Loading AI tools
סוגת רוק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גראנג' (באנגלית: Grunge Music, לעיתים מכונה "צליל סיאטל") הוא ז'אנר של רוק אלטרנטיבי המושפע מפאנק רוק, הבי מטאל, ולעיתים אף סטונר רוק או סלאדג' מטאל. הגראנג' ממזג אלמנטים של פאנק רוק והבי מטאל, אך פעמים רבות ללא המהירות הגבוהה של הפאנק.[1] הצלחתו המסחרית החלה לבוא לידי ביטוי בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות, והוא הגיע אל שיא הפופולריות שלו בין 1991 ו-1994. להקות הגראנג' הראשונות הוקמו בערים מן הצפון-מערב הפסיפי של ארצות הברית, כגון סיאטל, אולימפיה ופורטלנד. הז'אנר מקושר בארצות הברית עם מושג "דור ה-X", מכיוון שהתחלת השימוש במושג זה ופריצתו של הגראנג' אירעו בד בבד. הפופולריות של הגראנג' הייתה אחת מן התופעות הראשונות שהבדילו בין המוזיקה הפופולרית של שנות השמונים לזו של שנות התשעים.
 | |
| קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, אחת הלהקות הבולטות בז'אנר הגראנג' | |
| מקורות סגנוניים | רוק אלטרנטיבי, פאנק רוק, הבי מטאל, סלאדג' מטאל |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | תחילת שנות השמונים בצפון-מערב הפסיפי, ארצות הברית |
| מוצא |
ארצות הברית  |
| כלים | גיטרה בס, תופים, גיטרה חשמלית, זמרה |
| פופולריות מיינסטרים | רחבה בתחילת ובאמצע שנות התשעים, פחותה בשנות האלפיים |
| נגזרות | פוסט-גראנג' |
| סצינות אזוריות | |
| אוסטרליה - אורגון - וושינגטון - קליפורניה | |
  | |
מוזיקת הגראנג' מורכבת באופן כללי מצליל גיטרה "מלוכלך", ריפים חזקים ותיפוף כבד. הצליל ה"מלוכלך" הושג כתוצאה משינוי בסגנון הנגינה המסורתי של הפאנק רוק, ותוך שימוש רב בדיסטורשן ובמשוב (פידבק). הגראנג' מנוגן בקצב איטי יותר וכולל מנגינות פחות הרמוניות מאלה הנהוגות בפאנק. הטקסטים מביעים בדרך כלל רגשות שליליים, כגון זעם, תסכול, עצב, פחד ודיכאון. ייתכן כי שירים אלה מבטאים את הרגשות השליליים האופייניים אצל מתבגרים, מכיוון שרבים ממוזיקאי הגראנג' החלו את הקריירה שלהם בתקופת היותם בגילאי העשרה או בשנות העשרים המוקדמות שלהם. גורמים נוספים שייתכן והשפיעו על הליריקה של הגראנג' הם עוני, חוסר נוחות בנוגע לאי שוויוניות חברתית, ורתיעה כללית ממצבה של החברה. למרות זאת, לא כל שירי הגראנג' עסקו ברגשות כאלה: השיר "In Bloom" של נירוונה, המלגלג על מעריצי מוזיקה שאינם מבינים את משמעות מילות השירים, הוא דוגמה בולטת לכתיבה הומוריסטית יותר. למעשה, חלק לא קטן משירי הגראנג' מבוסס על הומור אפל או על הומור קליל יותר (לדוגמה, "Touch Me, I'm Sick" של מאדהאני או "Stumblin' Man" של טאד), אף על פי שפן זה של הז'אנר אינו מוכר בדרך כלל לציבור הרחב. חלק גדול מן ההומור המובע בגראנג' מתבטא ביצירת סאטירה על ההבי מטאל ועל ז'אנרים אחרים של מוזיקת הרוק שהיו פופולריים בשנות השמונים.
הגראנג' התפתח מתוך סצנת הפאנק רוק המקומית של הצפון-מערב הפסיפי, והושפע מלהקות פאנק מקומיות כגון The Accused ,The U-Men ,The Fartz ו-The Fastbacks. הלהקה שהשפיעה יותר מכולן על הגראנג' הייתה להקת ההארדקור פאנק מלווינס, שפיתחה צליל איטי וכבד יותר של פאנק, ובצוותא עם להקה דומה בשם Wipers נחשבת ללהקה הראשונה שניגנה גראנג' בעיני חלק ממעריצי הז'אנר. מלבד שורשי הפאנק שלה, היו לתנועת הגראנג' שורשים חזקים בתרבות המוזיקה המסורתית של וושינגטון, כאשר קיים דמיון מוזיקלי חזק ללהקות מקומיות משנות השישים כגון the Wailers והסוניקס.
מרק ארם, סולנה של להקת הגראנג' גרין ריבר (ומאוחר יותר של מאדהאני), מוזכר לעיתים קרובות כאדם הראשון שהשתמש במונח "גראנג'" לשם תיאורו של הסגנון. ארם השתמש במקור במונח באופן שלילי, כאשר כינה את סגנונה של הלהקה "גראנג' טהור, חרא טהור". התקשורת לא התייחסה להתבטאות זו כשלילית, והמונח החל לשמש לשם קיטלוגה של כל להקה שסגנונה נשמע דומה לזה של גרין ריבר. המילה "גראנג'" מתארת סגנון אופנתי בלתי-מוקפד ובלתי-מתואם במתכוון, וכן משמשת כמילה נרדפת ל"לכלוך" או "עפר". המונח נשמע כמונח הולם לשם תיאור הסגנון, בגלל צליל הגיטרה ה"מלוכלך" שהוא מתאפיין בו וכן בגלל ההופעה החיצונית הבלתי-מוקפדת שהייתה נהוגה בקרב רוב מוזיקאי הגראנג', שהיוותה ניגוד גמור להופעתם המצוחצחת יחסית של להקות גלאם מטאל של שנות השמונים.
גרין ריבר, שהוקמה ב-1983, נחשבת ללהקה שהמציאה את הז'אנר, והיוותה מקור השראה ללהקות גראנג' רבות על אף הצלחתה המסחרית הקטנה יחסית. לאחר התפרקותה של הלהקה ב-1988 הקימו חברים מתוכה את מאדהאני ומאת'ר לאב בון, והמשיכו לנגן בהן באותו הסגנון. גרין ריבר ניגנה מוזיקה כבדה יותר מלהקות גראנג' רבות שבאו אחריה והשפיעה על להקות כגון אליס אין צ'יינס וסאונדגארדן, שהיו קרובות יותר ברוחן להבי מטאל מלהקות גראנג' אחרות. אך עוד לפני פריצתו אל הזרם המרכזי בתחילת שנות התשעים, התפתח הז'אנר לתערובת של סגנון הגראנג' המוקדם והרוק האלטרנטיבי. התפתחות זו מיוחסת בעיקר למוזיקה שניגנה להקת נירוונה, שעירבה את הצליל של להקות הגראנג' הראשונות עם זה של הפיקסיז. שימושה של נירוונה בסגנונה של הפיקסיז, שלרוב כלל נגינה רכה בבתים ומעבר לנגינה כבדה בפזמון, הפך לפופולרי בקרב להקות גראנג' ולהקות רוק אלטרנטיבי רבות.
סגנונו הייחודי של הגראנג' מיוחס לעיתים קרובות לבידודה של סיאטל מסצנות רוק אלטרנטיבי אחרות. למרות זאת, פעלו גם מחוץ לצפון-מערב הפסיפי מוזיקאים שהשפיעו על הגראנג'. להקות האינדי רוק סוניק יות' ודינוזאור ג'וניור, שמקורן בצפון-מזרח ארצות הברית, נחשבות להשפעות חשובות על צליל הגראנג'. השפעתה של הפיקסיז על נירוונה, ודרכה על להקות אחרות, גם היא ראויה לציון. ללהקת ההארדקור פאנק / רוק אלטרנטיבי ממינסוטה, "Hüsker Dü", הייתה השפעה על הז'אנר. לאחר סיבוב ההופעות המשותף של ניל יאנג עם פרל ג'אם, שכלל גם הופעה בישראל וגרר אלבום משותף בשם "Mirror Ball", העניקו מספר אנשי תקשורת ליאנג את התואר "סנדק הגראנג'", תוך כוונה להצביע על אלבומיו של יאנג עם להקתו "הקרייזי הורס" כבעלי השפעה על הגראנג'. עוד להקות שהוזכרו כהשפעות על הגראנג' הן "The Scientists" האוסטרלית, להקת הפאנק (Punk) מדטרויט "הסטוג'ס" ולהקת ההארד רוק מדטרויט "MC5".
סטיב טרנר ממאדהאני ציין את האלבום "My War" של להקת ההארדקור פאנק הקליפורנית "Black Flag", וכן את סיבוב ההופעות שנלווה אליו, כהשפעה גדולה על מוזיקאי גראנג' רבים. הלהקה החלה להאט את קצב הנגינה שלה ולהחדיר אליו אלמנטים רבים של הבי מטאל, מהלכים שכתוצאה מהם היא איבדה רבים ממעריציה שלא הסתגלו לשינויים. טרנר ציין כי השינוי בסגנונה של בלאק פלאג התקבל בשביעות רצון בסיאטל, לעומת התגובה השלילית של המעריצים מלוס-אנג'לס. למרות שאלמנטים של הבי מטאל החלו להיות מוחדרים אל צליל הגראנג', המשיך הז'אנר להיות נאמן יותר לשורשי הפאנק שלו. המנטליות של המוזיקאים הייתה מושרשת עדיין בסצנת הפאנק. חלוצת ההארדקור פאנק, להקת "Bad Brains", צוינה על ידי דייב גרוהל מנירוונה כלהקה ששינתה את חייו וגרמה לו לרצות להיות מוזיקאי. אלבומיה של "באד בריינס" היו, לדעת רבים, הראשונים ששילבו הארדקור וסגנונות מטאל לכדי צליל מגובש אחד.
ההופעות החיות של להקות גראנג' נודעו בישירות ובאנרגטיות שלהן. להקות גראנג' נמנעו מהפקות מסובכות ויקרות שלהקות מז'אנרים אחרים כגון הבי מטאל היו ידועות בהן. סידורי תאורה מיוחדים, סידורים פירוטכניים ואפקטים ויזואליים אחרים שאינם קשורים ישירות אל המוזיקה לא נכללו בהופעות גראנג'. הלהקות הופיעו בפורמט פשוט וזהה לזה שבו הופיעו להקות מקומיות וידועות פחות והפקות הקונצרטים היו דלות-תקציב. האינטראקציה בין הלהקות לקהל הייתה ערה ביותר, כאשר מעריצים ומוזיקאים כאחד מבצעים קפיצות ראש אל תוך הקהל, "גלישת קהל" (כאשר אדם מועבר במצב אופקי מעל ראשיהם של המשתתפים כאשר הוא נתמך בידיהם המורמות), הד באנגינג ובעיקר ריקודי פוגו שהיו מתרחשים לרוב בקרבת הבמה, דבר שהיה מאפשר השתתפות של המוזיקאים.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
בתקופה שקדמה לפריצתו, האנשים שהאזינו לגראנג' היו בעיקר המוזיקאים שניגנו בסגנון זה. להקות הסוגה הופיעו במועדונים קטנים לעיניהם של צופים מועטים שרובם היו מלהקות אחרות שהמתינו לתורן להופיע. אחרים שהגיעו להופעות תירצו לרוב את הגעתם בכך שהם "ניסו לשלוף את עצמם מן הגשם" (סיאטל ידועה כעיר גשומה). כשלהקות החלו להקליט אלבומים, ניסו חברות תקליטים עצמאיות להחדיר את סגנון המוזיקה החדש אל השוק המקומי. רבות מן הלהקות המצליחות יותר של אותה התקופה היו חתומות בחברת סאב פופ מסיאטל. חברות אחרות מהאזור שסייעו בקידומן של להקות גראנג' היו EMpTy רקורדס, Estrus רקורדס, C/Z רקורדס ו-PopLlama רקורדס.
אחד מן האלבומים שהשפיעו ביותר על התפתחות הגראנג' היה אלבום הקומפילציה "Deep Six" מ-1986, שיצא תחת חברת C/Z רקורדס (ומאוחר יותר תחת A&M בהוצאה מחודשת). האלבום כלל מספר שירים של שש להקות: סאונדגארדן, מלווינס, גרין ריבר, מאלפאנקשאן, סקין יארד ו-U-Men. לרובם הייתה זו ההופעה הראשונה מעל גבי אלבום. התגובות בעיתונות המקומית תיארו "צליל כבד ואגרסיבי ביותר שעירב את המקצבים האיטיים יותר של ההבי מטאל עם האינטנסיביות של ההארדקור". המיני-אלבום הראשון של גרין ריבר, "Dry As A Bone" ("יבש כעצם") תואר כ"גראנג' אולטרה-משוחרר שהרס את המורל של דור שלם".
בנובמבר 1988 ביצעה סאב פופ את המהלך הראשון לקראת הפיכתו של הגראנג' לז'אנר פופולרי, כשפתחה שירות לשליחת סינגלים של להקות מקומיות בדואר על בסיס חודשי, שנקרא "סאב פופ סינגלס קלאב". מהלך זה סייע להתפתחותו של הגראנג' בסיאטל, והפך את סאב פופ לחברה בעלת עוצמה בסצנה המקומית. מייסדיה של החברה, ברוס פאוויט וג'ונתן פונמן, סיפרו כי פריחתו של הגראנג' החלה בסוף שנות השמונים, לאחר שביקשו מהעיתונאי אוורט טרו מן המגזין הבריטי "מלודי מייקר" לכתוב כתבה על סצנת המוזיקה המקומית. הכתבה סייעה לגראנג' לפרוץ אל מעבר לגבולותיה של סיאטל. מאדהאני נחשבת כלהקה המצליחה ביותר של הגראנג' בתקופת סוף שנות השמונים, אך הגראנג' לא הפך לתופעה כלל-אמריקאית גדולה לפני תחילתן של שנות התשעים.
1988 הייתה שנה של מפנה בסצנת הגראנג’. הרכבם של האחים קווין ואנדרו ווד "מאלפנקשן" התפרק. באותה השנה התפרקה גם להקת "גרין ריבר". מפירוק שתי הלהקות החלוציות בסצנה נוצרו שתיים חדשות: יוצאי "גרין ריבר" סטיב טרנר ומארק ארם הקימו את ההרכב "Mudhoney". יתר חברי הלהקה, סטון גוסארד, ג’ף אמנט וברוס פרוות’ר, הקימו יחד עם אנדרו ווד יוצא "מלאפלנקשן" את ההרכב “Mother Love Bone” (שבהמשך, עם פירוקה בעקבות מותו של ווד, הייתה הבסיס ללהקת פרל ג'אם)[2]
נירוונה נחשבת ללהקה האחראית לפריצתו הגדולה של הז'אנר לתודעת עולם המוזיקה ב-1991. הפופולריות שלה זכה שירה של נירוונה "Smells Like Teen Spirit", מתוך האלבום " Nevermind", הפתיעה את כל תעשיית המוזיקה. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדי המכירות של מדינות רבות, וסלל את הדרך להצלחתן של להקות אחרות, ובראשן פרל ג'אם. פרל ג'אם הוציאו למעשה את אלבום הבכורה שלהם "Ten" חודש אחד קודם לכן, באוגוסט 1991, אך מכירות האלבום החלו לצבור תאוצה רק לאחר יציאתו של "Nevermind". עבור קהלים רבים מן התקופה ההיא ועד היום, גראנג' הפך להיות מזוהה כמעט לחלוטין עם שתי להקות אלה ועם גישתן הפאנקית והמרדנית כלפי המנהגים המקובלים בזרם המרכזי וכלפי מוסדות תרבותיים וחברתיים. היו להקות נוספות שפעלו בסיאטל וזכו לפופולריות ולהצלחה גדולה, בעיקר אליס אין צ'יינס וסאונדגארדן. להקות מאזורים אחרים שאימצו את הז'אנר, כגון סטון טמפל פיילוטס מסן דייגו, סילברצ'ייר האוסטרלית ובוש הבריטית הפכו לפופולריות גם הן. גם הלהקה הול שהוקמה על ידי קורטני לאב, אשתו של קורט קוביין, זכתה להצלחה בסצנת הגראנג' עם אלבומה "Live Through This" שהראה שינוי בסגנון הלהקה לסגנון יותר מושפע גראנג'.
בישראל נקשר שמו של הז'אנר עם מספר אלבומי ולהקות רוק. בין השאר האלבומים "שוטר פושע והענק הלוחש" של האחים פורטיס, "מפלצות התהילה" של משינה ואלבומי איפה הילד? ומופע הארנבות של ד"ר קספר תוארו על ידי המבקרים כמכילים אלמנטים של גראנג'.
רובם של מעריצי הגראנג' ומבקרי המוזיקה מאמינים כי הפיכתו של הגראנג' לז'אנר פופולרי והעובדה שהזרם המרכזי אימץ אותו לחיקו מהוות תגובה לירידה במעמדו של גלאם מטאל. להקות גלאם מטאל כגון מוטלי קרו, פויזן ווואראנט שלטו במצעדים במהלך שנות השמונים (במיוחד בארצות הברית) למרות שזכו לזילזול מצד מבקרי המוזיקה. גלאם מטאל מאופיין בטקסטים מאצ'ואיסטיים (שתוארו לעיתים כנגועים בשנאת נשים), המנוני-אצטדיונים שתוארו כמגלומניים, וחוסר מופגן במודעות חברתית, לשם השגת פופולריות מצידו של הזרם המרכזי. אספקטים אלה היו פופולריים במהלך שנות השמונים, אך לקראת סופו של העשור הם החלו לגרום להשפעה הפוכה. מבקרים רבים תוהים אם כתוצאה מן השפל הכלכלי שעבר על ארצות הברית בתחילת שנות התשעים, רבים משוחרי המוזיקה דחו את גישתן העליזה של להקות גלאם מטאל ואימצו את הגישה הרצינית שהוצגה על ידי להקות הגראנג'. בניגוד לגלאם מטאל, לרוב נמנע הגראנג' מביטויים מצ'ואיסטיים ונקט בגישה פשוטה יותר בדומה לפאנק. ברגע שבו ניתנה לזרם המרכזי אלטרנטיבה מוצקה לגלאם מטאל, החלה הפופולריות של הגראנג' לעלות וזו של הגלאם מטאל לרדת.
מעריצי גראנג' בצפון-מערב הפסיפי האמינו כי התקשורת העניקה תשומת-לב מופרזת לסגנון הלבוש של מוזיקאי ושוחרי הגראנג', וכן לאספקטים אחרים של תרבות הגראנג' המקומית. פרטי לבוש שהיו נפוצים בקרב המעריצים תושבי הצפון-מערב בימי הגראנג' המוקדמים היו תערובת של אופנת פאנק עם פרטי הלבוש הנפוצים באזור סיאטל (בעיקר חולצות פלנל). "אופנה" זו לא התפתחה מתוך רצון מודע ליצור אופנה המושכת את העין, אלא בגלל העובדה שבגדים אלו הם זולים ומתאימים לאקלים הקר של האזור. התקשורת העניקה חשיפה רבה לאופנה זו, במקום להתרכז במוזיקה, ובתחילת שנות התשעים נוצר בידי תעשיית האופנה שוק חדש בשם "אופנת גראנג'". פרטי לבוש שחברות האופנה הניחו שהם פופולריים בסיאטל נמכרו במחירים גבוהים יחסית. בדומה, התקשורת סיקרה את הגראנג' כתופעת תרבות בפני עצמה, שתוארה רבות כניסיון של דור ה-X ליצור תרבות הדומה לתרבות-הנגד של ההיפים מן העשור הקודם. במקום להתרכז במוזיקה, התרכזו חלקים נרחבים מן התקשורת באספקטים השטחיים שבהם התאפיינו המוזיקאים והמעריצים. דוגמה בולטת של תגובתה של הסצנה למה שהם ראו כשטחיותה של התקשורת היא תרמית "שפת הגראנג'", שגרמה לניו יורק טיימס להדפיס רשימה מזויפת של מונחי סלנג שהיו נפוצים לכאורה בקרב סצנת הגראנג'. הרשימה נחשפה מאוחר יותר כמתיחה שלה הייתה אחראית מגאן ג'ספר מסאב פופ. ההגזמות שהיו נהוגות בהתייחסויותיה של התקשורת לסצנה תועדו בסרט התיעודי הייפ! מ-1996.
למרות רתיעתם של מעריצי הגראנג' מסיאטל משטחיות תקשורתית שכזו, רוב מוזיקאי הגראנג' מן האזור המשיכו להתלבש באותו סגנון בו התלבשו לפני עלייתם אל הכותרות. גם מוזיקאים מאזורים אחרים החלו להתלבש בצורה דומה ובגדי מעצבים יקרים פינו את מקומם לפרטי לבוש פשטניים יותר, תופעה שהתפשטה אל תרבות הרוק כולה. פרטי הלבוש שהיו פופולריים באותה תקופה היו פלנל, ג'ינס, מגפיים (לעיתים קרובות של "ד"ר מרטנס") ונעלי התעמלות של "קונברס". מעריצים צעירים רבים מחוץ לסיאטל אימצו סגנון פשטני זה, שאותו ראו כניגוד לנורמות השטחיות והנשלטות בידי החברות הגדולות של התרבות הפופולרית. באנגליה, נערים שהתלבשו בסגנון הגראנג' זכו לכינוי "גראנג'רס", בעוד שהכינוי הרווח בארצות הברית היה "גראנג'יז". החזות השחצנית המסורתית של כוכבי הרוקנרול הפכה להיות מעליבה עבור שוחרי מוזיקה רבים, מה שיצר בין השאר טרנד של רתיעה מתעשיית האופנה. נוצרה תופעה משונה, כאשר רתיעה זו סייעה לתעשיית האופנה לדחוף את קו "אופנת הגראנג'" עוד יותר, כשהיא מנצלת את תיעובם של המעריצים מתעשיית האופנה על מנת למכור את מרכולתה לאותם מעריצים עצמם. כתוצאה מכך, מעריצי גראנג' רבים חדלו מלהתלבש באופן "מסורתי" במהירות יחסית, והתעשייה חדלה אף היא מלשווק פרטי לבוש אלה זמן קצר לאחר מכן.
במהלך תקופת הגראנג' במוזיקה התרחשו אירועים רבים שלא היו מתרחשים אלמלא עלתה הפופולריות של הגראנג'. הרוק האלטרנטיבי, שבא לידי ביטוי קודם לכן כמעט אך ורק במועדונים מקומיים, בתחנות רדיו של מכללות ותחת חברות תקליטים עצמאיות, פרץ אל הזרם המרכזי כאשר חברות התקליטים הגדולות הסכימו להפיץ סגנונות מוזיקה חדשניים יותר אל הציבור הרחב. בעקבות מהפך זה נולד פסטיבל המוזיקה לולפלוזה, כאשר להקות גראנג' מהוות חלק נכבד ממנו ב-1992 וב-1993 למעשה גם פסטיבל האוזפסט לא היה מתקיים משום שלולהפלוזה לא רצו לארח את אוזי אוסבורן. בעיני התקשורת הגראנג' הפך לחלק מתרבות הפופ, כאשר דוגמה בולטת הוא סרט הקולנוע "סינגלס" מ-1992, שבפסקול שלו כיכבו מספר להקות גראנג', שזכה לפופולריות גדולה. ז'אנר הפאנק נהנה מתחייה מחודשת, כאשר להקות כגרין דיי ואופספרינג זכו להצלחה גדולה. חברות תקליטים עצמאיות, בעיקר סאב פופ ואפיטף רקורדס, הצליחו בפעם הראשונה למכור כמות שווה או דומה של אלבומים לזו של החברות הגדולות.
אף על פי כן, הפופולריות הגדולה של הגראנג' הייתה קצרת-ימים. היו מספר גורמים שגרמו לכך, כאשר למרות שכל אחד מהם היה יכול לסיים לבדו את תקופת הזוהר של הז'אנר, רבים מאמינים שיותר מגורם אחד היה אחראי לירידה בפופולריות שלו.
רוב המעריצים והיסטוריוני המוזיקה טענו, שלהקות גראנג' רבות היו מנוגדות מדי באופיין לחברות התקליטים הגדולות בהן הן היו חתומות, ולכן לא היו מסוגלות לשרוד למשך תקופת זמן ארוכה יותר תחת מטרייתן של חברות אלה. להקות גראנג' רבות סירבו לשתף פעולה עם החברות הגדולות ביצירת להיטים בעלי צליל קליל יותר על מנת להרחיב את קהל היעד שלהן, בין השאר מחשש שיאבדו את מעריציהן הוותיקים, והחברות פנו ללהקות אחרות שהסכימו לכך. סיבה נוספת עשויה להיות הירידה במכירות התקליטים ב-1996 שגרמו לחברות לחפש להקות שניגנו בסגנונות מעט פופולריים יותר מהגראנג'. מצד שני, ייתכן כי הירידה במכירות עצמה נגרמה מהחתמתן של הלהקות הקלילות יותר.
גורם נוסף שייתכן ותרם לירידה בפופולריות של הגראנג' הוא עלייתו של ז'אנר הפוסט-גראנג'. פוסט-גראנג' היה גרסה נוחה יותר לאוזן של הגראנג', והוא נמנע מן הצליל ה"מלוכלך" שמעריצי הגראנג' התרגלו אליו. רבים מאמינים כי תת-הז'אנר הוא פיתוח של מנהלי חברות התקליטים שרצו למכור גרסה של גראנג' שתמכור לקהלים גדולים יותר כתוצאה מכך שהצליל שלה יהיה קרוב יותר למוזיקת הפופ. באמצע שנות התשעים החלו חברות התקליטים להחתים מספר להקות שפיתחו צליל כזה והעניקו להן חשיפה נרחבת. למרות שחלק מלהקות אלה, כגון סילברצ'ייר ובוש, זכו להצלחה גדולה, מעריצי גראנג' רבים דחו אותן כחלק מן הז'אנר, בטענה שהן "מכרו את עצמן בזול". דוגמאות בולטות ללהקות כאלה הן קנדלבוקס וקולקטיב סול, שנדחו בתקיפות על ידי מעריצי הגראנג'. גם להקות פוסט-גראנג' מאוחרות יותר כגון קריד וניקלבק, שהופיעו לאחר שהגראנג' נעלם כליל מן הזרם המרכזי של הרוק האמריקאי וזכו להצלחה גדולה, נדחו מכל וכל על ידי מעריצי הגראנג' הוותיקים.
שימוש בהרואין בקרב מוזיקאי גראנג' היווה גם הוא מכשול גדול להמשך פעילותן של להקות גראנג' אחדות. מותו של אנדרו ווד ממנת יתר ב-1990 היווה את הטרגדיה הראשונה של סצנת הגראנג', וגרם לקיצה של מאת'ר לאב בון. רבים מאמינים כי שימושו של קורט קוביין בהרואין הוא הגורם העיקרי למותו. מותם של קריסטן פפאף מהול ב-1994 ושל ליין סטאלי מאליס אין צ'יינס ב-2002 נגרמו אף הם ממנת יתר של הרואין. רבים מאמינים כי שקיעתו של הגראנג' החלה עם מותו של קוביין באפריל 1994. אנקדוטה מפורסמת מספרת כי קוביין נצפה פעמים רבות כשהוא לובש חולצת טי-שירט שעליה הכיתוב "הגראנג' מת".
מעריצים רבים של הז'אנר לא הודו בעובדה שהגראנג' כבר אינו מהווה חלק מן הזרם המרכזי עד להתפרקותה של אחת מחלוצות הגראנג', סאונדגארדן, ב-1997. במשך השנים הבאות הפופולריות של הגראנג' הלכה ופחתה. להקות גראנג' רבות המשיכו להקליט ולהופיע בהצלחה מוגבלת יותר, כאשר הלהקות הפעילות הבולטות ביותר הן פרל ג'אם ומאדהאני. למוזיקת הגראנג' עדיין קיים גרעין מעריצים, שחלק גדול ממנו עדיין מביע את הערצתו דרך האינטרנט. נירוונה זכתה לעדנה מחודשת לאחר שהשיר "You Know You're Right" שפורסם לראשונה ב-2002 זכה להצלחה גדולה במצעדים, והקופסה "With the Lights Out" מאותה השנה הפכה לקופסה הנמכרת ביותר בהיסטוריה.
סופרגרופס
להקות מאזורים אחרים
|
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
