הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריביהם. הרומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת - גלאדיוס שהגיעה מהיספניה. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.
נשק אישי
פילום
הפילום (pilum) היה כידון הטלה רומאי שנכנס לשירות במאה ה-4 לפנה"ס. אורכו הכולל היה כ-2 מטר, ובקצהו הורכב חוד ברזל לא מעובד. מספר סוגים שונים של פילומים היו בשימוש, חלקם בעלי חוד שאורכו כ-30 ס"מ, וחלקם בעלי חוד שאורכו כמחצית מאורכו הכולל של הפילום; בחלקם החוד היה שטוח ורחב כמו בחנית, ובחלקם היה קטן ודק, וצורתו כצורת מוט דק וארוך.
החלק המתכתי של הפילום נכנס כ-70 ס"מ לתוך ידית העץ. היות שהברזל היה לא מעובד, הוא נטה להתעקם אחרי פגיעה במגן או שריון, כדי לא לאפשר לאויב להטיל אותו בחזרה. צורתו הייחודית של הפילום, אפשרה למטיל מיומן לחדור במכה אחת את המגן ואת השריון וכך להרוג את החייל. אפילו אם הפילום לא חדר את המגן, צורת החוד גרמה לו לרוב להיתקע במגן, כך שלא ניתן היה להוציאו, ובכך למעשה לקלקל את המגן.
הטווח התאורטי של הפילום היה כ-90 מטר, אם כי הטווח הקטלני היה קטן יותר, ועמד ככל הנראה על מחצית המרחק הזה. החלפת חוד הפלדה בחוד מברזל לא מעובד, מיוחסת בדרך כלל לגאיוס מריוס, וסביר להניח שלפניו החוד היה עשוי מפלדה ולא נטה להתעקם. הפילום הוא נשק התקפי בלבד ואין לו שום ערך הגנתי, בגלל צורתו ועיצובו להתעקם.
לאחר המערכה של יוליוס קיסר בגאליה (Gaul - כיום צרפת) וגיוסם של השבטים המקומיים לחילות הקבועים של הליגיונרים הרומאים, יצא משימוש הפילום ונכנסה לשימוש החנית המסורתית באורך של 2 עד 2.5 מטר עם קצה משונן מפלדה השימושית יותר להגנה - מעבר זה בעיקר מראה על השינוי במערך המלחמתי של רומא, מהתקפה אכזרית עם הפילום אל הגנה שקולה עם החנית.
גלאדיוס
הגלאדיוס הייתה חרב קצרה אך רחבה, ששימשה כנשקו האישי של הלגיונר בקרב פנים אל פנים. אורכה היה כ-60 ס"מ. מקורה בחצי האי האיברי (היספניה), והרומאים אימצו אותה אחרי הקרבות עם ההיספאנים בזמן המלחמות הפוניות. אמנם הגלאדיוס אפשרה לבצע גם שיסוף וחיתוך, אך בגלל המערך הצפוף בשדה הקרב והמגן הגדול, עיקר השימוש בה היה לדקירה. בניגוד לרוב סוגי החרבות, הגלדיוס נחגרה בצד ימין, משום שמגן הגוף הגדול לא אפשר שליפה מהירה מצד שמאל. לכן, לגלאדיוס עוצב נדן שהיה מסתובב אחורה, כדי לאפשר לחייל הרומי לשלוף את חרבו בקלות ובמהירות.
פוגיו
החייל הרומאי נשא בצד שמאל של החגורה פגיון דקירה בשם פוגיו. הפוגיו עוצב על מנת לחדור שריון, ולהבו היה רחב אך קצר.
סקוטום
הסקוטום היה המגן הגדול שנשא כל לגיונר. זהו מגן גדול בצורת מלבן מקומר. גודלו של הסקוטום בתקופת הרפובליקה היה בערך 75X120 ס"מ. הסקוטום היה עשוי משלוש (או משש על פי פוליביוס) שכבות עץ שלאחר שעברו תהליך עיבוד מיוחד שכלל השריה בשרף ובחומרים מחזקים, הודבקו אחת לשנייה, במבנה שתי וערב בדבקים מיוחדים, בשביל ליצור חיזוק מקסימלי. הסקוטום חופה בבד מצופה בעור עגל (או רצועות עור), או בלבד, ומשני צדדיו הורכבה מסגרת מתכת, להגן על דפנותיו. במרכזו של המגן נוצר חור מלבני, והותקנה בו מסגרת מתכת מלבנית ובה בליטת מגן מתכת שבלטה כלפי חוץ.
בצידו הפנימי של המגן הותקנו מוטות חיזוק לאורך ולרוחב. הסקוטום נעשה מעץ חזק, גמיש וקל, ועוביו לא עלה על 2 ס"מ. הטכנולוגיה לייצורו הייתה מאוד מתקדמת, ודרשה חומרים מיוחדים ומיומנות רבה, ומדינות שלא הייתה להם את הטכנולוגיה הזו, אך רצו להילחם בשיטה הרומית, נאלצו לעשות מגנים דומים מחומרים קשיחים אחרים כמו ברונזה (או עץ מצופה ברונזה), שהיו כבדים ומסורבלים יותר מהמגן הרומאי.[1] כמה מגנים כאלו נמצאו באתרים היסטוריים שונים, אחד בדורא אירופוס שהיה עשוי מעץ דולב, ואחר בקאסר אלחרית בפיום שבמצרים שהיה עשוי מעץ השדר, ושלישי באורמיץ על גדות הריין. נראה שנעשו פשרות ביצירת הסקוטום על פי החומרים שהיו זמינים באותו מקום. מקורות חשובים לעניין זה הם פוליביוס ופליניוס הזקן.
הסקוטום היה מגן חזק ויכול להגן הן מפני מכות חרב וגרזן, הן מפני מטח חצים והן מפני דקירות סריסה. כיוון שהיה קל הוא אפשר ניידות ללוחם. בגלל גודלו הרב הוא היה מרכזי בתרגילי סדר של הלגיון ושימש ככלי לארגון מבנה החיילים בקרב או בצעידה. מבנה הטסטודו ("הצב") הוא מערך טקטי בו יחידה מסתדרת בריבוע כך שכל המגנים מופנים כלפי חוץ (או לחזית או לתקרה) ויוצרים דבוקה משוריינת שיכלה להתקדם יחסית בבטחה, אך באטיות.
ספאתה
הספאתה הייתה חרב בינונית, ארוכה יותר מן הגלאדיוס, שאורכה נע בין 50 ל-100 ס"מ ובעלת ניצב באורך 18–20 ס"מ. הספאתה נקלטה בצבא הרומאי במאה הראשונה לספירה ושירתה בו עד לנפילת האימפריה הרומית. חרב הספאתה שימשה הן למלחמה בשדה הקרב והן לקרבות גלדיאטורים. היו שתי גרסאות שלה: גרסה עם חוד ארוך ששימשה את חיל הרגלים, ומאוחר יותר החליפה את גלאדיוס בתור הנשק של הרגלים הכבדים והגלאדיוס הפכה לנשק משני; וגרסה עם חוד מעוגל יותר ששימשה את חיל הפרשים כאשר החוד הוקהה כדי למנוע דקירה בטעות של הרוכב או סוסו.
מעריכים כי מקורות הספאתה הם השבטים הברבריים של צפון אירופה ומייחסים אותה גם לגרמאנים וגם לקלטים. אחרי נפילת האימפריה הרומית, הספאתה שימשה כבסיס לחרבות העמים הנודדים וכנראה גם לחרבות של הויקינגים.
אמצעי לחימה מסייעים ללגיון
סקורפיון
ערך מורחב – סקורפיון (בליסטרה)
סקורפיון הוא כלי ירייה ארטילרי "קר" (שאינו מופעל מאבק שרפה), הדומה לבליסטרה קטנה.
כלי מצור
מכונות מצור רבות שימשו את הצבא הרומי. בין החשובים ביותר ניתן למנות את הבליסטרה, הקטפולטה, אייל ניגוח ומגדלי המצור, שהיו מגדלים ניידים עשויים עץ שנגררו מול חומות העיר הנצורה ואפשרו ללוחמי הלגיון הרומי לפרוץ לעיר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- סקירה של חרבות הצבא הרומי שעשה פרופ' קלי באתר שמוקדש לכלי נשק היסטוריים (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
