בית הזכוכית (בודפשט)

בית הזכוכית (בהונגרית: Üvegház; בתעתיק עברי: אִיבֶגְהָאז) הוא בית ברחוב ודאס 29 בבודפשט שבהונגריה, אשר נבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי משפחת וייס, סוחרי זכוכית, כדי שישמש מקום למשרדיו של עסק הסיטונאות שלהם, למוצרי זכוכית לבנייה. חזית הבית צופתה בזכוכית כדי לציין את מהות המקום וכדי להמחיש טכניקות שילוב של זכוכית בבנייה, וכך זכה הבית לשמו. בית הזכוכית נסגר עקב הטלת הגזרות על יהודי בודפשט במחצית שנת 1944.

בית הזכוכית
Üvegház

הכניסה לחדר ההנצחה בבית הזכוכית
מידע כללי
סוג	היסטוריה
כתובת	Vadász utca 29.
מיקום	בודפשט
מדינה	הונגריה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–2005
תאריך פתיחה רשמי	2005
אדריכל	לאיוש קוזמה
קואורדינטות	47°30′20″N 19°03′13″E
www.uveghaz.org
(למפת בודפשט מוגדלת)   בית הזכוכית (למפת בודפשט רגילה)   בית הזכוכית

היסטוריה

ב-26 ביוני 1944 אישרה ממשלת הונגריה את הגירתם של 7,800 יהודים. זאת על פי הרעיון שהגה משה קראוס, מזכיר הוועדה הארץ ישראלית בהונגריה, להשתמש בסרטיפיקטים שקצב המנדט הבריטי ושנותרו בידיו של קראוס עם הפלישה של הגרמנים לממלכת הונגריה ב-19 במרץ 1944 (מבצע מרגרטה). קראוס, שמצא מקלט בצירות השווייצרית מיד לאחר הפלישה, ביקש והניע את הקונסול השווייצרי, קרל לוץ, לבקש את אישור ממשלת הונגריה להגירת יהודים על פי הסרטיפיקטים שהיו בידו מהמנדט הבריטי (כ-1,500), עקב תפקידו. קרל לוץ התייעץ עם גורמים ציוניים, בהם חברי המחתרת של תנועות הנוער הציוניות, שהציעו לו לבקש אישורי הגירה ל-1,500 משפחות והגיעו כך למספר של 7,800 בקשות פרטניות. קרל לוץ אכן הגיש בקשה כזו וממשלת הונגריה אישרה זאת בישיבה מיוחדת באמצע יוני. כיוון שהיה צורך לטפל באותה הגירה ולהנפיק דרכונים קולקטיביים למועמדים ביקש לוץ למצוא מקום מתאים לביצוע אותה עבודה אדמיניסטרטיבית גדולה ולקבל את אישור הרשויות. הוקמה ועדה שחיפשה מקום מתאים וכך נמצא מקום הסמוך לצירות, אותו המבנה של סוחר הזכוכית היהודי, ארתור וייס, שביקש להגן על המתחם ועל משפחתו. המתחם אף הוחכר לשגרירות השווייצרית, וקיבל מעמד של צירות – מקום אקסטריטוריאלי. ב-24 ביולי נפתח המקום לפעילות הדיפלומטית להכנת הדרכונים. השלט שהתנוסס בחזית הבניין נשא את השם: "מחלקת הגירה, ייצוג אינטרסים זרים, צירות שווייץ".

האנשים שהיו מיועדים לעלייה קיבלו מלוץ כתב חסות שווייצרי ("שוצפאס"), שכלל את תמונתם, שלפיו הם נחשבים לנתינים שווייצרים. בבית הזכוכית פעלו בין 60 לבין 80 פעילים, רובם חברי המחתרת בהכנת התעודות, ויהודים קיבלו בבית זה מחסה זמני בעת ההמתנה להכנתן. לאחר קבלת התעודות הועברו היהודים לבתים מוגנים (בטוחים יחסית) בעיר. בבית הזכוכית הוקצה משרד גם למשה קראוס שפעילותו שם הייתה מצומצמת ביותר.

על אף התנגדותו הנמרצת של קראוס, קיבלו תנועות הנוער את מבוקשם לייצוג בבית הזכוכית ומשרדם ("מדור החלוץ") הפך מיידית למפקדת המחתרת. שם התיישב רפי בנשלום כדי לייצג את כל תנועות הנוער ולפעול למען ההצלה. מכאן יכלו לפעול בביטחון יחסי, להטיל משימות, לקבל דיווחים, לתדרך מועמדים להברחה אל מעבר לגבול ולצייד אנשים בתעודות מזויפות. קרל לוץ ידע על הפעילות והעלים עין.

לאחר "הפוטש" בתמיכה גרמנית של פרנץ סאלאשי, הדחת מיקלוש הורטי ועליית מפלגת צלב החץ לשלטון ב-15 באוקטובר, החל המרוץ לחיים. אנשי המחתרת החליטו להכניס לבניין ולהסתיר בו יהודים וחברי תנועה שלא יכלו להסתוות וביקשו להינצל. גם כאן, קראוס וארתור וייס התנגדו למהלך, אך נכנעו לדרישת הנהגת המחתרת של תנועות הנוער.

מספר ימים לאחר עליית סאלאשי לשלטון, נפגש קרל לוץ עם שר החוץ החדש וקיבל את אישורו בעל פה להמשיך את תהליכי ההגירה (כאשר היה ברור שלא תהיה שום הגירה). לוץ הוציא למחרת נוסח חדש של תעודת חסות (שוצפאס – Schutzpass) אשר לא הצריך תמונה והדפיס את התעודות בבית הדפוס של הצירות. אנשי המחתרת, ביוזמת אלכסנדר גרוסמן, זיהו את ההזדמנות, ולמרות התנגדותו הנמרצת של קראוס, הדפיסו את התעודות הנ"ל המזויפות – הריקות (בלנקו) והחלו להפיצן לכל יהודי בודפשט (כולל ממשרדים ברחוב מרלג, פרצל מור ומכיכר סבדשאג, שם פתחו אנשי המחתרת סניף כביכול של הצלב האדום הבינלאומי). הם הדפיסו ומילאו את הפרטים של כ-100,000 תעודות כאלה וחילקו אותן לכל דורש, כולל למשרתים במחנות שירות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי). רבים מהם ערקו מהיחידות וניצלו בעזרת אותן תעודות לא מקוריות.

המבצע להצלת יהודים היה לצנינים בעיני אנשי צלב החץ ההונגרי, וגרר מספר ניסיונות פריצה למתחם, במטרה להביא לגירוש היהודים בו למחנות ההשמדה.

ב-30 בדצמבר נכנסו אנשי צלב החץ לבניין והוציאו בכוח את האנשים לרחוב ואיימו לירות בהם. הכוונה הייתה להצעידם לדנובה ושם להורגם. אנשי מחתרת שהסתתרו בבניין הסמוך, שקלו להילחם בפורעים בעזרת כ-60 כלי נשק שהיו בידם ועוד רימונים רבים. בהנהגתו של נתן אלכסנדר, הוחלט להתאפק ולנסות למצוא אפיקים "דיפלומטיים" להצלת האנשים. ואכן במגעים ועל ידי קשרים קיבלו הקלגסים הוראה לפנות את המקום ולהחזיר את האנשים אל תוך בית הזכוכית "המוגן". החלטה זו – להתאפק, למצות אפשרויות נוספות לפני לחימה, היא שהצילה את כל האלפים שעמדו עם ידיים מורמות מחוץ לבניין. היא גם הצילה כמעט בוודאות את 70,000 יושבי הגטו של בודפשט, שהיו עולים באש, לו אנשי המחתרת היו פותחים במאבק מזוין.

בניסיון הפריצה האחרון בתחילת ינואר 1945 נלקח ארתור וייס אל מטה צלב החץ בבודפשט ועקבותיו לא נודעו מאז.

בזכות הפעילות בבית הזכוכית, במיוחד זו של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, ניצלו כ-3,000 בני אדם. הן אלה שמצאו מקלט במתחם עצמו, שהיה אתר "אקס-טריטוריאלי", והן עשרות אלפי יהודים שניצלו בעזרת השימוש בכתבי החסות (שוצפאס) – המקוריים או המזויפים – שקיבלו לידיהם מאנשי המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה.

כיום משמש "בית הזכוכית" כמוזיאון לזכר ההצלה שהתנהלה משם לקראת סוף המלחמה עד כניסת הצבא האדום ב-18 בינואר 1945. לוץ זכה בתואר חסיד אומות העולם ונחשב בעיני רבים כגדול המצילים, כאשר כל פעולותיו היו בניגוד לעמדת ממשלת שווייץ. הוא אף שילם ביוקר על פעילותו זו והודח מכל תפקידיו הדיפלומטיים לאחר המלחמה.

יהודים מחכים בתור מול בית הזכוכית ב-1944. התמונה צולמה על ידי אגנס הירשי, בתו של קרל לוץ.

לקריאה נוספת

• כץ, שמואל (אלכסנדר), גורלו של צייר, ספריית פועלים, בני ברק, 2003, עמ' 35–40.
• אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, ירושלים, 2014

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית הזכוכית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של בית הזכוכית
• אילה נדיבי, מאמר על בית הזכוכית
• בית הזכוכית של הקונסוליה השוויצרית, חרות, 2 ביוני 1961