בית פוג'יווארה

חמולת פוג'יווארה (ביפנית: 藤原氏,‏ Fujiwara) הייתה חמולה חזקה של עוצרים ביפן, אשר לתקופה מסוימת החזיקה במונופול על תפקיד הסקאן, הסֵשוּ והקמפקוּ. המייסד, נאקאטומי נו קאמאטרי, קיבל את שם המשפחה פוג'יווארה מהקיסר טנג'י. החמולה שלטה בפוליטיקה היפנית בתקופת הייאן, ונשארה בעלת השפעה רבה גם בתקופות שלאחריה.

אילן היוחסין של פוג'יווארה

תקופת אסוקה ונארה

תחילת השתלטותה של חמולת פוג'יווארה על הפוליטיקה היפנית הייתה בתקופת אסוקה. נאקאטומי נו קאטאמרי, שהשתייך למשפחת האצולה הנמוכה נאקאטומי, הוביל מהמפכה צבאית כנגד הסוגה בשנת 594, והנהיג סדרת שינויים גורפים בממשלה, שלאחר מכן יקראו רפורמת טאיקה. בשנת 668, העניק הקיסר טנג'י לנאקאטומי את התואר קאבאנה פוג'יווארה נו אסון. שם המשפחה פוג'יווארה עבר לבנו השני ויורשו של נאקאטומי, פוג'יווארה נו פוּהיטוֹ, אשר היה דמות חשובה בחצרם של מספר קיסרים וקיסריות, בתחילת תקופת נארה. הוא העניק את בתו מיאקו, כפילגש לקיסר מוֹמוּ. בנה, הנסיך אוביטו, הפך לקיסר שוֹמוּ. פוהיטו הצליח גם להפוך בת נוספת, קומיושי, לבת זוגו הקיסרית של הקיסר שומו. היא הייתה בת הזוג הקיסרית הראשונה אשר לא הגיעה מהמשפחה הקיסרית עצמה. לפוהיטו היו ארבעה בנים אשר כולם הקימו משפחות. ביניהם, משפחת הוקֶה (המשפחה הצפונית), אשר נטלה את השליטה בחמולה כולה.

תקופת הייאן

במהלך תקופת הייאן הצליחה משפחת הוקה ליצור לעצמה זכות תורשתית על תפקיד העוצרים, הן כיועצים לקיסר קטין (סשו), והן לקיסר בגיר (קמפקו). מספר בני פוג'יווארה מילאו תפקידים אלה מספר פעמים, ואף במהלך כהונתם של מספר קיסרים. בני משפחה פחות מכובדים שימשו כאצילי חצר הקיסרות, מושלי פרובינציות וסגני מושלים, אצולת פרובינציות וסמוראי. פוג'יווארה הייתה אחת מארבע המשפחות החזקות אשר שלטו בפוליטיקה היפנית בתקופת הייאן, והחשובה שבהם. האחרות היו טאצ'יבאנה, טאירה ומינמוטו. משפחת פוג'יווארה נטלה לעצמה כוח עצום, בייחוד במאות ה-10 וה-11, שבהן היו הקיסרים בובות על חוט בידי המשפחה.

חמולת פוג'יווארה שלטה בממשלת יפן בשנים 794–1160. אין נקודת זמן ברורה לתחילת ההשתלטות. לעומת זאת, עוצמתם הרבה אבדה עם ייסוד השוגונות הראשונה על ידי מינמוטו נו יוריטומו, בשנת 1192. נסיכי החמולה שימשו תחילה כשרים הבכירים בחצר הקיסרות (קמפקו) ועוצרים (סשו) בשביל הקיסרים הקטינים. הם היו הכוח שמאחורי הכתר במשך שנים רבות. אך מסתבר שהם מעולם לא שאפו לתפוס את מקום השושלת הקיסרית. במקום, כוחם עלה על ידי בריתות נישואין עם המשפחה הקיסרית. מכיוון שבנות הזוג הקיסריות, הבנים ולעיתים הקיסרים עצמם היו שייכים לחמולת פוג'יווארה, בדרך כלל היו ראשי החמולה חותנים, גיסים, דודים או סבים של הקיסר. שיא כוחה של החמולה הגיע עם פוג'יווארה נו מיצ'ינאגה, ששימש קמפקו שנים רבות, היה סבם של שלושה קיסרים, אביהם של שש קיסריות או בנות זוג קיסריות וסבם של עוד שבע בנות זוג קיסריות. אין זו הגזמה לומר שהיה זה מיצ'ינאגה אשר שלט ביפן בשנים אלו, ולא הקיסרים.

שלטון פוג'יווארה בתקופת הייאן

פוג'יווארה נו מושימרו

שליטתם של בני פוג'יווארה הייתה המאפיין העיקרי של השלטון בתקופת הייאן. קיוטו הייתה הבסיס הטוב ביותר מבחינה גאופוליטית, בשל מיקומה על נהר שמוביל לים, ובשל נגישותה לדרכים המגיעות ממזרח המדינה.

מעט לפני המעבר לקיוטו, ביטל הקיסר את חוק ההלאמה הכללי בשנת 792, ומיד החלו להתהוות צבאות פרטיים. פוג'יווארה, טאירה ומינמוטו היו בין החמולות הבולטות אשר נתמכו על ידי המעמד הצבאי החדש.

במאות התשיעית והעשירית עברה השליטה במדינה מהקיסר לחמולות החזקות. יפן בתקופה זו הייתה שקטה, אך אף על פי שהמשכיות הקיסרים הובטחה למשפחה הקיסרית על ידי תורשה, הכוח החל שוב לעבור לחמולה הגדולה ביותר, חמולת פוג'יווארה.

כעת הפכו המנהלות הפרטיות של החמולה למוסדות ציבוריים. כחמולה החזקה ביותר, החליטו בני חמולת פוג'יווארה החלטות מדיניות רבות, כגון החלטה על יורש העצר לקיסרות. ענייני הממשלה עורבו עם ענייני החמולה, במוסדות ציבוריים, מנזרים ואפילו במשפחת הקיסרות.

כשם שחמולת הסוגה נטלה את השליטה על הכתר במאה ה-6, כך התמזגה חמולת הפוג'יווארה על ידי נישואין עם משפחת הקיסרות, ואחד מבני המשפחה עמד תמיד בראש המשרד הפרטי של הקיסר. בן חמולה נוסף מונה ליועץ לקיסר קטין שהיה נכדו, ואחר כך מונה בן חמולה נוסף כיועץ לקיסר הבגיר. לקראת סוף המאה ה-9, ניסו מספר קיסרים, ללא הצלחה, להפטר מחמולת פוג'יווארה. לעומת זאת, לתקופה מסוימת, בזמן שלטונו של הקיסר גו-דאיגו, הושעו כל בני פוג'יווארה מתפקידם, והקיסר שלט באופן ישיר.

למרות זאת, הפוג'יווארה לא איבדו מכוחם בזמן שלטון גו-דאיגו, אלא רק התחזקו. השליטה על מרכז יפן נחלשה, ופוג'יווארה, ביחד עם עוד חמולות גדולות ומוסדות דתיים, אגרו הון עצום ותוארי שואן רבים בתחילת המאה העשירית. בתקופת הייאן הפכו השואנים לעצמאיים, ומוסדות דתיים גדולים לא חדלו מלחפש שטחים חופשיים, ובכך לנצל פטור ממסים וחסינות מבקורת של הממשלה. בעלי האדמות הפרטיים ראו בזה הזדמנות רווח, ונתנו את האדמות בתמורה לחלק מהתפוקה. אנשים ואדמות עקפו באופן הדרגתי את שיטת המיסוי והפיקוח, ובכך בעצם חזר האזור לתקופה של לפני רפורמת טאיקה.

תוך מספר עשורים ממותו של הקיסר גו-דאיגו, שבו הפוג'יווארה ושלטו בחצר הקיסרות באופן מוחלט. בשנת 1000, יכול היה פוג'יווארה נו מיצ'ינאגה להכתיר ולהוריד מכיסאם קיסרים כאוות נפשו. לממשלה הישנה כמעט ולא נשארה סמכות, וכל ענייני המדינה נוהלו דרך מוסדות המנהלה של חמולת פוג'יווארה. חמולת פוג'יווארה הפכה למה שההיסטוריון ג'ורג' ב. סנסום כינה "דיקטטורים תורשתיים".

הפוג'יווארה שלטו בתקופת פריחה ושגשוג, תרבותי ואומנותי, בתוך חצר הקיסרות ובקרב האצולה. היה עניין רב בשירה ובספרות יפנית. הכתב היפני נשען שנים על הכתב הסיני, אך כעת התווספו אליו עוד שני סוגי כתיב: קאטאקאנה, כתב הנעזר בזיכרון הסימנים הסיניים, והיראגאנה, אשר מעגל את התווים של הקאטאקאנה. ההיראגאנה נתן ביטוי למילה המדוברת, ובכך גם לספרות היפנית המקומית, אשר נכתבה בעיקר על ידי נשות החצר הקיסרית, אשר לא למדו את הכתב הסיני כבני זוגם. שלוש נשים מסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת עשרה הציגו את נקודת מבטן על החיים ורומנטיקה בחצר הייאן עם "שנות קורי העכביש" (Kagero Nikki), מאת "אמא של מיצ'יטסונה", "ספר הכרית" (Makura No Sōshi), מאת סֵיי שוּנאגוֹן ו"סיפורו של גנג'י" (Genji Monogatari), הרומן הראשון שנכתב אי פעם, מאת מורסקי שיקיבו (בת פוג'יווארה בעצמה). אמנות מקומית גם התפתחה תחת שלטון פוג'יווארה, לאחר מאות שנים של חיקוי אומנות סינית. ציורים בעלי צבעים חיים של חיי החצר וסיפורי על מקדשים ומנזרים הפכו פופולריים מאמצע עד סוף תקופת הייאן, וסללו את הדרך לאמנות היפנית עד ימינו.

הידרדרות בייצור המזון, גידול האוכלוסייה ומאבקים על משאבים בין שלוש החמולות הגדולות הביאו לירידת כוחה של חמולת פוג'יווארה, וגרמו למרידות צבאיות מאמצע המאה העשירית ובמאה האחת עשרה. בני חמולת פוג'יווארה, טאירה ומינמוטו, כולם נצר למשפחה הקיסרית, החלו להילחם זה בזה, ודרשו שליטה בחלקים שונים ביפן, הקימו שלטונות עצמיים, ובכך בעצם הפרו את השקט ששרר ביפן.

חמולת פוג'יווארה שלטה בכתר עד תקופת שלטונו של הקיסר גו-סנג'ו, הקיסר הראשון שלא נולד לאם בת פוג'יווארה מאז המאה ה-9. הקיסר, שהחליט להחזיר לכתר את כוחו תוך הנהגת שלטון אישי תקיף, בצע רפורמות שמטרתן לרסן את השפעת פוג'יווארה. הוא גם הקים משרד שהיה אחראי על רישום ואיסוף מידע על שטחים ואדמות, ובכך התכוון להחזיר את הסדר למרכז המדינה. רבים מתארי השואן לא ניתנו באופן רשמי וחוקי, ובעלי אדמות רבים, בהם פוג'יווארה, חששו לאבד את אדמותיהם. הקיסר גו-סנג'ו הקים גם את המשרד אין נו צ'ו, המשרד לקיסרים מתנזרים, אשר הגן על הקיסרים הפורשים אשר הקדישו את חייהם לשליטה מאחורי הקלעים.

האין נו צ'ו מילא את החלל שהשאירו בני חמולת פוג'יווארה עם נפילת כוחם. במקום להיות מסולקים, הוחזרו בני פוג'יווארה לעמדותיהם הישנות כמושלים וכו', אך התעלמו מהם בתהליך קבלת ההחלטות. עם הזמן, הוחלפו רוב בני החמולה בבני חמולת המינמוטו שהחלה לצבור כוח. בזמן שבני פוג'יווארה נכנעו לחילוקי דעות בתוך עצמם, והתחלקו לקבוצה צפונית וקבוצה דרומית, משרד האין נו צ'ו איפשר למשפחת הקיסרות לרכז את ההשפעה על הכתר אצלם. התקופה משנת 1086 עד שנת 1156 התאפיינה בעליונותו של האין נו צ'ו ועליית כוחו של המעמד הלוחם במדינה. כוח צבאי, ולא סמכות מדינית, שלטו בממשלה.

מאבק על ירושת הכתר באמצע המאה השתים עשרה, נתן לפוג'יווארה הזדמנות לחדש את כוחם. פוג'יווארה נו יורינאגה צידד בקיסר שפרש בקרוב אלים בשנת 1158, כנגד היורש החוקי, שנתמך על ידי טאירה ומינמוטו. בסופו של דבר, הושמדה חמולת פוג'יווארה, שיטת הממשל הישנה הוחלפה, ומוסד האין נו צ'ו איבד את כוחו כאשר המעמד הלוחם נטל לעצמו את השליטה על ענייני המדינה, דבר שהיווה נקודת מפנה בהיסטוריה של יפן. בתוך שנה, התנגשו חמולות מינאטומו וטאירה, ותקופת עליונות של טאירה בת עשרים שנה החלה. חמולת טאירה התפתתה לחיי החצר והתעלמה מהבעיות בפרובינציות. לבסוף, הגיח מינאמוטו נו יוריטומו מבסיסו בקאמאקורה, והביס את טאירה, ואתם את הקיסר הצעיר אנטוקו, ובכך ניצחו במלחמת גנפיי.

לאחר התמוטטות זאת, הפנו הצאצאים של בני חמולת פוג'יווארה את תשומת לבם מפוליטיקה לאמנות, ובכך סיפקו לנו את האמנים הגדולים פוג'יווארה נו שוּנזֵיי ופוג'יווארה נו טֵייקה.

הידרדרות

ארבעים שנה בלבד אחרי מותו של מיצ'ינאגה, לא הצליחה חמולת פוג'יווארה למנוע את עלייתו לשלטון של הקיסר גו-סנג'ו, הקיסר הראשון מאז הקיסר גו-אודה, שלא השתייך לחמולת פוג'יווארה. הקמת משרד האין נו צ'ו, החל משנת 1087, המשיך להפחית את כוחם של בני החמולה בחצר הקיסרות.

תקופת הייאן, בשליטת פוג'יווארה, הגיעה לסיומה במאה ה-12 עם מרד הוגן, והביאו לעלייתה של חמולת טאירה כחמולה החזקה ביותר במדינה בשנת 1156. בשנת 1160, במהלך מרד הייג'י, הביס צבא טאירה את צבא הקואליציה של פוג'יווארה ומינמוטו, ובכך סיים את תקופת שלטונם של בני חמולת פוג'יווארה.

התפצלות

במהלך המאה ה-13, התחלק הבית הצפוני של חמולת פוג'יווארה לחמישה בתי עוצרים: קוֹנוֹאֵה, טאקאטסוּקאסה, קוּג'וֹ, ניג'וֹ ואיצ'יג'וֹ. הם החזיקו במונופול על תפקידי הסשו והקמפקו, ושירתו בתורות. הכוח הפוליטי עבר מחצר הקיסרות בקיוטו למעמד הלוחמים בכל חלקי הארץ. למרות זאת, צאצאי חמולת פוג'יווארה נשארו יועצים נאמנים, עוצרים ושרים בכירים בחצר הקיסרות במשך דורות רבים, אפילו עד המאה ה-20. ככאלה, היה להם כוח פוליטי והשפעה רבה, עובדה שגרמה ללוחמים יריבים, ואחר כך גם לבאקופו לכרות איתם בריתות.

עד לנישואי הנסיך הירוהיטו לנסיכה קוני נאגאקו בינואר 1924, נבחרו נשות הקיסר ובנות זוגו מאחד מבתי פוג'יווארה. נסיכות קיסריות נישאו לעיתים קרובות לאצולת פוג'יווארה, במשך 1,000 שנים לפחות. בתו השלישית של הירוהיטו, טאקאנומיה, נישאה לבן משפחת טאקאטסוּקאסה.

עוצרים

עוצר	שנות חייו	סשו	קמפקו
יושיפוסה	804–872	866–872	–
מוטוטסונה	836–891	876–884	(887–890
טאדאהירה	880–949	930–941	941–949
סאניורי	900–970	969–970	967–969
קורטאדה	924–972	970–972	–
קאנמיצ'י	925–977	–	973–977
יוריטאדה	924–989	–	977–986
קאניי	929–990	986–990	990
מיצ'יטאקה	953–995	990–993	993–995
מיצ'יקאנה	961–995	–	995
מיצ'ינאגה	966–1028	1016–1017	–
יורימיצ'י	990–1074	1017–1020	1020–1068
נורימיצ'י	997–1075	–	1068–1075
מורוזאנה	1042–1101	1087–1091	1075–1087, 1091–1094
מורומיצ'י	1062–1099	–	1094–1099
טאדאזאנה	1078–1162	1107–1114	1106–1107, 1114–1121
טאדאמיצ'י	1097–1164	1123–1129, 1142–1151	1121–1123, 1129–1142, 1151–1158
מוטוזאנה	1143–1166	1165–1166	1158–1165
מוטופוסה	1144–1230	1166–1173	1173–1179
מורויֵה	1172–1238	1184	–

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית פוג'יווארה בוויקישיתוף

• בית פוג'יווארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בית פוג'יווארה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)