימת מערכת יחסים של תלות הדדית ושכל אחד מהצדדים יכול להשפיע על מצבו של השני.[1][17] הכוחות של האבות הקדומים תלויים בסגידה מצד בני האדם, שהרי אב קדמון שצאצאיו לא מקיימים טקסי פולחן עבורו, מאבד מכוחותיו. בני האנוש מצדם, זקוקים להגנה רוחנית מצד אבותיהם הקדומים ואותה הם מקבלים מהם בתמורה לפולחן. כלומר, ככל שבני האדם משקיעים יותר בפולחן אבותיהם, כך כוחותיהם של האבות הקדומים גדלים, וזה מאפשר להם לספק הגנה רבה יותר לבני השושלת שלהם בעולם החיים.[17]
גם המלכים האמינו בכוחם של האלים וניתבו זאת למטרות פוליטיות. הם טיפחו אמונה באלים מסוימים, בעיקר כאלה השייכים לשושלת המלוכה ודיכאו אמונה באלים אחרים. בגלל שמעמדם של השוכנים בעולם המתים משפיע על מאזן הכוחות בעולם בני האדם, פעולות אלה תרמו לביסוס שלטון המלוכה.[1]
ממלכת דהומיי הוצגה במספר יצירות ספרותיות וקולנועיות. In Dahomey (1903) היה מחזמר מצליח בברודוויי והמחזמר הראשון באורך מלא בברודוויי אשר נכתב במלואו על ידי אמריקאים-אפריקאים. נכתבו מספר ספרים המתארים מקרים של עבדות וסחר בעבדים, כגון:Agõtĩme: Her Legend (1970), The Dahomean(1971), Flash for Freedom (1971) ו-The Viceroy of Ouidah (1980) אשר עובד לסרט Cobra Verde ב-1987 ובוים על ידי Werne Herzog.
מאבקיו של המלך בהנזין בניסיון של צרפת לעצור את הסחר בעבדים, מתוארים במספר יצירות, כגון: המחזה Kondo le requin ב-1967, הספרThe Last of the African Kings (1992) והספרThread of Gold Beads (2012).
בנוסף, האמזונות של דהומיי הופיעו באחת היחידות שהופצו בצורה מוגבלת עבור הגרסה מ-2009 של המשחק הפופולרי Empire: Total War, אשר פותח עלי ידי Creative Assembly.[18]
בשנת 2022 יצא הסרט "לוחמת", המגולל סיפור שמבוסס על צבא האמזונות של דהומיי. בסרט הוטחה ביקורת רבה, שמאשימה אותו באי־דיוקים היסטוריים, בעיקר בטענות כנגד ההצגה של הצבא בסרט כמוסרי ובהתעלמות מסיפורים של עבדות וסחר בבני אדם שהצבא עסק בו[דרוש מקור].
- ״האמזונות של אפריקה״ - פרק על ממלכת דהומיי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
- ממלכת דהומיי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
