ברית סעדאבאד

ברית סעדאבאד היא הסכם אי-תוקפנות הדדי למשך חמש שנים, אשר נחתם על ידי טורקיה, איראן, עיראק ואפגניסטן ב-8 ביולי 1937.

ההסכם נחתם בארמון סעדאבאד בטהראן, ביזמת מלך אפגניסטן, מוחמד זאהיר שאה. ב-25 ביוני 1938 אושררו ההסכמים על ידי המדינות החותמות בטהראן, והברית נכנסה לתוקף. ב-19 ביולי 1938 נרשם ההסכם על ידי חבר הלאומים.

ההסכם נחתם בעידוד מערבי מתוך מגמה ליצור ברית מזרח תיכונית איסלמית פרו-מערבית. מבחינת עיראק, נחתם ההסכם בעת שלטונו קצר הימים של השליט הצבאי בכר סדקי, שהיה כורדי, בעוד שראש ממשלתו חכמת סוליימן היה תורכמני. שני אישים אלו נתפסו כפועלים כנגד המגמות הפאן ערביות שרווחו בפוליטיקה העיראקית. חוגים נרחבים בעיראק הצטערו על פירוק האימפריה העות'מאנית וחיפשו לה תחליף. חתימת ההסכם התאפשרה לאחר פתרון סכסוך הגבולות עם טורקיה בעניין מוסול.^[1] מבחינת טורקיה היה ההסכם המשך למדיניות חוץ ששאפה להגיע להסכמים עם המדינות השכנות, וההסכם נוסח בדומה להסכם דומה שנחתם ב-1934 בין טורקיה ובין יוון, יוגוסלביה ורומניה.^[2]

ההסכם לא הועמד מעולם במבחן, ולמעשה נשאר בגדר אות מתה. תוקפו הוארך אוטומטית לחמש שנים נוספות ב-1943, שכן איש מהצדדים לא הודיע על רצונו באי הארכת ההסכם. בשלב זה היו הן עיראק והן איראן תחת כיבוש בריטניה (איראן נכבשה על ידי כוח בריטי - סובייטי), ולא ניהלו מדיניות חוץ עצמאית.

קישורים חיצוניים

• טקסט של נוסח הברית

הערות שוליים

1. י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 198
2. חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, כרך ב', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 142