אסכולת היידלברג

אסכולת היידלברג (באנגלית: Heidelberg School) הייתה תנועת אמנות אוסטרלית בסוף המאה ה-19 – תוארה כאימפרסיוניזם אוסטרלי.^[1]

אסכולת היידלברג
Heidelberg School

פרדריק מק'קבין, החלוץ (אנ'), טריפטיכון, 1904
השפעה מ	אימפרסיוניזם

מבקר האמנות במלבורן, סידני דיקינסון, טבע את המונח בסקירה משנת 1891 על יצירותיהם של ארתור סטריטון וולטר וית'רס, שני אמנים מקומיים שציירו בחוץ (אנ') באזור הכפרי של העיר היידלברג (אנ'). המושג התפתח מאז וכלל ציירים שעבדו יחד ב־"מחנות אמנים (אנ')" ברחבי מלבורן וסידני בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19. ביניהם סטריטון וויתרס, טום רוברטס, צ'ארלס קונדר ופרדריק מק'קבין הנחשבים לדמויות מפתח של התנועה. בהסתמך על רעיונות נטורליסטים ואימפרסיוניסטים, הם ביקשו לתפוס את החיים האוסטרליים, את הנוף הערבתי ואת אור השמש החזק המאפיין את המדינה.

התנועה הגיחה בתקופה של לאומיות חזקה באוסטרליה, שהייתה אז קבוצה של קולוניות על סף הקמת פדרציה. ציורי האמנים, התפרסמו בהיותם מייצגים נוף אוסטרלי מובהק, ובתחילת המאה ה־20 הגיעו המבקרים למסקנה שיש לזהות את התנועה כראשיתה של מסורת אוסטרלית באמנות המערבית.

היסטוריה

טום רוברטס, גז הכבשים (אנ'), 1890

השם מתייחס לאזור הכפרי של העיר היידלברג ממזרח למלבורן, שם מצאו הציירים את נושאי הציור שלהם, אם כי השימוש התרחב גם לאמנים אוסטרלים אחרים העובדים באזורים דומים. קבוצת הליבה ציירה יחד ב־"מחנות אמנים", הראשון היה מחנה האמנים בוקס היל (אנ'), שהוקם בשנת 1885. מלבד ארתור סטריטון וולטר ווית'רס, אמנים מרכזיים אחרים בתנועה כללו את טום רוברטס, פרדריק מק'קבין וצ'ארלס קונדר.^[2]

תערוכה ראשונה

באוגוסט 1889 הקימו כמה אמנים מאסכולת היידלברג את התערוכה הראשונה בבניין בוקסטון, רחוב סוונסטון (אנ'), מול בניין עיריית מלבורן (אנ'). שלושת האמנים העיקריים בתערוכה היו צ'ארלס קונדר, טום רוברטס וארתור סטריטון, עם תרומות קלות של פרדריק מק'קבין, סטודנטים בגלריה הלאומית ואחרים.

רוב 183 העבודות שנכללו בתערוכה נצבעו על מכסי קופסאות סיגרים מעץ, בגודל 23 על 13 ס"מ, ומכאן שם התערוכה (תערוכת האימפרסיוניזם 9\5 אינץ' (אנ')). לואי אברהמס, חבר במחנה האמנים בוקס היל גייס את מרבית המכסים מחנות הטבק של משפחתו. כדי להדגיש את גודלם הקטן של הציורים, האמנים הציגו אותם במסגרות אדומות רחבות, חלקן נותרו ללא עיטור, אחרות עטורות בפסוקים ובסקיצות קטנות, מה שמעניק ליצירות "מראה לא שגרתי, אוונגרדי".^[3]

העיצוב היפני של חדרי התצוגה כללו גם מטריות ואגרטלים עם פרחים שבישמו את הגלריה.

התערוכה עוררה סערה בקרב רבים מהאינטלקטואלים של מלבורן שצפו בה במהלך תצוגה של שלושה שבועות. הציבור הרחב, אם כי היה מבולבל במקצת, הגיב בחיוב ותוך שבועיים מרגע הפתיחה נמכרו מרבית הציורים. תגובת המבקרים, לעומת זאת, הייתה מעורבת. הסקירה החריפה ביותר הגיעה מג'יימס סמית' (אנ'), אז מבקר האמנות החשוב ביותר באוסטרליה, האמנים הדביקו את הביקורת שנכתבה בפתח המקום - ומשכו הולכי רגל רבים נוספים לעברם.

תערוכת 9\5 נחשבת כיום כאירוע בולט בתולדות האמנות האוסטרלית (אנ').^[4] כשליש מהציורים שהוצגו בתערוכה שרדו, רבים מהם מוחזקים באוספים הציבוריים של אוסטרליה, ונמכרים במכירה פומבית במחירים העולים על 1,000,000 $.

גרוסוונור צ'יימברס

טום רוברטס, אשה אוסטרלית, 1888

בניין גרוסוונור צ'יימברס (אנ') נפתח ברחוב קולינס באפריל 1888 והפך במהרה למוקד של עולם האמנות של מלבורן, כמו גם בסיס עירוני שממנו יכלו חברי אסכולת היידלברג לקבל אנשים לציור דיוקנאות בתוך העיר. האדריכלים סידרו את התאורה ועיצוב הפנים של הבניין לאחר שהתייעצו עם רוברטס, שיחד עם חברותיו ג'יין סאת'רלנד וקלרה סאות'רן, היו בין האמנים הראשונים שרכשו סטודיו בבניין. אחריהם באו צ'ארלס קונדר, לואי אברהמס וג'ון מאטר.

רבים מהאמנים קישטו את אולפניהם בצורה אסתטית, בהשפעתו של ג'יימס אבוט מקניל ויסלר. רוברטס יזם דיונים באולפן בהן אמנים דנו במגמות האחרונות וקראו את כתבי העת האמנותיים האחרונים.

נוכחותם של רוברטס, סטריטון וקונדר בגרוסוונור צ'יימברס תרם את המספר הגבוה של נופים עירוניים שהם כללו בתערוכת 9\5.^[5]

סידני

רוברטס ביקר לראשונה בסידני בשנת 1887. שם, הוא פיתח ידידות חזקה עם צ'ארלס קונדר, צייר צעיר שכבר יצא לטיולים מחוץ לסידני ואימץ כמה טכניקות אימפרסיוניסטיות. בתחילת 1888, לפני שקונדר הצטרף לרוברטס בנסיעה חזרה למלבורן, צייר הזוג עבודות בפרוור החוף של קוג'י.

כאשר שפל כלכלי (אנ') קשה פגע במלבורן בשנת 1890, רוברטס וסטריטון עברו לסידני, והקימו תחילה את מחנה האמנים במוסמן ביי (אנ'), מפרצון קטן של נמל סידני, לפני שהתיישבו לבסוף במחנה האמנים קרוול (אנ'), שהיה נגיש באמצעות מעבורת ממוסמן ביי. מדי פעם הצטרפו אליהם ציירים נוספים כולל אלברט הנרי פולווד וג'וליאן אשטון המורה לאמנות ותומך אסכולת היידלברג, שהתגוררו בסמוך למחנה האמנים בלמורל. אשטון חשף קודם לכן את קונדר לציור בחוץ, ובשנת 1890, כנאמן של הגלריה הלאומית של ניו סאות' ויילס בסידני, הבטיח את רכישת תמונת הנוף של סטריטון - הראשונה מיצירותיו של האמן שנכנס לאוסף ציבורי.^[6] החסות האוהדת יותר שהפגינו אשטון ואחרים בסידני עוררה השראה לאמנים נוספים לעשות את המעבר ממלבורן.

סטריטון זכה לשבחים בסידני על נופי הנמל שלו, שרבים מהם נאספו על ידי אדית ווקר והווארד הינטון, שניים מפטרוני האמנות המובילים בעיר. הגלריה הלאומית של ויקטוריה מציינת: "סידני הפכה לנושא של סטריטון. התעוזה של עבודת המכחול הפריכה שלו והצבע הכחול בו השתמש כצייר באסכולת היידלברג, התאימו לחלוטין לרישום תמונות של הפעילות הסואנת בנמל של סידני."

השפעות וסגנון

ארתור סטריטון, יום שמש, 1890

הנופים של האמן המוקדם לואי ביבלו ממלבורן השפיעו במיוחד על אסכולת היידלברג.

כמו רבים מבני דורם באירופה ובצפון אמריקה, אסכולת היידלברג אימצו סגנון ציור ישיר ואימפרסיוניסטי. הם ציירו נופים באופן קבוע באוויר החופשי, וביקשו לתאר את חיי היומיום. הם גילו עניין רב בהשפעות התאורה, והתנסו במגוון טכניקות משיכת מכחול. מספר מבקרי אמנות, כולל רוברט יוז, ציינו כי ל"אימפרסיוניזם" של היידלברג הייתה יותר מהמשותף לאימפרסיוניזם הטונאלי של ויסלר מאשר לצבעים השבורים של האימפרסיוניסטים הצרפתים. ואמנם, אמני בית הספר היידלברג לא דגלו בשום תאוריית צבעים (אנ'), ובניגוד לגישה הרדיקלית יותר של האמנים הצרפתים, שמרו לעיתים קרובות על מידה מסוימת של דגש אקדמי (אנ') בצורה, בבהירות ובקומפוזיציה.^[7] לעיתים הם גם יצרו עבודות במסגרת המוסכמות הנרטיביות (אנ') של הציור הויקטוריאני (אנ'). לאוסטרלים היה קשר ישיר מועט עם האימפרסיוניסטים הצרפתים. רק בשנת 1907 ראה מק'קבין את יצירותיהם באופן אישי, דבר שמתבטא בהתפתחותו לעבר סגנון רופף ומופשט יותר.

ציירי אסכולת היידלברג לא רק עקבו אחרי המגמה הבינלאומית, אלא "היו מעוניינים ליצור ציורים שנראים אוסטרליים מובהקים". הם העריצו מאוד את נופיו חדורי האור של לואי ביבלו, אמן ומורה לאמנות יליד שווייץ, אשר התאים בשנות ה-60 של המאה ה-19 את עקרונות אסכולת ברביזון לאזור הכפרי סביב מלבורן. בהתייחס לביבלו כ"אבי ציור הנוף האוסטרלי ", הם לא גילו עניין רב ביצירותיהם של אמנים קולוניאליים קודמים, וסברו כי הם נראים יותר כמו סצנות אירופאיות שאינן משקפות את אור השמש הקשה של אוסטרליה, את הצבעים האדמתיים ואת הצמחייה הייחודית.

ציירי בית הספר היידלברג דיברו על ראיית אוסטרליה "דרך עיניים אוסטרליות", ובשנת 1889 טען רוברטס כי הם פיתחו בהצלחה "סגנון מובהק וחיוני ואמין". התפיסה כי הם הראשונים שתפסו באופן אובייקטיבי את הערבות של אוסטרליה זכו לקבלה נרחבת בתחילת המאה ה-20. היסטוריון האמנות ברנרד סמית' (אנ') זיהה "אווירת ערבה אותנטית" בנופיו של ג'ון לוין מוקדם יותר^[8] וג'ון גלובר בשנות ה-30 של המאה ה-19 נראה כמי שתיאר נאמנה את עצי המסטיק (אנ') הייחודיים של אוסטרליה.

אמנים באסכולה

אמנים רבים מאסכולת היידלברג היו חברים פעילים באגודת האמנים הוויקטוריאנית (אנ').

לא הייתה חברות רשמית באסכולה, אך נראה כי אמנים שהיו חלק מהתנועה התבססו על אימוץ של ציור בחוץ משולב בטכניקות של אימפרסיוניזם, כמו גם על השתתפותם ב"מחנות האמנים" במלבורן ובסידני. אמני אסכולת היידלברג התאמנו לעיתים קרובות יחד והעלו תערוכות קבוצתיות בחברת האמנים הוויקטוריאנית. היסטוריונים לאמנות כללו בתנועה את האנשים הבאים:^[2]

לואי אברהמס (אנ'), ג'וליאן אשטון, צ'ארלס קונדר, דייוויד דייוויס, עמנואל פיליפס פוקס, אתל קאריק פוקס, אינה גרגורי, תום המפרי, ג'ון לוולין ג'ונס, ג'ון מאת'ר, פרדריק מק'קבין, לאון פול, צ'ארלס דאגלס ריצ'רדסון (אנ'), טום רוברטס, ארתור סטריטון, קלרה סאות'רן, ג'יין סאת'רלנד, טיודור סנט ג'ורג' טאקר, וולטר ווית'רס.

מורשת

האמן והחוקר האוסטרלי איאן ברן (אנ') תיאר את אסכולת היידלברג כ"מתווכת את הקשר של רוב האנשים שגדלו באוסטרליה ... עם דימויים מקומיים שהפכו חלק מתודעה ואידאולוגיה אוסטרלית^[9] עבודותיהם מוכרות לאוסטרלים רבים באמצעות רפרודוקציות, המופיעות במקומות רבים, על בולים וככריכות של ספרות קולוניאלית (אנ'). יצירות האמנות של אמני היידלברג הן מהמבוקשות ביותר באמנות האוסטרלית. בשנת 1995, הגלריה הלאומית של אוסטרליה (אנ') רכשה את "קיץ של זהב (אנ')" שצייר סטריטון, (1889) מבעלים פרטיים תמורת 3.5 מיליון דולר, מחיר שיא לציור אוסטרלי.

במהלך השנים נוצרו מספר סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה על ציירי אסכולת היידלברג.

התנועה הופיעה במבחן האזרחות האוסטרלית (אנ'), עליו פיקח ראש הממשלה לשעבר ג'ון הווארד בשנת 2007. התייחסויות כאלה להיסטוריה הוסרו בשנה שלאחר מכן, ובמקום זאת התמקדה ב"התחייבויות ולא בחידון ידע כללי אודות אוסטרליה."

התנועה יוצגה גם בתערוכות מרכזיות, כולל סיורי הזהב הלאומיים: היידלברג ומעבר (1986) ואימפרסיוניזם אוסטרלי (2007), שנערכו בגלריה הלאומית של בית הספר לאמנות בויקטוריה (אנ').

בהשראת רכישת ציור של סטריטון משנת 1890, אירחה הגלריה הלאומית בלונדון תערוכה שכונתה "האימפרסיוניסטים של אוסטרליה" בין דצמבר 2016 למארס 2017, והתמקדה ביצירותיהם של סטריטון, רוברטס, קונדר וג'ון ראסל, אימפרסיוניסט אוסטרלי שבסיסו באירופה.

גלריה

• 
  ג'וליאן אשטון, פינת המרעה, 1888
• 
  פרדריק מק'קבין, ללא הצלחה (אנ'), 1889
• 
  ארתור סריטון, מפרץ כחול (אנ'), 1890
• 
  דייוויד דייוויס, זריחת הירח, 1893
• 
  חיאון פול, כובסות כפריות, 1891
• 
  טום רוברטס, כינוס הכבשים (אנ'), 1891
• 
  ג'יין סאת'רלנד, המחסום, 1887
• 
  צ'ארלס קונדר, הולכים הביתה, 1888

ראו גם

• ג'ון פיטר ראסל, אימפרסיוניסט אוסטרלי שבילה חלק ניכר מהקריירה שלו בצרפת.
• איזובל ריי, אימפרסיוניסטית אוסטרלית שבילתה את רוב הקריירה שלה בצרפת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אסכולת היידלברג בוויקישיתוף

• 'In the Artist's Footsteps'
• The Encyclopedia of Melbourne Online - Heidelberg School
• National Gallery of Victoria: Australian Impressionism

הערות שוליים

1. National Gallery of Victoria: Australian Impressionism Education Resource, www.ngv.vic.gov.au
2. ArtistsTrail.com is for sale, HugeDomains (באנגלית)
3. Lane, Terence (2007). Australian Impressionism. National Gallery of Victoria p.159
4. Moore, William (1934). The Story of Australian Art. Sydney: Angus & Robertson. ISBN 0-207-14284-X. p. 74
5. National Gallery of Victoria: Australian Impressionism Education Resource, www.ngv.vic.gov.au
6. Galbally, Ann (1972). Arthur Streeton. Oxford University Press, p. 13.
7. Hughes, Robert (1966). The Art of Australia. Penguin Books Australia Ltd, Melbourne.
8. Smith, Bernard (1962). Australian Painting: 1788-1960. Oxford University Press, p. 19.
9. Burn, Ian. "Beating About the Bush: The Landscapes of the Heidelberg School". In Bradley, Anthony; Smith, Terry. Australian Art and Architecture. Oxford University Press, 1980. ISBN 0195505883, pp. 83–98