ברוך יצהר

ברוך יצהר (6 בספטמבר 1908 – 25 ביוני^[1] 1987) היה קצין המשטרה הצבאית הראשי (הקַמצָ"ר) השלישי של צה"ל, בדרגת אלוף-משנה (1954-1951).

ברוך יצהר

לידה	6 בספטמבר 1908 יאלטה, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
פטירה	25 ביוני 1987 (בגיל 78) ישראל ישראל
תאריך עלייה	1922
מדינה	ישראל
השתייכות	ההגנה הצבא הבריטי הבריגדה היהודית צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1929–1955 (כ־26 שנים)
דרגה	מייג'ור   אלוף-משנה
תפקידים בשירות
מפקד חטיבה 17 קצין המשטרה הצבאית הראשי מפקד חטיבת הראל
פעולות ומבצעים
המרד הערבי מלחמת העולם השנייה   מלחמת העצמאות

ביוגרפיה

יצהר נולד בשם בוריס פיינגולד בעיר יאלטה שבחצי האי קרים ב-1908. אביו, משה, היה מנהל בית יתומים יהודי ומורה לעברית. עלה לארץ ישראל עם הוריו ואחיו בשנת 1922. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת בורוכוב (גבעתיים), שבה שימש אביו כמורה בבית הספר המקומי.

הוא הצטרף לארגון "ההגנה" והתקדם בתפקידי הדרכה ופיקוד. בתקופת המאורעות שהה בירושלים ומונה למפקד נווה יעקב ועטרות. לאחר מכן שירת בחניתה. היה בין מייסדי הנודדת הירושלמית, יחד עם יצחק שדה ואליהו בן חור.

בשנת 1940 קיבל הוראה ממפקדת ההגנה להתגייס לצבא הבריטי והיה מראשוני המתנדבים לחיל הרגלים. יצהר סיים קורס קצינים והתקדם בסולם הדרגות במסגרת הבריגדה היהודית. הוא סיים את שירותו בדרגת מייג'ור (רב-סרן) בגדוד הראשון.^[2] בשנת 1946 שוחרר וחזר לפעילות בנוטרות.

עם התארגנות צה"ל הוטל עליו להקים בסיס הדרכה לנהגים, ובנוסף להיות אחראי על אספקת מזון בכלי רכב מבסיס השילוח לירושלים. בשנת 1949 קיבל לידיו את הפיקוד על חטיבת מחוז 17 (השומרון ונתניה) מידי צבי צור, בדרגת סגן-אלוף.^[3] בשנת 1950 סיים קורס מג"דים.

לאחר שפיקד בהצלחה כראש מטה על הצעדה בירושלים,^{[דרושה הבהרה]} מונה ב-15 במאי 1951 לקמצ"ר.^[4] הוא הקים את בית הכליאה לחיילות ופיתח את יחידת הכלבנים. גל העולים שהגיע לישראל בתקופת כהונתו הוביל לעלייה תלולה במספר העריקים. בשנת 1954 מונה למפקד חטיבת הראל ובמקביל מונה לסגן נשיא בית הדין הצבאי העליון.^{[דרושה הבהרה]} פרש מצה"ל בשנת 1955.

ברוך יצהר נישא ללאה פולונסקי, ילידת אוקראינה,^[5] ולהם שלושה ילדים: גוני, צור ואיל.

יצהר נפטר ב-1987, בגיל 79.

לקריאה נוספת

• צבי הראל, המשטרה הצבאית, כרך 16 של צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולביטחון; עורכים: יעקב ארז, אילן כפיר; עורך אחראי: יהודה שיף, תל אביב: רביבים, 1982, עמ' 29.
• דני אשר, אדום כחול סיפורו של חיל, משהב"ט, 2008, עמ' 31-39.