ברווזן

ברווזן (בַּרְוָזָן) או פלטיפוס (שם מדעי: Ornithorhynchus anatinus) הוא מין יונק ייחודי בעל פה הדומה למקור ומטיל ביצים המשתייך למשפחת הברווזניים. זהו המין היחיד בסוגו והיחיד החי במשפחה, אף שבעבר היה סוג נוסף – האובדורודון (Obdurodon). הברווזן מוגדר מאובן חי, והוא בין היונקים המיוחדים בעולם: הוא שייך לסדרת יונקי הביב שכיום רק הוא והקיפודניים נמנים עימה. בני סדרה זו מטילים ביצים במקום להמליט גורים, וטמפרטורת הגוף שלהם נמוכה בהרבה משאר היונקים. הוא נמנה גם עם הקבוצה הנדירה של יונקים ארסיים. הברווזן חי באוסטרליה וסביבתה בלבד.

ברווזן
מצב שימור
מצב שימור: קרוב לסיכון קרוב לסיכון (NT) [1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	יונקי הביב
משפחה:	ברווזניים
סוג:	ברווזן
מין:	ברווזן
שם מדעי
Ornithorhynchus anatinus ‏שו, 1799
תחום תפוצה

ברווזן שוחה בטסמניה

שלד הברווזן

ברווזן מציץ מהמים

ברווזן שוחה

איור של זוג ברווזנים משנת 1863

טקסונומיה ואטימולוגיה

הברווזן נתגלה לראשונה לאירופאים באוסטרליה בשנת 1798. המושל השני של ניו סאות' ויילס, קפטן ג'ון האנטר, שלח לממלכת בריטניה הגדולה חתיכת עור של ברווזן ורישום בדמותו^[2]. בתחילה המדענים הבריטיים היו בטוחים כי מדובר במתיחה^[3]. כך למשל, ג'ורג' שאו (1751–1813), בוטניקאי וזואולוג אנגלי, פרסם את התיאור הראשון של בעל החיים הייחודי בכתב העת "Naturalist's Miscellany" בשנת 1799, ובו טען כי קשה שלא להטיל ספק באמינות הגילוי. גם רוברט נוקס האמין כי ייתכן ומדובר בפחלוץ שהוכן בידי מספר אסייאתים^[4]. גופו של הברווזן נראה כגופה של חיה דמוית-בונה שנתפר לה מקור של ברווז. שאו אף ניסה לבדוק השערה זו, ובעזרת מספריים ניסה למצוא תפרים בגוף הברווזן^[3].

שמו האנגלי של הברווזן, "Platypus", נגזר מן המילים היווניות "πλατύς" (בתעתיק: "פלאטיס", כלומר רחב ושטוח) ו-"πους" (בתעתיק: "פוס", כלומר כף-רגל), ויחד – "כף רגל שטוחה"^[5]. שאו בחר ב-"Platypus anatinus" כשמו המדעי החדש של בעל החיים שהתגלה זה עתה, אך במהרה התברר כי שם הסוג כבר תפוס על ידי סוג של דבורי אמברוסיה^[6]. ב-1800 קיבל הרופא הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך ברווזן מחוקר הטבע האנגלי ג'וזף באנקס (1743–1820). בלומנבאך העניק לו את השם המדעי "Ornithorhynchus paradoxus"‏^[7]. עם זאת, כללי המינוח הזואולוגי מעניקים עדיפות לקדימות כרונולוגית (הפעם – של שאו), ולכן מאוחר יותר נקבע שמו המדעי של המין ל-"Ornithorhynchus anatinus"‏^[6]. שם הסוג נגזר מן המילה היוונית "ορνιθόρυνχος" (בתעתיק: "אורניתורינקוס", כלומר "מקור ציפור"), ומשמעות השם הספציפי של המין בלטינית "דמוי-ברווז".

אנטומיה ומראה

גופו של הברווזן, כמו גם זנבו השטוח, מכוסים בפרווה חומה וצפופה שלוכדת בחובה שכבה מבודדת של אוויר המסייעת בשמירה על חום הגוף^[6]. הברווזן אוגר בזנבו עתודות שומן, בדומה לשד הטסמני^[8]. בין אצבעות רגליו פרושים קרומי שחייה, הבולטים יותר בכפות רגליו הקדמיות. קרומי השחייה מתקפלים כאשר הברווזן צועד על קרקע יבשה^[6]. הזכרים והנקבות מתחילים את חייהם עם דורבן בעקב רגליהם האחוריות, אך רק בזכרים מתפתח הדורבן ובלוטות ארס המחוברות אליו. הזכרים משתמשים בארס כחלק מקרבות החיזור ולא כאמצעי הגנה או תפיסת טרף, לכן ארס הברווזן מיועד לגרום כאב ולא מוות. אצל בני האדם הארס גורם לכאב רב שאי אפשר לשככו באמצעות מורפיום. חוטמו גדול וגמיש, ומזכיר במאפייניו את מקורם של הברווזים. עם זאת, החוטם שלו שונה מהותית מן המקור המאפיין את העופות – בעוד שפיהם של העופות מצוי בינות לחלק העליון והחלק התחתון של המקור שנפתחים לחשיפת הפה, חוטמו של הברווזן הוא איבר חישה רגיש מגע ואיבר חישה חשמלי (נדיר ביונקי יבשה) ופיו נמצא מתחתיו. איברי החישה מסודרים בזוגות לאורך המקור, ובעזרתם הוא מסוגל לאתר טרף. ההשערה היא שהפרש הזמנים בין איבר חישה אחד לשני מאפשר חישוב מרחק מהטרף בדומה לחישוב סערת ברקים לפי הפרשי הברק והרעם. מיפוי סומטוטופי(אנ') של המוח מראה שהמקור הוא האיבר הדומיננטי במוח בדומה ליד אצל בני האדם. נחיריו ממוקמים על החלק העליון של החוטם. עיניו ואוזניו ממוקמות בשקעים קטנים הנמצאים מאחורי הנחיריים במעלה החוטם. השקעים הללו נאטמים בזמן שחייה^[6].

משקלם של הברווזנים נע בין 0.7 ל-2.4 קילוגרמים, כאשר הזכרים גדולים יותר מן הנקבות: אורכם של הזכרים הוא בממוצע 50 סנטימטרים (כולל הזנב), אורכן של הנקבות מגיע בממוצע ל-43 סנטימטרים בלבד^[6]. עם זאת, ניכר כי גודלם של הברווזנים מציג שונות גאוגרפית ברורה – אך לא כזו העונה לכלל אופייני כמו כלל ברגמן, ולכן הסברה היא כי מקור השונות הוא בגורמים סביבתיים כמו טריפה והפרעות מצד האדם^[9].

טמפרטורת גופו הממוצעת של הברווזן היא 32 מעלות צלזיוס, בשונה מהטמפרטורה האופיינית (37 מעלות צלזיוס) של יונקי השליה (Placentalia)‏^[10]. המחקר מציע כי שוני זה התפתח בהדרגה אצל יונקי הביב כתגובה לתנאים סביבתיים קשים, ולא תכונה מיוחדת שאפיינה אותם מן ההתחלה^[11].

לברווזנים הצעירים שלוש שיניים טוחנות מחודדות, אותן הם מאבדים בסמוך לעזיבתם את המחילה^[12]. לסת הברווזן והשריר האחראי על פתיחתה וסגירתה שונים מהאיברים המקבילים אצל יונקי השליה. הפתח החיצוני של האוזניים נמצא בבסיס הלסת. רגליו משתלחות מחוץ לגוף, ולכן דרך הילוכו מזכירה את זו של רוב הזוחלים (ולא את זו של היונקים המהלכים על ארבע).

תפוצה ושימור

הברווזן נפוץ במזרח אוסטרליה ובטסמניה בכל אזורי האגמים, גם אלו הנמצאים בגובה רב, מאות מטרים מעל גובה פני הים. הם מעדיפים מים בטמפרטורה של 25–30 מעלות צלזיוס. יישובי האדם הקרובים לאגמים, מצמצמים את מספר הפרטים באזורים מסוימים.

על אף שהוא מצטיין בשחייה, תנועתו במים אינה מהירה והוא מעדיף זרמים איטיים. הברווזן חופר מחילות על גדות מקווי מים מתוקים, נהרות או אשדות. המחילות מגיעות ל-9-4.5 מטרים באורכן, הן נבנות בצורה אובאלית, מעט מעל קו המים ומכוסות בצמחייה.

המין נחשב, על אף תפוצתו, כמין בסיכון בכל אוסטרליה ובטסמניה, מכיוון שבית הגידול הטבעי שלו נהרס בהדרגה בשל בניית סכרים וזיהום הנהרות. ייחודיות המין גרמה לו להיות פופולרי בגני חיות ברחבי העולם.

התנהגות, אקולוגיה ורבייה

הברווזן חי לבדו ונפגש עם בן המין השני רק לשם ההזדווגות. עם זאת, ניתן למצוא מספר פריטים השותפים לאותה טריטוריה.
שעות פעילותו משתנות, אך לרוב הוא יוצא ממאורתו בשעות הבוקר המוקדמות ובערב. הוא תר אחר מזון 12–13 שעות ביממה וצורך כמות מזון במשקל של עד חמישית ממשקל גופו. בשעת ליקוט המזון הוא יכול לצלול 80 פעם במשך שעה אחת, 40-20 שניות לצלילה אחת, בעוד שזמן המנוחה המקסימלי בין צלילה לצלילה הוא 10 שניות.

הברווזן נצפה לעיתים כשהוא מסתתר בגומחות בתוך מקווי המים. בדיקות שנעשו גילו כי הקצב המטבולי בעת המנוחה במים נמוך בהרבה מבמנוחה על הקרקע. ברווזן החושש לחייו יישאר במים עד ל-10 דקות בקירוב.

הברווזן יוצא לקרקע רק במטרה לנקות את פרוותו – זאת הוא עושה על ידי חיכוך בסלעים, כמו כן על הקרקע הוא מוצא תוספות מזון כתולעי קרקע. הליכה מרובה תיעשה רק במטרה לעבור ממקווה מים אחד למשנהו, במקרה והקודם אבד.

הרבייה מתרחשת בעונת האביב, מוקדם יותר בצפון אוסטרליה מאשר בדרומה. ההזדווגות מתרחשת בתוך המים, ולאחריה 1–3 ביצים מתפתחות ברחם הנקבה במשך 28 ימים. במהלך תקופה זו הנקבה בונה קן מוסתר במחילה שאורכה כ-20 מטרים ובקצהו צמחייה מרובה. גודל הביצים הכדוריות הוא כ-11 מ"מ, והנקבה דוגרת עליהן במשך כ-10 ימים. הוולד יונק מבלוטת חלב, שכמו אצל הקיפודן אינן מופיעות כפטמות אלא כחריצים על גבי הבטן, והשיער באזור מסייע באקט היניקה. בגיל שישה שבועות מתכסים הוולדות בשיער, עיניהם נפקחות והם מסוגלים לעזוב את הקן לטיולים קצרים ואף להיכנס למים. בגיל 4–5 חודשים נגמלים הצעירים מהיניקה.

נצפתה עד כה רבייה אחת בלבד בשבי ועל כן מעט ידוע על הרגליי הרבייה. הברווזן מגיע לבגרות מינית רק מעל גיל שנתיים.

תזונה

איסוף המזון בתוך המים נעשה כאשר העיניים, האוזניים והנחיריים סגורים ואטומים לכניסת מים. המקור מתפקד כגשש תחושתי על בסיס זיהוי של מטענים חשמליים, המאפשר לברווזן ללכוד את מזונו, המורכב מתולעים, ראשנים, סרטנים קטנים, ומגוון חרקים ורימות החיות במים.

המזון נאגר בלחיים ונאכל כשהוא על היבשה. הבוגרים חסרי שיניים, והם נעזרים בלוחות קרניים הממוקמים בלסתות ומשמשים ללעיסת המזון. הברווזן נצפה פעמים אחדות כאשר הוא משתמש ברגליו, ידיו ואף מקורו וגחונו כדי להפוך אבנים שתחתיהן מסתתר מזונו.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ברוזן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברווזן
טקסונומיה בוויקימינים: Ornithorhynchus anatinus

• ברווזן, באתר ITIS (באנגלית)
• ברווזן, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
• ברווזן, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• ברווזן, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• ברווזן, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• ברווזן, באתר GBIF (באנגלית)
• ברווזן, באתר Xeno-canto (באנגלית)
• ברווזן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קולו של הברווזן
• AP, מופה הגנום של הברווזן, באתר ynet, 9 במאי 2008
• ניו יורק טיימס, כדי לשרוד, היונק המוזר בעולם צריך שיתפסו אותו, באתר הארץ, 25 בפברואר 2020
• סרטון על הברווזן מאת BEASTERS