Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בסאראב הראשון (ברומנית: Basarab I או Basarab Întâiul ⓘⒾ), (שנת הלידה לא ידועה; נפטר ב־1351 או ב-1352), היה וויווד (שליט) של ולאכיה בערך בין השנים 1310–1352.
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |||||||||
| בסאראב הראשון, מייסד הנסיכות הרומנית של ולאכיה | |||||||||
| לידה | המאה ה-13 | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1351 או 1352 קמפולונג, ארג'ש, רומניה | ||||||||
| מדינה | ולאכיה | ||||||||
| בת זוג | מרגרטה | ||||||||
| שושלת בית בסאראב (מייסד) | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
הוא מכונה גם בסאראב המייסד (Basarab Întemeietorul) מפני שנחשב למייסדה של נסיכות ולאכיה, שברומנית הידועה בשפת תושביה כ"הארץ הרומנית" ("צארה רומניאסקה" Ţara Românească) או "מונטניה". יש שזיהו אותו עם "נגרו וודה" Negru Vodă, דמות מיתית למחצה, שנחשבת למייסדת ולאכיה באגדות הרומניות.
מוצאו של בסאראב לוט בערפל. ייתכן שהיה בנו של טוקומריוס (טיחומיר ברומנית - Tihomir), כפי שמעיד מסמך רשמי משנת 1332 שהוצא על ידי מלך הונגריה, קארוי רוברט[1] מאידך החוקרים המודרניים של תקופת ימי הביניים ברומניה, ובראשם ניאגו ג'ובארה, סבורים כי מוצאו של בסאראב היה קומני[2].:
הדעה הרווחת בקרב המומחים היא שבסאראב כמו גם בנו, ניקולאיה אלכסנדרו היו קתולים, בדומה לקומנים שחיו אז באזור זה. (אף על פי שהמלך ההונגרי קורא לו בשם "סכיסמטי" כלומר פלגן, כינוי שהיה נהוג כלפי הכנסייה האורתודוקסית).
הכינוי "נגרו וודה" Negru Vodă (השליט השחור) שניתן למייסד ולאכיה במסורת הרומנית, כפי שנמסרת בכרוניקות של פאולוס מחלב ומירון קוסטין תואמת מוצא אקזוטי ייתכן קומני - (טורקי). המנזרים שהקים "קוזיה" ו"הורזו" נשאו גם הם, ככל הנראה, שמות קומנים.
ההיסטוריונים קונסטנטין ק. ג'ורסקו ודינו ק. ג'ורסקו סבורים שמשמעות השם "בסאראב" או "בסראבא" בטורקית קדומה היה "אב כובש" או "אב שולט". אולם הם טוענים שלמרות המקור הקומני-טורקי של השם, (הסיומת אב או אבא הייתה אופיינית יותר לקומנים מאשר לשאר הטורקים שהשתמשו יותר בסיומת "אוגלו" או "אולו" כלומר "בן"), האיש היה בכל זאת רומני והשם הקומני הפך באותם ימים לשם פרטי נוצרי כמו כל שם נוצרי אחר. תארים בשפה זרה היו נהוגים באותם הזמנים, ונשיאת שם זר אינה סותרת, לדעתם, את היותו רומני.
לפי דעות אחרות, המובן של השם בסאראב היה "קדוש מאוד", "חזק מאוד" או "מושיע". לפי ג'ורג'טה פנליה, השם הוא ללא ספק קומני אבל לא ניתן להסיק מכאן שכל השושלת הולאכית הייתה ממוצא קומני. הייתה קיימת סימביוזה רומנית - קומנית וייתכן שאמו של בסאראב הייתה אצילה קומנית. ידוע שבמיוחד במזרח ולאכיה כמה משפחות אצולה היו ממוצא קומני.
נראה שאביו של בסאראב, טוקומריוס, הייתה דמות ידועה בחוגי חצר מלכי הונגריה. לפי ספרי הזיכרון שבכנסיות בקמפולונג-מוסצ'ל ורמניקו ולצ'ה, בסאראב היה נשוי למרגרטה או מרגיטה. לזוג נולדו שני ילדים: יורשו, ניקולאיה אלכסנדרו (1352–1364), ותיאודורה, שהתחתנה עם הצאר הבולגרי איוואן אלכסנדר (1330–1371). מנישואים אלה נולד הצאר הבולגרי איוואן סרצימיר. אחרי שגורשה על ידי בעלה, תאודורה הפכה לנזירה תחת השם תאופנה.
בהיעדר תיעוד אחר, העלייה לשלטון של בסאראב מוקמה בערך בשנת 1310, בהתאם למסורת לגבי הכתרת ה"שליט השחור" "נֶגרו ווֹדה" כפי שהיא מוזכרת בקרוניקה של לוקארי [3] [4] [5] [6] תעודה הונגרית מעידה כי בסאראב היה בוודאות בשלטון עוד בשנת 1317 [7] כשהיה מעורב בסכסוך מקומי בין האצילים באזור מצודת מהאדיה [8] ההיסטוריון קונסטנטין קוגלניצ'אנו סבור שבתקופת המאבק לכס מהלכות בהונגריה (כלומר עד 1318) בסאראב איחד את הנסיכויות (קנזאטים) מדרום לקרפטים תוך הקמת מדינת ולאכיה או "הארץ הרומנית". [9] לפי ק. ג'ורס'קו מרבית פעילויות האיחוד כבר הסתיימו עד 1307 כשקארוי רוברט לבית אנז'ו עלה על כס המלכות בהונגריה. [10] לעומת זאת הדעות חלוקות לגבי מיקום האזור שהיווה הגרעין של המדינה הולאכית. קיימות שתי תאוריות עיקריות: אחת טוענת לראשונות האזור שמשמאל לנהר אולט שם נמצאו החצרות הנסיכותיות בארג'ש וקמפולונג. השנייה טוענת לבכורת האזור שמימין לנהר אולט - משם התפשטה הישות המדינית (ווייבודות) של ליטובוי.
באמצעות בתו תאודורה, שנישאה לאיוואן אלכסנדר (מעט זמן לפני 1323) נכנס בסאראב ליחסי קרבה עם שושלת הקיסרים (הצארים הבולגרים). בשנת 1323 כוחות הצאר מיכאיל שישמן השלישי קיבלו תגבורת ולאכית ("אונגרוולאכית") במלחמה נגד הביזנטים. שם השליט ששלח את הלוחמים לא צוין, אך ההיסטוריונים סבורים כי מדובר בבסאראב[11][12]. בסאראב תמך צבאית בצאר הבולגרי גם ב-28 ביוני 1330 בקרב בוולבוז'ד נגד הסרבים של סטפן אורוש השלישי. במקרה זה הסרבים היו הצד המנצח.
ערך מורחב – קרב פוסאדההנסיכות (וויבודות) של בסאראב נמצאה בתחילת מלכותו ביחסי חסות כלפי מלך הונגריה, קארוי רוברט לבית אנז'ו.
[13]
שם השליט הופיע במסמכים הונגרים כ"בסאראב, הוויבוד הטרנסאלפיני שלנו"[14]
[15] ("Woiuodam nostrum Transalpinus")
,
ביטוי זה משקף יחסי אדון - נתין שהתקיימו בין השליט הרומני ובין מלך הונגריה. באותו המסמך צוינה הצלחת שליחותו של איש אמונו של המלך, הרוזן מרטין בוגאר, שנשלח בעבר פעמים חוזרות ללא תועלת.
הפעם המלך הסכים לקיומה הפוליטי של ה"וויבודות" (ישות פוליטית בהנהגת ווייבוד) החדשה תמורת קבלת החסות ההונגרית[16].
אף על פי כן, כעבור שנה, נראה כי בסאראב ניתק את קשרי החסות וסירב לשלם את מס הנתינים. בעקבות זאת הידרדרו היחסים בין שתי המדינות.
משום כך מסמך של המלך ההונגרי מ-18 ביוני 1325 מכנה את השליט הוולאכי " בסאראב הטרנסאלפיני, בלתי נאמן לכתר ההונגרי",
[17] ומספר איך שטפן, בנו של הרוזן הקומני פאראבוך, ביזה את מלך הונגריה ושיבח לעומת זאת את בסאראב.
ב-1327 האפיפיור יוחנן העשרים ושניים שיבח את השליט הוולאכי על התמיכה בדת הקתולית ועל להיטותו לחסל את האומות ה"כופרות" (הנגועות באורתודוקסיה). אחרי תאריך זה לקח השליט הרומני בחזרה מההונגרים את חבל באנות סוורין ואת המצודה סוורין.
בהתחשב בתבוסתו של בסאראב יחד עם צבא הבולגרים בקרב וולבוז'ד, קארוי רוברט סבר כי הבשיל הזמן לתקוף את השליט הרומני המרדן.
ואכן בספטמבר 1330 התחיל במסעו בראש צבא חזק.
כבש את מצודת סברין והתחיל לחצות את חבל אולטניה.
בסאראב ביקש מהמלך שלום תמורת פיצוי של 7000 מרקים של כסף, שמשקלם הכולל היה כ-1.447 ק"ג כסף
[18], כמו כן תשלום מס שנתי ושליחת בנו כערובה לחצר ההונגרית.
"רק שיואיל לחזור בשלום ויימנע מסכנות, כי אם יבוא הנה, לא יוכל להימלט מהן" הוסיף.
המלך דחה את התנאים האלה ולבסוף צבאו נלכד בגיא צר ותלול במקום, שבו נחל תבוסה משפילה מידי לוחמיו של בסאראב.
מקום הקרב לא ידוע עד היום בוודאות. ההיסטוריונים הציעו כמה נקודות אפשריות באזור שפלי ההרים: ארץ הלובישטיה (צארה לובישטיי), עמק האולט, ביישוב טיטשט שבמחוז ולצ'ה, הקניון רוקר-בראן, או על ידי מהאדיה. אחרי קרב בן 4 ימים ב-9 בנובמבר - 12 בנובמבר 1330, המלך קארל רוברט נמלט בקושי לבוש בבגדי אחד מנאמניו, דז'ה מולנאר.
מפני מה שעתיד להיקרא קרב פוסאדה (שם שהתאזרח במאה ה20 בהשפעת עבודתו של ההיסטוריון ניקוליה יורגה) בסאראב הקים מדינה עצמאית [19] וכונה השליט בהיסטוריה הרומנית "בסאראב המייסד".
בסביבות 1343 שיתף בסאראב במלכות את בנו ניקולאיה אלכסנדרו. הבן נסע לחצר מלך הונגריה באותו זמן, לאיוש הראשון, כדי לחדש את היחסים בין שתי המדינות. [20] בשנים הבאות השתתף בסאראב במסעותיו של המלך לאיוש נגד הטטרים. בהזדמנות זו ההרחיב את השטח שבשליטתו מצפון לשפך הדנובה, אזור הידוע כבוג'אק או בסרביה.
ההיסטוריון פ.פ. פנאיטסקו מעיר כי בסאראב בלט כמנהיג בעל היכולת הרבה ביותר להבטיח הבנה עם הטטרים. מצפון לים השחור הטטרים התערבבו עם הקומנים (או הקפצ'אקים) ואימצו את השפה הקומנית. ניאגו ג'ובארה מניח כי למרות וייתכן שלא שלט בשפה הקומנית, מוצאו הקומני האפשרי יכול היה ליצור זיקה מסיעת בנושא זה. [21] גאורגה ברטיאנו, מצידו, [22] סבר שבסאראב ניצל את האנרכיה בממלכה הונגרית, השיג חסותה של הורדת הזהב וקיבל ממנה סיוע צבאי. לפי ברטיאנו, הרומנים והטטרים נמצאו באותו צד מהמתרס בשני קרבות - זה שבוולבוז'ד נגד הסרבים וזה שקראו לו "פוסאדה" נגד ההונגרים. על שיתוף פעולה כזה במקרה האחרון כתובות כרוניקות הונגריות. [23] רעיון קיום שיתוף פעולה בין שני עמים אלה בתקופה זו נתמך גם על ידי היסטוריונים אחרים, כמו יורגה. [24] [25] פנאיטסקו הבחין בעובדה שבמהלך קרב ב-1331 בין הביזנטים ובין הבולגרים לשמע החצוצרה הטטרית מהמחנה היריב, הקיסר הביזנטי חשב (בטעות, בסופו של דבר) כי זו צריכה להיות איזו תחבולה של ה"גטים (כלומר הרומנים) שמעבר לדנובה, המשתמשים באותם כלי נשק כמו הטטרים; רובם קשתים". "יוצא מסיפור זה שמרחוק, הרומנים של בסאראב, כנראה פרשים, נראו דומים לטטרים ושאימצו את כלי הנשק הנהוגים אצל הטטרים - בעיקר הקשת עם החצים והמגן הטטרי". [26] בכל זאת רעיון שיתוף הפעולה הפורה כביכול בין בסאראב לטטרים נשאר מבחינת היסטוריונים אחדים בגדר השערה בלבד. [27]
אולם, אחרי שעל כס מלכות הונגריה עלה לאיוש הראשון (הגדול), ההונגרים יצאו בהתקפה נגד הטטרים ורתמו למבצעם גם את בסאראב שהיה בן חסותם ונאלץ לבחון מחדש את מדיניות החוץ שלו בהתאם לנסיבות. בעקבות המערכה מהשנים 1343–1345 הצליח השליט הרומני לכבוש מהטטרים שטח מצפון לדלתה של הדנובה המשתרע בין הנהר פרוט ובין הנהר דנייסטר. חבל ארץ זה שנכנס לשליטת בסאראב ויורשיו למשך עשורים אחדים ייקרא על ידי אחרים בשם "בסרביה".השימוש בשם זה יורחב לכל השטח שבין הפרוט ולבין הדנייסטר עם סיפוחו על ידי האימפריה הרוסית ב-1812. [28]
על הקיר של הכנסייה הנסיכותית בקורטיה דה ארג'ש ישנה כתובת: "בשנת 6860 (1352) נפטר בקמפולונג הווייבוד הגדול בסאראב" לפי המסורת הוא קבור במקום פטירתו, פרט שהוא מתועד גם במסמך משנת 1714 שהוצא על ידי השליט שטפאן קנטקוזינו והמיועד למנזר נגרו וודה בקמפולונג. במסמך בדברו על בסאראב הראשון ועל ניקולאיה אלכסנדרו, השליט מציין כי "גופותיהם קבורים במנזר קדוש זה". [29] אחרי מות בסאראב ירש את מקומו בנו ושותפו לשלטון, ניקולאיה אלכסנדרו (1352–1364).
מדינתו של בסאראב גבלה בצפון עם טרנסילבניה (אז חלק מממלכת הונגריה), במערב עם ממלכת הונגריה עצמה, כשבתווך הבאנאט של סברין, בדרום עם בולגריה, במזרח עם דוברוג'ה שבשליטת בליקה ומאוחר יותר של דוברוטיץ', ובצפון-מזרח עם הטטרים ועם הברודניקים המוזכרים בכרוניקות הרוסיות.
באשר לבאנאט של סברין נמצא תחת שלטונו של בסאראב עד שנת 1330 בלבד. לפי ג'ורסקו השליטה של ולאכיה שם התקיימה משנת 1291 שאחריה אינם ידועים שמות של באנים במסמכים ההונגרים באזור (פרט לאחד המזכיר את פאולוס) [30] למרות זאת, מקורות שהתגלו לאחרונה [31] מוכיחים שבשנת 1317 באנאט הסברין היה בידי בית אנז'ו. מקורות אחרים ממקמים את כיבוש סברין בידי בסאראב ב-1324 [32]או 1327 [33] בשנת 1330 שנת המערכה של קארוי רוברט נגדו, היה עדיין בשליטת בסאראב, עד שנכבש על ידי המלך ההונגרי. [34] שם הבאן האחרון של סברין, דנש (דיוניסיוס) סץ', מוזכר רק ב-1335 ונ. יורגה סבר שההונגרים כבשו את סברין כיבוש קבע רק ב-1334–1335. [35] קיימת גם ההשערה שהבאנאט של סברין נשאר למרות הכל בשליטת ולאכיה. [36] ג'ורסקו מקבל גם את האפשרות שדנש בשנת 1335 לא היה אלא טוען לתואר "באן" [37] ההיסטוריונים לא הצליחו לקבוע באופן ברור מה היה הגבול המזרחי של מדינתו. אחרים סברו כי הפריבילגיה שהוענקה בשנת 1358 לסוחרי העיר ברשוב להגיע ללא מגבלות עד לבראילה ואזור שבין נחלי פרחובה, יאלומיצה ובוזאו ביטאה את שליטתה בפועל של הונגריה במקומות אלה, כך שהגבול המזרחי של ולאכיה היה צריך להיות בין נחלי פרחובה ויאלומיצה. [38] פ.פ. פנאיטסקו דוחה טענה זו וחשב כי תושבי ברשוב ביקשו למעשה ממלך הונגריה רק ערבות נוספת לביטחונם, כבעל החסות על ולאכיה, אבל שזו הייתה צריכה לקבל חיזוק מהשליט הוולאכי [39] תמך בסברה הזאת גם ג'ורסקו [40] ברם, הוא חשב שרק אחרי המסע נגד הטטרים בשנים 1343–1345 קנה בסאראב שליטה של מישור הבראילה והיאלומיצה, ועל השטח שבשפך הדנובה שקיבל את שמו. [41] בשנת 1321 הגאוגרף הערבי אבו אל-פידא ציין כי היישוב איסקצ'ה נמצא ב"ארץ הולאכים" [42]גם אומור בג האנטולי סיפר כי בשנות 1337–1338 קיליה נמצאה בגבול עם ולאכיה, כלומר השליט הוולאכי שלט על שתי גדול הדנובה באותו אזור. [43] יש להוסיף כי ארץ הלובישטיה נמסרה אחרי פרק זמן קצר לרוזן הסקסוני קונרד. [44]
החברה בוולאכיה התחלקה בעיקר לשני מעמדות: הנמוך - של האיכרים, רובם חופשים, והעלית- הבויארים, ה"ז'ודים" jude, juzi והקניאזים. האיכרים היו הספקים העיקרים של המיסים, כמו כן היוו רוב הכוח הצבאי. הז'ודים והקניאזים נותרו בשלב של מנהיגים מקומיים או של פקידים מלכותיים, בעוד הבויארים היו בעלי האחוזות הגדולות, פחות מסוכנים לגבי סמכות השליט כמו חיוניים במקרה של סכסוכים צבאיים[45]. האצולה - הבויארים - התרכזה מסביב לכוח המרכזי של הוויבוד, והוא השתמש בנציגיה בבניית מנגנון המנהל המלכותי.[46] מעמד הביניים המורכב רובו מסוחרים היה מבוטל למדי, כי המסחר שעסקו בו היה בשיעור קטן עם סחורות מחו"ל. [47] ההתפתחות הכלכלית בימי בסאראב תעמיק את ההבדלים ואת ניגודי האינטרסים שבין השני המעמדות הראשיים: האיכרים - ה rustici והבויארים בעלי האחוזות[48] (majores terrae). חצר הוויבוד כללה את הבויארים, היועצים והמשרתים. בתקופה זו המודל לתפקידי היועצים והפקידים הבכירים נלקח בתיווך בולגרי מחצר הקיסרים הביזנטים.[49] מההונגרים הושאל התפקיד של "באן" (באן של סברין, מאוחר יותר באן של אולטניה) [50] הטקסים והאופנה בחצר השליט הושאלו מהביזנטים. [51]
הערים והירידים פרחו בעקבות ההתפתחות הכלכלית בתקופה זו. הם היו נמצאים בעיקר באזורי דרכי המסחר הגדולות או בעמקי הנהרות. יש להזכיר: קמפולונג, קורטיה דה ארג'ש, רמניקו ולצ'ה ולפרק זמן, סברין. באותם זמנים קראיובה וטרגו ז'יו היו כפרים.[52] בין הנמלים החשובים: קאלאפאט וג'ורג'יו, אוראשול דה פלוץ' ובארילה. המסורת העממית מזכירה גם את טרגובישטה וגם את בוזאו כערים שנבנו על ידי "נגרו וודה", הזהה קרוב לוודאי לבסארב.[53] חצרות השליטים ובתי האבן בקמפולונג נבנו מחדש על ידי יורשו של בסארב, ניקולאיה אלקסנדרו, על יסודות בניינים ישנים יותר. [54] הקומפלקס האדריכלי המלכותי בקורטיה דה ארג'ש שופץ בסביבות שנת 1340 והכנסיות "ספנטול ניקוארה" (ניקוארה הקדוש) ו"ספנטול נקולאי" (נקולאי הקדוש) הוקמו כבר. [55]
לפי יורגה, בדומה לוויבודים שבאו אחריו, גם לבסאראב הגיעו כל המסים על המוצרים המקומיים והמכסים על הכבשים, הכוורות והחזירים. בנוסף נגבו עבורו קנסות ("גלואבה"), מס על סוסים וחויבו עבודות לטובת המלכות. [56] המטבעות, במידה לא רבה, התקבלו מהמסחר עם זרים, מפני שהעסקאות המקומיות - אפילו הגדולות שבהן - נעשו על ידי סחר חליפין. [57] מטבעות חוץ אלה (פלורינים, דינרים, פֶרפֶרים) נאספו יותר באוצר השליט ולמשך תקופה מסוימת שימשו לתשלומי המיסים למלך ההונגרי. [58] הסוחרים מטרנסילבניה השתמשו בשלושה מסלולים מסחריים: ברשוב- בראן - רוקר, ארג'ש - קמפולונג, שבו שילמו מכס בן 3.3 מאיות tricesima, ג'ורג'ו - ברשוב - מעבר בוזאו - בראילה, ו סיביו- טורנו רושו - קאלפאט. ייתכן כי הם כבר זכו בפריבילגיות המצוינות במסמך המאוחר יותר של השליט ולדיסלב הראשון (ולאיקו) משנת 1368 שחזר על התחייבותו ל"חירויות הקודמות שלהם " [59] מדרום היו מגיעים לוולאכיה סוחרים יוונים ומרגוזה, שנוכחותם מצוינת עוד בשנת 1349 בדרכם דרך סרביה אל עבר "ארצו של בסאראב".
מעט מאוד מידע נשאר לגבי צבאו של בסאראב. הוא מצטמצם בעיקר בסיפור על הקרב "פוסאדה" שבמיניטורות של הכרוניקה המצוירת מווינה ובתיעוד שציין פנאיטסקו לגבי הדמיון, מרחוק, בין הצבא הוולאכי ובין זה הטטרי. בסאראב, בתור "רב-וויבוד" mare voievod היה המפקד העליון של הצבא. הכוח הצבאי הורכב במקרה חירום מכל הגברים הטובים לחיל. לפי רדו רוסטי, "לא היו מגבלות גיל, כי אם של יכולת גופנית. על כל גבר הוטלה החובה להיענות לקריאה לגיוס, בלי קשר לגיל, כל עוד כוחו במותניו או כל עוד לירד ממעמדו של אדם חופשי" ובארץ חקלאית ברובה כמו ולאכיה, שבה מרבית האיכרים היו חופשיים ( מעמד של "מושניאן" moşnean, moşneni), חובת הגיוס נבעה מ"זכותו להשתמש באדמה", [60] אלו היו הכללים שחלו על "הצבא הגדול" (אוֹאסטיה צ'ה מארה Oastea cea mare). "הצבא הקטן" ("אואסטיה צ'ה מיקה - Oastea cea mică ) כלל את משפחות הבויארים והקנזים, משרתיהם ואנשי "חצר" השליט, אבל ליסודות אלה היה משקל קטן מאוד. [61] הצבא הגדול היה חולק בין פרשים, שהיו בני האצולה, והרגלים, שהיו איכרים. גם אם לחילים הרגלים היו סוסים, הם שימשו להם רק להסעה ולא ללחימה. החיילים הרגלים היו מאוגדים ביחידות אזוריות (ביחיד צ'אטא ceată, ברבים - cete צ'טה), לפי מחוזות. בעת סכנה, היו מתאספים בבירות המחוזות, ומשם נסעו למחנה הצבאי. חיל הפרשים כלל יחידות של האצילים שגודלן היה תלוי ביכולות של כל אציל ואציל. בראש יחידה כזאת עמד אציל, בעוד שבראש יחידה מלכותית ceata domnească (צ'אטא דומניאסקה) עמד פקיד מלכותי. [62] קיים יותר מידע בנוגע לציוד וכלי הנשק של הרומנים. המיניאטורות בכרוניקה המצוירת מראות אותם לבושים בגדי איכרים ומצוידים בחצים וקשתות. בשנת 1331 הקיסר אנדרוניקוס השלישי פאליאולוגוס ציין כי "הגטים (הרומנים) מעבר לדנובה, משתמשים באותו נשק כמו הטטרים; רובם הם קשתים". פ.פ. פנאיטיטסקו מסיק את המסקנה כי "מרחוק הרומנים של בסאראב, ייתכן רכובים על סוסים, יכלו ליצור בלבול עם הטטרים, כי אמצו את נשקם, במיוחד הקשת עם חצים והמגן הטטרי". [63] מלבד קשת, חצים ומגינים, התשמשו בכידונים, בפגיונות, אלות, קלעים, פלצורים וכלי בית שהפכו לכלי נשק. [64] הפרשים השתמשו בחרבות ובחניתות. [65] והיו חובשים שריונות אופייניים. תמונת פרש כזה מופיעה גם על פרסקו בכנסייה המלכותית בארג'ש, אך למרבה צער נפגעה מאוד במהלך הזמן.
לגבי המבצרים בוולאכיה, קיימים נתונים ודאיים על שלשה בלבד:מצודת סברין, (Ceurin, Zeurino) והחצרות המלכותיות המבוצרות בקורטיה דה ארג'ש (בתעודות זרות - קסטרו ארגיאס Castro Argias) וקמפולונג (לונגוקמפו Longocampo). אליהם קונסטנטין קוגלניצ'אנו מוסיף גם את המצודה שעל יד רמניקו ולצ'ה, מרכז היפותטי של הוויבודות של ליטובוי. יון קוניה ואנדריי פנדריה סבורים שקסטרו ארגיאס המצוין בכרוניקה המצוירת בווינה הוא למעשה מצודת פויינאר Poenari ולא זו שבקורטיה דה ארג'ש. [66] מאחר שלפי נתונים ארכאולוגיים, בסביבות 1330, החצר בארג'ש נחרבה בתבערה הרסנית. [67]
האמנות הצבאית הרומנית מאותם הזמנים הובלטה במיוחד בשעת הקרב ב-1330. מול כוחות צבאיים הונגריים בעלי עדיפות מספרית, בסאראב אימץ טקטיקה בעלת ארבעה יסודות:נסיגה מפני האויב, החרבת השטח והרעלת הבארות הנגישים לאויב, טרטור מתמיד של הצבא ההונגרי ובחירת זירת עימות נוח יותר. [68] בשעת הקרב, הצבא של בסאראב התחלק לארבעה חלקים: שניים שפעלו על שפתי הקניון ושניים האחרים סוגרים את הדרך בקניון. בסוף הקרב נכנס ללחימה גם חיל הפרשים שחדר לגיא ונטרל את הכוחות השורדים. [69] בנוסף יש לציין, כאן וגם בנסיבות אחרות, שיתוף הפעולה הצבאי בין הרומנים ובין הטטרים. [70] [71] כמו כן יש לציין כי כוחו הצבאי של ולאכיה היה חזק דיו כדי לאפשר השתתפות "כוח משמעותי" מצידה ב-1323 וב-1330 בתמיכת הצאר מיכאיל אסן השלישי של בולגריה, כמו כן המסע נגד הטטרים מהשנים 1343–1345.
בקשר לארגון הכנסייה בימי בסאראב לא נשמרו נתונים, אבל ההיסטוריון קונסטנטין ג'ורס'קו מעיר כי "לא ייתכן שבסאראב הגדול, מייסד המדינה המונטנית (ז.א. -ולאכית), בונה מתחמי הקודש שבקמפולונג וקורטיה דה ארג'ש, שלא החזיק לצידו, בחצר המלכותית, דמות כנסייתית רמת מעלה, ארכיאראוס או בישוף כלשהו. הרי לא כל הכמרים שחיו בכפרים הרבים של ולאכיה הצטרכו לנסוע לצד הימני של הדנובה על מנת לקבל הסמכה. השכל הישר אומר שהיה צריך להיות בישוף כלשהו במונטניה בזמנו של בסאראב" [72]
ניקולאיה יורגה היה סבור שבוולאכיה היו באותם הזמנים כנסיות עם כמרים שהוסמכו על ידי בישופים מכהנים המקום לפחות מזנת 1234 כשה אפיפיור מציין קיומם של "פסאודו-בישופים". לדעתו של יורגה, אלה היו נזירים בכירים שעמדו בראש כמה מנזרים דלי אמצעים ואימצו לעצמם את התואר vlădică "וולדיקה", השקול כנגד בישוף או ארכיאראוס. בישופים רומנים אלה היו מקבלים את הסמכתם מדמויות כנסייתיות רמות מעלה מן הגדה הימנית של הדנונבה, ששכנו בוידין, סיליסטרה או ויצ'ינה. באופן זה, לפי דעתו של יורגה, הכנסייה והפקידות המלכותית בוולאכיה עברה לשימוש בשפה הסלבונית. [73]
לפי המסורת, הכנסיות היחידות שנבנו בוודאות על ידי בסאראב הראשון היו הכנסייה המלכותית בקורטיה דה ארג'ש וזו שבאתר הקרב של "פוסאדה". בנוסף ההיסטוריונים סבורים שגם כנסית המנזר נגרו וודה והכניסה העתיקה ברמניקו וולצ'ה נבנו גם כן על ידו, מפני ששמו יחד עם שם אשתו מרגרטה מוזכרים בראש דברי הלל בכתובות המוצבות שם. [74] עבודות הבניה בכנסייה המלכותית התחילו תחת מלכותו של בסאראב אבל הסתיימו רק בימי ראדו הראשון. עדות לכך היא העובדה שבשנת 1352, שנת מותו של בסאראב, הכנסיית עדיין לא הייתה אפילו מטויחת. [75] משערים כי בסאראב בנה מנזר גם על מקום הקרב עם ההונגרים משנת 1330. במאה ה-16 הנוסע מאצ'יי סטריקובסקי סיפר כי "באותו מקום שבו התרחש הקרב, הוולאכים בנו מנזר והקימו שלושת עמודי אבן, שאני במו עיני ראיתי בשנת 1575 כשבאתי מטורקיה, מעבר לעיר גרגיצה, יומיים נסיעה מסיביו...". החוקר פלוריאן -ניקו סמרנדסקו מזהה אותו מנזר עם זה זהעם קורא "טריי לספז" (שלוש בלטות) מן היישוב פוסאדה פראחוביי, שנבנתה מחדש בשנת 1661. [76] את המנזר בקפמולונג שיפץ השליט מתיי בסאראב בין השנים 1635–1636. באותה הזדמנות הוחלפה גם הכתובת המדווחת כי הכנסייה הוקמה על ידי נגרו וודה בשנת 1215 ("6723 מהבריאה", לפי לוח השנה של הכנסייה) {י. לפדאטו חושב שהכתובת הישנה נקראה בצורה שגויה, מפני שבגלל מצב ההתפוררות, בלבלו בין המספרים הקירילים - במקום 800=ω הובן ψ = 700; הוא מתקן את השנה ל 1315 ("6823 מהבריאה") [77] [78] כמו כן, המסורת מיחסת את בניית הכנסייה ניקוארה הקדוש מארג'ש לגבירה מרגרטה ולבעלה נגרו וודה[79] (למרות היותה כנסייה קתולית ולא אורתודוקסית ) [80] אבל יש רושם שלא רק האשה, אלא גם בסאראב עצמו היה בעל אמונה קתולית, כפי שמציין באופן ברור גם במכתבי האפיפיור. [81]
בכנסייה המלכותית בקורטיה דה ארג'ש נמצאים שלוש תמונות: אחד- של דמות מלכותית משתחווה הפושטת את הידיים במחוות תפילה, השנייה - הפרש ללא ראש, שבה נהרס הטיח עם הפרסקו בחלק הראש, ושלישי המראה שליט עם אשתו, המחזיקים בידיים את דגם הכנסייה (בעלת שני צריחים שאינם קיימים עוד בימינו).
ניקולאיה יורגה היה סבור שלא רק שלוש התמונות האלה שייכים לבסאראב, אבל גם הקבר מס.10,שבה נקבר אדם בעל מעמד נסיכותי עתירת תלבושות [82] מאוחר יותר, לדעת היסטוריונים לפחות שני פרסקואים עם דיוקנאות שייכים לראדו הראשון שבזמנו הושלמה בניית הכנסייה וצביעתה. [83] אחרים בדעה שבסארב, שהתחיל את בניית הכנסייה, הוא הדמות המתפללת תוך פשיטת ידיים, בעוד ראדו הראשון, שהשלים את הבנייה, הוא, בהתאם למסורת זה שמחזיק בידיים את דגם המבנה. [84] לפי קונסטנטין קוגלניצ'אנו המזהה את נגרו וודה עם בסאראב, גם פסל האבו שנמצא בעבר "באולם הכניסה של הכנסייה, ... והמייצג דמות אדם ארוך-שיער, מזוקן ועם כובע גבוה על ראשו, ועליו בגד ... עם מעיל בעל ציציות... אינו יכול אלא של בסאראב, מייסד ולאכיה (ארץ הרומנים)" [85] דעה שונה מציג מתיי קזאקו הטוען כי אף אחד מהדיוקנאות הקיימים בכניסה המלכותית אינם של בסאראב. לדעתו בסאראב מיוצג דווקא במיניאטורות של הכרוניקה המצוירת בווינה בתמונת הקרב 1330 - הוא האדם במולא בגרותו, ארוך-שיער ובעל זקן מפוצל בצבע חום ערמונים, לבוש במעיל צמר בדומה לשאר החיילים ומחזיק בידו אבן אותה מתכונן להשליך על האויבים [86].
לא נשאר אף מסמך ואף מטבע של בסאראב ושלט האצולה שלו אינו מצוין באף מקום אחר. אולם, לדעת ההרלדיסטים הרומנים, זה אינו פוסל קיומו של בלאזון אישי אצלו ואף אצל קודמיו. [87] בלאזונים של מנהיגים ולאכים הופיעו במאה ה13 בעקבות היחסים ביניהם ובין מלכי הונגריה. לדעת צ'רנוודיאנו, אפשרות אחת היא ששלט שושלת הבסאראבים הראשונים הועתק לפי זה של שושלת ארפאד ההונגרית (פסי כסף ואדום לסירוגין) אליו נוסף יסוד אישי - שדה תכלת עם או בלי סהר כסף [88] ייתכן כי זה היה הבלאזון של בסאראב כשעלה על כס ולאכיה. לעומת זאת, ז'.נ. מנסקו סבור שהיה מדובר בפסכי זהב ואדום, בהתחשב בשלט האצולה של "מלך ולאכיה" המיוחס לליטובוי ב"ארמוריאל ויינברחן". לפי ההרלדיסטים הנ"ל, דבר ודאי הוא שלבסאראב היה בימי הקרב בשנת 1330 בלאזון אישי משלו. הכרוניקה המצוירת מווינה מראה איך שליח של בסאראב מוסר לקארוי רוברט, מלך הונגריה, איגרת עם הצעות השלום שלו. לא ייתכן שאיגרת כזאת לא צוידה לשם זיהוי עם חותם שכלל או את סמל המדינה או את הבלזון של השושלת. "מה שמאפשר לנו להניח בשלב הראשון של איחוד השטחים הרומנים מדרום לקרפטים ושל הקמת הנסיכות ולאכיה, הבסאראבים שמרו על הבלאזון המשפחתי ההיפותטי שאימצו במחצית השנייה של המאה ה-13, מבלי לשנותו על ידי תוספות של דמויות לא הרלדיות (הנקראות גם meubles heraldiques) או שינויי צבעים". [89] אחרי הניצחון בשנת 1330 והבטחת העצמאות שונו גם הסימנים ההרלדיים. החוקרים מניחים שבסאראב וצאצאיו המידיים שינו את הכרומאטיקה של שלטו האישי למגן מפוצל, בעל ארבעה פסים זהב-ירוק לסירוגין מימין ושדה זהוב משמאל [90]
.svg)
.svg)
סמל זה נמצא על כפתורי הנסיך האלמוני הקבור בכניסה המלכותית בקורטיה שה ארג'ש. בכנסייה המלכותית בקורטיה דה ארג'ש נמצאים עוד שני ייצוגים הרלדיים של שושלת בסאראב מהמחצית השנייה של המאה ה-14, דהינו - על אבן מצבה אלמנית ובפרסקו המוזכר כ"פרש ללא ראש". רק בזה האחרון בגלל מידת ההרס של התמונה לא ניתן להבחין את צבעי הפסים והשדה.
משנת 1331 קיימת דיפלומה מלכותית הונגרית המציינת את "ארץ בסאראב". מסמך סרבי משנת 1349 מזכיר את המדינה שבין הקרפטים לדנובה תחת השם "ארץ בסאראבה". הכרוניקות המאוחרות יותר (מאה 14–15) מנציחות את האסוציאציה בין שם המנהיג ושם המדינה - "בסרביה" = ארץ הרומנים, דבר שבשגרה בתקופה. כך לדוגמה היו אז חבלי ארץ שנקראו "טרה ואטאקי" terra Vatacii, טרה אסאני terra Assani, טרה ליטוה terra Lytua, טרה סנסלאי terra Seneslai, טרה דוברוטיקי terra Dobroticii, טרה בוגדאני terra Bogdani, וכו').מאוחר יותר משמעות השם בסרביה הצטמצמה לשטח מצפון לשפכי הדנובה, המוכר גם כאזור "מצד חבלי הטטרים" או "בוג'אק" ) ובשנת 1812 הורחב לכל השטח שבין הנהרות פרוט והדניסטר. [91]
בסאראב היה נשוי למרגרטה (מרגיטה), ככל הנראה בת לאצולה סקלרית נולדו להם בת ובן:
(אלכסנדרו ד. קסנופול, תולדות הרומאים בדאקיה הטריאנית, כרך ב, יאשי, 1889)
(לאסלו ראשוני, תרומות לתולדות ההתגבשויות הראשונות של הרומנים. מוצא הבסרבים בכתב העת " ארכיב אירופה המזרחית והמרכזית", בודפשט, 1935,
(גאורגה ברטיאנו - הים השחור מתחילתו ועד הכיבוש העות'מאני, מהדורה שנייה מתוקנת, הוצאת פולירום, יאשי,1999)
(דן צ'רנבודיאנו המדע והאומנות ההראלדית ברומניה ההוצאה לאור המדעית האנציקלופדית, בוקרשט, 1977)
ניאגו ג'ובארה "שוב על נגרו וודה והעלייה לקרקע" בכתב העת "מגזינול איסטוריק" מס' 8, 2000
(קונסנטין ג'ורסקו - תולדות הרומנים ההוצאה לאור "אול", בוקרשט, 2003)
Georgeta Penelea, Ed. Ştiinţifică şi Enciclopedică, Bucureşti, 1985(ניקולאיה יורגה - תולדות העם הרומני, בהשגחת ג'ורג'טה פנליה, ההוצאה לאור המדעית והאנציקלופדית, בוקרשט, 1985)
(קונסנטין קוגלניצ'אנו - בסאראב הראשון, הקרוי "נגרו וודה", הוצאת מינרווה, בוקרשט, 1908)
(פ.פ. פנאיטסקו - מירצ'ה הזקן, מהדורה שנייה, הוצאת קורינת, בוקרשט, 2000
(פטרו דמטרו פופסקו - בסאראב הראשון' אדיטורה מיליטארה. ההוצאה לאור הצבאית, בוקרשט, 1975)
– Calinescu, Matei (Editor) – Bley-Vroman, Alexandra (Translator): The Romanians – A History; Ohio State University Press, 1991, Columbus; ISBN 0-8142-0511-9 (ולאד ג'ורג'סקו - תולדות הרומנים - בעריכת מתיי קלינסקו ותרגום לאנגלית של אלכסנדרה בליי-ורומאן, הוצאת הספרית של אוניברסיטת אוהיו, קולומבוס, 1991.
(ניקולאיה קלפר - רומניה - היסטוריה מאוירת, ספרי היפוקרין, ניו יורק, 2005 - באנגלית)
(טודור סלג'אן - החברה הרומנית בימי הביניים המקדמים - המאות 9–10, פרק בספר תולדות רומניה:קומפנדיום, מכון התרבות הרומנית - המרכז למחקרים טרנסילבנים, קלוז'-נפוקה, 2006 - באנגלית
(*קורט טרפטו ומרצ'ל פופה - לקסיקון היסטורי של רומניה, הערכים בסאראב הראשון ,הקרב פוסאדה ב 9 - 12 בנובמבר 1330 וולאכיה (הארץ הרומנית), הוצאת סקרקרואו, לנהם, מרילנד ופולקסטון, 1996 - האנגלית)
הוצאת אוניברסיטת קיימבריג', 2005
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
