ג'ני הולצר
אמנית אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ני הולצר (נולדה ב-29 ביולי 1950) היא אמנית נאו-קונספטואלית אמריקאית, חיה ועובדת בהוסיק, ניו יורק. עבודתה מתבססת על העברת מילים ורעיונות במרחבים ציבוריים וכוללת מיצבים רחבי היקף, שלטי חוצות פרסומיים, הקרנות על בניינים ומבנים אחרים ותצוגות אלקטרוניות מוארות.
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| לידה |
29 ביולי 1950 (בת 74) Gallipolis, ארצות הברית |
|---|---|
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה | אמנות מושגית |
| זרם באמנות | אמנות מושגית |
| יצירות ידועות | 125 Years |
| פרסים והוקרה |
|
|
projects | |
הולצר שייכת לתנועת אמנות פמיניסטית בארצות הברית של דור אמנים שהחל לפעול בסביבות 1980, הייתה חברה פעילה ב-Colab פריוקטים שיתופיים בניו יורק בתקופה זו, והשתתפה בתערוכה המפורסמת שייסדה קבוצה זו בטיימס סקוור.
ביוגרפיה
הולצר נולדה ב-29 ביולי 1950[1] בגליפוליס, אוהיו. במקור היו לה שאיפות להיות ציירת מופשטת,[2] החלה לימודי אמנות כלליים באוניברסיטת דיוק בדורהם, צפון קרוליינה (1968–1970), ולאחר מכן ציור, הדפס ורישום באוניברסיטת שיקגו לפני שהשלימה תואר ראשון באמנות באוניברסיטת אוהיו, אתונה, אוהיו (1972). בשנת 1974, הולצר לקחה קורסי קיץ בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד, והחלה את תוכנית ה-MFA שלו בשנת 1975.[3] היא עברה למנהטן ב-1976, הצטרפה לתוכנית הלימודים העצמאית של מוזיאון וויטני והחלה את עבודתה הראשונה עם שפה, מיצב ואמנות ציבורית.[2] בנוסף, הייתה חברה פעילה ב-Colab פריוקטים שיתופיים בניו יורק.[4]
סגנון, צורה ומדיה
סכם
פרספקטיבה
הולצר ידועה כאמנית נאו-קונספטואלית.[2] רוב עבודותיה מוצגות במרחבים ציבוריים וכוללות מילים ורעיונות,[5] בצורה של אמנות המילה[6][7] (הידועה גם כאמנות טקסט[8]). הממד הציבורי הוא חלק בלתי נפרד מעבודתיה של הולצר. המיצבים גדולי הממדים שלה כוללים שלטי חוצות פרסומיים, הקרנות על בניינים ועל מבנים אדריכליים אחרים, ותצוגות אלקטרוניות מוארות. שלטי LED הפכו למדיום הבולט ביותר שלה, אם כי הפרקטיקה המגוונת שלה משלבת מגוון רחב של מדיה, כולל כרזות רחוב, שלטים מצוירים, ספסלי אבן, ציורים, צילומים, סאונד, וידאו, הקרנות, יצירות אינטרנט, חולצות טישרט עבור מעצב האופנה ווילי סמית ומכונית מרוץ עבור BMW. הקרנות אור מבוססות טקסט הן מרכז העשיה של הולצר משנת 1996[9]. החל משנת 2010, שלטי הלד שלה החלו להיות פיסוליים יותר. הולצר כבר אינה מחברת טקסטים, ובשנים האחרונות חזרה ומקורותיה בעבודות ציור.[10]
הולצר משתמשת בעבודתה רק באותיות גדולות באנגלית, ולעיתים קרובות מילים או ביטויים בכתב נטוי. היא הצהירה בעבר שזה בגלל שהיא רוצה "להעביר תחושת דחיפות ולדבר קצת בקול רם."[11]
הולצר שייכת לתנועת אמנות פמיניסטית בארצות הברית של דור אמנים שהחל לפעול בסביבות 1980,שחיפשו דרכים חדשות להקנות לאובייקטים חזותיים נרטיב או פרשנות מרומזים. היא הייתה חברה פעילה ב-Colab פריוקטים שיתופיים בניו יורק והשתתפה בתערוכה המפורסמת שייסדה קבוצה זו בטיימס סקוור. אמניות נוספות בתקופה כוללות את ברברה קרוגר, סינדי שרמן, שרה צ'ארלסוורת' ולואיז לולר.[12]
נושא עבודתה של הולצר מתייחס לעיתים קרובות לפמיניזם וסקסיזם. עבודתה דנה בנושאים משמעותיים כמו תקיפה מינית נגד נשים. היא אמרה שהיא נוטה לנושאים כאלו בגלל חוסר תפקוד משפחתי שחוותה ומכיוון שלטענתה "אנחנו לא צריכים עבודות אמנות על שמחה".[11]
עבודות
סכם
פרספקטיבה
עבודותיה הציבוריות הראשונות של הולצר, Truisms (1979–1977) (אמת מוסכמת), הן בין הידועות ביותר שלה.[13] הם הופיעו לראשונה כגיליונות אנונימיים שהיא הדפיסה בכתב נטוי שחור באותיות גדולות על נייר לבן והודבקו על בניינים, קירות וגדרות במנהטן ובסביבותיה.[3] השורות הכתובות נלקחו מרשימת קריאה מלומדת מתוכנית הלימוד העצמאית של ויטני, שם הייתה סטודנטית.[14] היא הדפיסה טרואיזמים אחרים על כרזות, חולצות ומדבקות, וגילפה אותם על ספסלי אבן. בסוף 1980 נכללו אמנות הדואר ועלוני הרחוב של הולצר בתערוכה "אסטרטגיות חברתיות של נשים אמניות" במכון לאמנות עכשווית בלונדון, שאצרה לוסי ליפארד.[4]
בשנת 1981, הולצר יזמה את הסדרה "Living", עבודות המודפסת על לוחות אלומיניום וברונזה, פורמט תצוגה המשמש את מבני הרפואה והממשלה. הסדרה "Living" התייחסה לצורכי חיי היומיום: אכילה, נשימה, שינה ויחסים אנושיים. הוראותיה הקצרות והיבשות של הולצר לוו בציורים של האמן האמריקאי פיטר נאדין, דיוקנאות של גברים ונשים שהוצמדו לעמודי מתכת שביטאו עוד יותר את הריקנות של החיים והמסר בעידן המידע.[15]
היצירה "Inflammatory Essays" הורכבה מכרזות שיצרה הולצר בין השנים 1979–1982 והוצבה ברחבי ניו יורק.[16][17] ההצהרות שנכתבו על הכרזות הושפעו מדמויות פוליטיות כולל אמה גולדמן, ולדימיר לנין ומאו טסה-טונג.[16] ב-2018 הודפס טקסט מאחת הכרזות על כרטיס שתפור על גב השמלה שלבשה לורד לטקס הגראמי;[17] אחרים בטקס הגראמי לבשו ורדים לבנים או בגדים לבנים כדי להביע סולידריות עם תנועת Time's Up; לורד כתבה, "הגרסה שלי של שושנה לבנה – האפוקליפסה תפרח – קטע שכתבה הגדולה מכולם, ג'ני הולצר"[17]
המחשב כמדיום הפך למרכיב חשוב בעבודתה של הולצר ב-1982, כאשר האמנית התקינה את השלט האלקטרוני הגדול הראשון שלה בטיימס סקוור בניו יורק.[18] בחסות תוכנית הקרן לאמנות ציבורית, השימוש בדיודות פולטות אור (LED) אפשר להולצר להגיע לקהל גדול יותר. הטקסטים בסדרת ההישרדות "Survival" מהשנים 1985–1983, מדברים על הכאב הגדול, העונג והגוחך של החיים בחברה העכשווית.[19] היא החלה לעבוד באבן ב-1986; לתערוכתה באותה שנה בגלריה ברברה גלדסטון בניו יורק, הציגה הולצר סביבה כוללת שבה הצופים התמודדו עם זמזום חזותי בלתי פוסק של שלט LED אופקי וספסלי אבן המובילים אל מזבח אלקטרוני. בהמשך לכך, עבודת המציב שלה במוזיאון הגוגנהיים ב-1989 כללה שלטשיצר מעגל מתמשך במעלה קיר מעקה המעוגל של רחבת המוזיאון.[20]
ב-1989 הוציאה ג'ני הולצר את סדרת "Laments" לקרן Dia Art בניו יורק; מיצב זה כלל עמודים של אורות LED לצד מיצבי שיש וגרניט דמוי קברים עם טקסטים של קינות.[21] בראיון הולצר מזכירה שהיא משתמשת בגוף ראשון "אני" כדי ליצור את הרושם שאדם מת הוא שמדבר, וכך להפוך את המיצב למעניין יותר לקהל שלה.[22] ב-"Laments" נתנה הולצר קול ל-13 אנשים שמתו במגפת האיידס, כדי לומר את כל מה שאולי לא קיבלו את ההזדמנות אליו בעודם בחיים.[23][24]
בשנת 1989, הולצר הפכה לאמנית השנייה שנבחרה לייצג את ארצות הברית בביאנלה בוונציה באיטליה (דיאן ארבוס הייתה הראשונה, שהוצגה לאחר מותו ב-1972). בביאנלה ה-44 ב-1990, שלטי ה-LED וספסלי השיש שלה הוצבו בחלל תצוגה בביתן האמריקאי; היא עיצבה פוסטרים, כובעים וחולצות טריקו למכירה ברחובות ונציה. המיצב, "אם וילד", זיכה את הולצר בפרס אריה הזהב עבור הביתן הטוב ביותר. המיצב המקורי נשמר בשלמותו באוסף של גלריית אולברייט-נוקס לאמנות בבפאלו, המוסד המארגן של הביתן האמריקאי בביאנלה לשנת 1990.[25]
לאחר הפסקה קצרה מעולם האמנות, הולצר חזרה ב-1993 עם הסדרה "Lustmord"[26], שם העבודה לקוחה מהמילה הגרמנית שמשמעותה "רצח מיני". הולצר יצרה את הסדרה כתגובה למלחמת בוסניה, במיוחד האונס הנרחב ורצח נשים. היצירה כוללת שלושה שירים[27] המשחזרים פשעי מין מנקודת מבטם של הקורבן, המתבונן והמבצע. "Lustmord" מורכבת מטקסטים שנכתבו בדיו כחול, שחור ואדום על העור, ומשולחן "Lustmord", סדרה של עצמות שונות של גוף האדם המונחות על שולחן עץ, עם רצועות כסף כרוכות מסביב, עם חריטה של הטקסט של שלושת השירים.
בעוד הולצר כתבה את הטקסטים של מרבית מעבודותיה בין 1977 ל-2001, משנת 1993, היא משתמשת בעיקר בטקסטים שנכתבו על ידי אחרים, כולל טקסטים ספרותיים של מחברים כמו זוכת פרס נובל הפולנית ויסלבה שימבורסקה, הנרי קול (ארצות הברית), אלפרידה ילינק (אוסטריה), פאדל אל-עזאווי (עיראק), יהודה עמיחי (ישראל), מחמוד דרוויש (פלסטין), ח'ולה דוניה (סוריה), ומוהג'ה קאף (סורי אמריקאי). החל משנת 2010, עבודתו של הולצר התמקדה במסמכים ממשלתיים, הנוגעים לעיראק והמזרח התיכון.[10] באמצעות טקסטים מהקשר שונה מאוד, פרויקטים מאוחרים יותר כללו שימוש במסמכים ממשלתיים ערוכים[28] וקטעים ממסמכים של צבא ארצות הברית שהוסרו מהמלחמה בעיראק. לדוגמה, עבודת LED גדולה המציגה קטעים מתוך פרוטוקול החקירות של חיילים אמריקאים שהואשמו בהפרות זכויות אדם ופשעי מלחמה בכלא אבו גרייב.[29]
עבודות נבחרות
- "Inflammatory Essays" (1979–1982), מיצב המורכב מטקסטים ומניפסטים, שהודפסו במקור על נייר צבעוני והודבקו בדבק חיטה ברחובות העיר ניו יורק בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. Inflammatory Essays כלול באוספים הקבועים של מוזיאון פרז לאמנות במיאמי.[30]
- "Living Series" (תחילת שנות ה-80), שימוש במדיה מונומנטלית כגון לוחות ברונזה ושלטי חוצות.
- "Under a Rock" (1986), סדרה המציבה מסרים אלקטרוניים לצד משפטים פואטיים חרוטים על ספסלי אבן וסרקופגים.[31]
- "Laments" (1989), מיצב מולטימדיה בקרן דיה לאמנות ובו 13 סרקופגים מאבן.[23]
- "Xenon for Bordeaux and Paris" (2001 ו-2009), הקרנות טקסט על ציוני דרך שונים, הבולט שבהם הוא פירמידת הלובר, שנוצרה במקור עבור פסטיבל האוטומן ב-2001. הקרנת הלובר חזרה על עצמה ב-2009 לכבוד יום השנה ה-20 לפירמידה.[32]
- "For the City" (2005), הקרנות ליליות של מסמכים ממשלתיים שנחשפו על החלק החיצוני של ספריית בובסט של אוניברסיטת ניו יורק, ושירה על החלק החיצוני של מרכז רוקפלר והסניף הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק במנהטן.[33]
- "For Singapore" (2006), הקרנה על בניין העירייה, סינגפור לרגל הביאנלה של סינגפור 2006
הדפסי משי בטכניקה מעורבת
במוזיאון לאמנות עכשווית של מסצ'וסטס ב-2007, הציגה הולצר סדרה של הדפסי משי בטכניקה מעורבת; הסדרה כוללת 15 הקנבסים בגודל זהה, בינוני-גדול, עם הדפס משי ממצגת PowerPoint ששימשה ב-2002 כדי לתדרך את הנשיא בוש, דונלד רמספלד ואחרים על תוכנית הפיקוד המרכזי של ארצות הברית לפלישה לעיראק. הולצר מצאה את המסמכים הללו באתר האינטרנט של ארכיון הביטחון הלאומי הבלתי תלוי והלא ממשלתי (nsarchive.org), אשר השיג אותם באמצעות חוק חופש המידע, והשתמשה בהם כחומר מקור לעבודתה מאז 2004. ציורים אחרים מתארים וידויים או מכתבים של אסירים ובני משפחותיהם (הורים שמתחננים שהצבא ישחרר את בניהם במקום משפט צבאי); דוחות נתיחה וחקירה; או חילופי דברים בנוגע לעינויים, כמו גם טביעות יד של אסירים ומפות של בגדאד. סימני הצנזורה אינם משתנים והחלקים הגדולים של הטקסט המושחר מותירים קטעי משפטים או מילים בודדות, הדים לתוכן המקורי. הולצר מתרכזת במסמכים שעברו שינוי חלקי או כמעט מלא עם סימני הצנזורה.
תערוכות
סכם
פרספקטיבה
הולצר הציגה תערוכות יחיד במוסדות כגון Fondation Beyeler בריהן/בזל ומוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, ניו יורק (2009), והמוזיאון לאמנות עכשווית, שיקגו (2008). תערוכות יחיד נוסות כוללות את המכון לאמנויות עכשוויות, לונדון (1988); Dia Art Foundation, ניו יורק (1989); מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק (1989); Walker Art Center, מיניאפוליס (1991); Hamburger Kunsthalle, המבורג (2000); Neue Nationalgalerie, ברלין (2001, 2011); Barbican Art Gallery, לונדון (2006); מרכז BALTIC לאמנות עכשווית, גייטסהד (2010), וקרן DHC/ART לאמנות עכשווית (2010). היא השתתפה גם ב־Documenta 8 (1987) בקאסל, וכן בתערוכות קבוצתיות במוסדות מרכזיים כמו מוזיאון Stedelijk בהולנד, הגלריה הלאומית של קנדה, אוטווה והמוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק. הולצר השתתפה בביאנלה ה-9 של גוואנגז'ו (2012).[34]
הולצר הציגה מספר תערוכות יחיד בעשור האחרון. ב-2014 עבודתה הוצגה ב-Jenny Holzer: Projecto Parede ב־Museu de Arte Moderna (MAM) של סאו פאולו בברזיל ב-2014 וכן Jenny Holzer: Dust Paintings at Cheim & Read בצ'לסי, ניו יורק, שהדגימו את השימוש שלה במסמכים ממשלתיים כמקור לעבודתה. בשנת 2015 היא השתתפה ב-Jenny Holzer: Softer Targets ב־Hauser & Wirth, Somerset בברוטון, בריטניה, שהציגה יצירות חדשות ויצירות נוספות משלושת העשורים האחרונים. כמו כן ב-2015 היא הציגה תערוכת יחיד בגלריה ברברה קריקוב בבוסטון, מסצ'וסטס וכן ציורי מלחמה במוזיאון קורר בוונציה, איטליה. בחורף 2016-17 ב-Alden Projects בניו יורק, הולצר הציגה את תערוכת היחיד REJOICE! זמנינו בלתי נסבלים: כרזות הרחוב של ג'ני הולצר, 1977-1982, שהראו פוסטרים מבוססי טקסט שלה שהודבקו ברחובות ניו יורק.[35]
Jenny Holzer and Christian Lemmerz : Lust הייתה תערוכה שהוצגה מפברואר 2017 עד מאי 2017 במוזיאון רנדרס לאמנות ברנדרס, דנמרק. הולצר הציגה גם בתערוכה Woman Now במרכז לאמנויות Workhouse בלורטון, וירג'יניה, שהוצגה מינואר עד אפריל 2017; עבודתה הוצגה לצד אנדי וורהול וג'וזף בויס, בין היתר, בתערוכה Creature at The Broad בלוס אנג'לס קליפורניה מנובמבר 2016 עד מרץ 2017. בפברואר 2017 היא השתתפה בתערוכת הפופאפ של פאלם ספרינגס בסנטה מוניקה לצד אמנים כמו ריצ'רד פרינס, אלסוורת' קלי וברוס נאומן. מינואר עד פברואר 2017 היא הייתה בתערוכת פישל, הולצר, פרינס, סאלה, שרמן בגלריה Skarstedt בצ'לסי, ניו יורק. כמו כן, בקיץ 2016, הולצר השתתפה בתערוכת THE EIGHTIES: A Decade of Extremes במוזיאון לאמנות עכשווית באנטוורפן בבלגיה שחקרה את סצנת האמנות של ניו יורק בשנות השמונים.[36] בשנת 2018 הציגה הולצר את התערוכה חדרי אמן: ג'ני הולצר בטייט מודרן בלונדון.[37] ב-2019 הציגה בכל הקומה השנייה של מוזיאון גוגנהיים בילבאו (תשע גלריות).
הולצר הוא אחד משישה אמנים-אוצרים שבחרו עבודות עבור רישיון אמנותי: שישה תופסים על אוסף גוגנהיים, המוצג במוזיאון Solomon R. Guggenheim מ-24 במאי 2019 עד 12 בינואר 2020.
פרסים והכרה
בנוסף לזכייה בפרס אריה הזהב על עבודתה בביאנלה בוונציה 1990,[38] הולצר זכתה במספר פרסים, כולל פרס בלייר של מכון האמנות של שיקגו (1982); מדליית Skowhegan למיצב (1994); פרס קריסטל מהפורום הכלכלי העולמי (1996); מלגת פרס ברלין (2000); תעודת מסדר האמנויות והספרות של שבלייה מממשלת צרפת (2002) בשנת 2010. הולצר קיבלה את פרס הנשים הנכבדות באמנויות מהמוזיאון לאמנות עכשווית, לוס אנג'לס (MOCA). הפרס השנתי – הכרה בנשים על מנהיגותן וחדשנותן באמנות החזותית, הריקוד, המוזיקה והספרות – הוא לוח ברונזה שעוצב במקור על ידי האמנית ב-1994, ובו אחד הטקסטים מעבודת "Truisms" שלה: "זה האינטרס האישי שלך למצוא דרך להיות עדינה מאוד".[39] הולצר מחזיק גם בתוארי כבוד מוויליאמס קולג', בית הספר לעיצוב ברוד איילנד, ניו סקול ומכללת סמית'.[40] בשנת 2018 היא נבחרה כחברה חדשה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות.[41]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ני הולצר (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.