Remove ads
בלה ליפר (Bela Liper, 1 בינואר 1917 – 13 ביולי 2012; נולדה בשם ולנטינה יאקימובה - באוקראינית: Valentina Yakimova) הייתה חסידת אומות עולם ממחוז ווהלין, שהיה בשטח פולין.
ואליה יאקימוב, בת למשפחה מכובדת ומיוחסת, חיה בבית רחב ידיים בעיירת הנופש נובוסטב (באוקראינית: nowostaw).
לעיירת נופש זו היו מגיעים בחודשי הקיץ יהודים מכל רחבי מחוז ווהלין, על מנת לנפוש. חלק מהתיירים היהודיים הללו התגוררו בשכירות בבית משפחת יאקימוב. אבי המשפחה היה מפקח יערות, שנפטר לפני המלחמה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, מחוז וולהין סופח לברית המועצות על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב.
כשואליה הייתה קטנה היא למדה בבית ספר מעורבב עם גויים ויהודים שם לראשונה היא פגשה את בעלה היהודי ליובה.
למרות התנגדות שתי המשפחות, בשנת 1940 התחתנו השניים, עברו לגור בכפר צומאן, כ-10 ק"מ מנובוסטב, וילדו את בתם חנה.
פועלה בזמן השואה
ב-22 ביוני 1941 פתחו הגרמנים במבצע ברברוסה ופלשו לברית המועצות. עיירות הופצצו, וחיילי האס אס חיפשו אחר יהודים . ליובה, ולנטינה ובתם חנה, עברו לגור בחדר בקומת הקרקע בבית אמה. מחשש שמא האם או אחותה תסגרנה את ליובה, ולנטינה הכינה יחד עם ליובה מקום מסתור עבורו. הם ניסרו קרש ברצפת החדר מתחת למיטתה, ותחתיו נגלה חלל ריק בגובה של כ-60 ס"מ, מוקף אדמה מכל צדדיו. הם הכינו בריח מתחת לקרש כך שיוכל להיפתח רק מבפנים, ועל החלק המנוסר הניחה ואליה ארגז נצרים.
ליובה שכב במשך היום מתחת לרצפה, ובלילה הגישה לו אשתו אוכל די צרכו. החושך המוחלט והבדידות היו קשים מנשוא, ולאחר מספר שבועות החליט ליובה לצאת מהמחבוא על מנת למצוא את אחיו בגטו רובנו, ונכנס לעבודה במחנה. מנת המזון במחנה בעבור העבודה הייתה פרוסת לחם דלה אחת ביום, ולכן ואליה הייתה הולכת לבקר אותו כל כמה ימים והביא לו אוכל ובגדים . כדי להיכנס לגטו הייתה נוהגת לשים על בגדיה שני טלאים צהובים ,האחד מקדימה והשני מאחור.
ביולי 1942, בדרך החזרה שלה מהגטו הנהג אמר לה שעוד יומיים עומדים לשרוף את הגטו עם כל היהודים, למחרת ואליה חזרה לגטו עם שמלה ארוכה ומטפחת, היא הצליחה להכינס והלבישה את השמלה על בעלה וכיסתה את פניו עם מטפחת גדולה, כל הדרך עד היציאה מן הגטו ליובה בקושי הצליח ללכת מרוב פחד להיתפס על ידיד הגרמנים אך אשתו המשיכה לעודד אותו ולהרגיע אותו בשביל שיצליחו לצאת בבטחה.
הם הגיעו לבית אמה של ולנטינה כשאחותה ואמה ישנו. ביום המחרת, 6 ביולי 1942, הקיפו הנאצים את גטו רובנו, והוציאו להורג כ-17,000 מהיהודים שחיו בו.[1]
כעבור מספר ימים, נשמעו דפיקות על חלונה של ולנטינה. היה זה אברהם קירשנר, בן דודו של ליובה. בלי לשאול שאלות, פתחה בפניו את הדלת והורידה אותו למסתור מתחת לרצפת חדרה. שבוע אחר כך נשמעו דפיקות פעם נוספת. כשפתחה את הדלת ראתה את אחיו של ליובה, דוד ואת חברתו סוניה. שבועיים נוספים אחר כך, התמונה חזרה על עצמה, ובדלת עמד אחיו הצעיר ביותר של ליובה, אלי וחברתו יוכה. בלי לשאול שאלות ובלי לחשוב כיצד תוכל לפרנס את כולם, הכניסה והסתירה אותם.
לכעבור מספר ימים נקשה על חלון הבית מישה קנריק, תופרת יהודייה שהסתובבה בין הכפרים ותפרה לכפריות ביגוד בתמורה למקום לינה ומזון. הכפריים גירשו אותה מפחד מפני הגרמנים. ולנטינה הכניסה גם אותה למסתור מתחת לרצפה. .[2]
כל השבעה הסתתרו בחלל שבין רצפת חדרה של ולנטינה לקרקע, וחפרו בדפנות האדמה שלו כדי להרחיבו. הצפיפות הייתה גדולה והם יכלו לשהות שם רק בשכיבה, בשתי שורות ומבלי לזוז, בגלל הצפיפות הרבה ואליה החליטה להוציא כל פעם מישהו אחר בשביל חילוץ עצמות.
כדי לכלכל את המסתתרים, ולנטינה מכרה פרטי לבוש והנעלה לתושבי הכפר, בין היתר מחנות אביה המנוח. בתמורה היא קבלה קמח שעורים ותפוחי אדמה. את המצרכים נהגה לסחוב מספר קילומטרים עד לבית. בכל לילה הייתה מבשלת תבשיל מתפוחי האדמה והקמח, ואופה כיכר לחם בתבנית עוגה ומורידה להם בקערה את המזון. הם אכלו בכפות עץ שהכינו בעצמם, כדי לא להשמיע רעש ולהעיר את משפחתה. לאחר שסיימו לאכול, הייתה ולנטינה מגישה להם סיר גדול, לעשיית צורכיהם לפי תור.
ולנטינה גידלה חזיר בחצר האחורית של הבית, כך שבכל פעם שנשאלה מדוע היא סוחבת את כל הקמח ותפוחי האדמה, הייתה מסבירה שזה עבור החזיר. יום אחד אמה שאלה אותה מדוע היא מכינה לחזיר אוכל מבושל, ולנטינה התחמקה מתשובה. בשלב מסוים הוקמה מפקדה נאצית בביתה של ואליה ושם מספר קצינים וחיילים, האחים של ואליה שיתפו איתם פעולה במהלך המלחמה. ואליה הבינה שהיא צריכה לשמור בסוד על היהודים שהיא מחביאה ממשפחה ומהנאצים תוך סיכון יום יומי על חייהם וחייה, הצליחה ולנטינה להסתיר את שבעת היהודים תחת רצפת חדרה במשך 19 חודשים.
ב-6 בפברואר 1944, כבש הצבא האדום את האזור והיהודים יכלו לצאת מן המחבוא לחופשי.
לאחר המלחמה
עם סיום המלחמה הגיעו למחנה פליטים באוסטריה, שם נולד לוולנטינה וליובה ילד נוסף. ולנטינה וחנה בתה הקטנה, עברו גיור. ולנטינה שינתה את שמה ל"בלה ליפר".
בתחילת שנת 1948 הם עלו לאוניה שהגיעה לחדרה וכך עלו לארץ ישראל .
בלה ליפר נפטרה בשנת 2012, בהיותה בת 95.
Remove ads
ב-15 במאי 1991, בעקבות עדות שמסר אברהם קירשנר, הכיר יד ושם בבלה ליפר כחסידת אומות עולם. שמה נחקק בקיר הכבוד.[3]
ב-18 במאי 2008, הוקם בחיפה בשכונת רמת אלון גן חסידי אומות העולם תושבי חיפה, בו הונצחו בשילוט מיוחד חסידי אומות העולם תושבי חיפה, ביניהם בלה ליפר.[4]
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads