Loading AI tools
רופא ילדים צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטואן מרפן, בשמו בלידה - ברנאר-זאן אנטונן מרפן (בצרפתית:Antoine Marfan או Bernard-Jean Antonin Marfan 23 ביוני 1858 - 11 בפברואר 1942) היה רופא ילדים צרפתי אחד מחלוצי רפואת הילדים בצרפת.
לידה |
23 ביוני 1858 קסטלנודארי, מחוז אוד, לנגדוק-רוסיון, צרפת (אז האימפריה הצרפתית השנייה) |
---|---|
פטירה |
10 בפברואר 1942 (בגיל 83) פריז, הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה |
שם לידה | Bernard-Jean Antonin Marfan |
לימודי רפואה | סורבון |
תפקידים | רופא, רופא ילדים |
ברנאר-ז'אן אנטונן מרפן נולד ב-1858 בעיירה קסטלנודארי במחוז אוד שבלנגדוק-רוסיון כבנם של אנטואן פרוספר מרפן, רופא, ושל אדלאיד לבית טורי (Thuries).אביו כיהן ב-1888 כראש העיירה ובשנים 1898-1894 היה נציג של המחוז אוד בפרלמנט. אנטואן מרפן הבן למד בתיכון בעיר הולדתו וסיים את מבחני הבגרות במגמת ספרות ומדעים. כשהודיע לאביו שרוצה גם הוא ללמוד רפואה, ניסה הלה להרתיע אותו ולשכנע אותו לבחור במסלול של הנדסה ולהירשם באקול פוליטקניק. בסופו של דבר, באישור אביו, נרשם מרפן ב-1877 בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טולוז. הוא למד שם את שנתיים הראשונות ללימודי רפואה, זמן שבמהלכו ליווה את אביו בביקורים אצל מטופליו. בספטמבר 1879 עבר להמשך לימודי הרפואה בפריז ונכנס דרך מבחן כסטאז'ר-חוץ (externe) בשירות הרפואי של ארנסט-שארל לאסג בבית החולים לה פיטייה. במשך שנה עבד בקליניקה של אוז'ה בבית החולים לאנק, אחר כך חזר בינואר 1881 לקליניקה של לאסג. בדצמבר 1881 התקבל כסטאז'ר-פנים (interne) במחלקה הכירורגית של בית החולים קושן אחר כך במחלקה לדרמטולוגיה של ז'אן-בטיסט אמיל וידאל וסיים את הסטאז' באוטל- דייה . ב-1886, אחרי הפסקה בלימודים בגין שירותו בצבא, סיים מרפן את לימודיו בהצטיינות, עם מדליית כסף. ב-1887 הוא זכה לתואר דוקטור לרפואה עם עבודה בנושא "הפרעות ונגעים בקיבה בשחפת הראות".
בהמשך היה מדריך במעבדה לאנטומיה פתולוגית, ב-1891-1889 כיהן בניהל קליניקה רפואית בבית החולים נקר, אחר כך היה למנהל מעבדה. ב-1892 הוכר כמוסמך לתחום ההוראה (aggregé) וכ"רופא של בתי החולים" בפריז ומרצה. עד 1901 בחודשי החורף החליף את ז'אק-ז'וזף גראנשה בבית החולים לילדים (Hôpital des Enfants Malades) לימים בית החולים נקר-לילדים והתמחה תוך כדי כך ברפואת ילדים.
ב-1901 התמנה למנהל היחידה לדיפטריה בבית החולים ילדים ועבד בתפקיד זה למשך שש שנים. הוא לימד בו זמנית היגיינת ילדים ורפואת ילדים וערך לראשונה במוסד זה בדיקת תינוקות. ב-1903 התמנה מרפן לפרופסור ל"היגיינת תינוקות" בקליניקה לרפואת ילדים שהייתה מסונפת לאוניברסיטת פריז. ב-1908 התמנה למנהל השירות לרפואת ילדים ולראש הקתדרה לטיפול רפואי בפקולטה לרפואה של פריז. ביוני 1914, בגיל 56, נבחר לאקדמיה לרפואה של צרפת. באוקטובר 1914 כשהוקמה באוניברסיטת פריז קתדרה להיגיינה ולרפואת תינוקות מרפן הועמד בראשה. מרכז עבודתו היה בית החולים לילדים ברחוב סוור בפריז אולם ב-1920 עבר עם הקליניקה לרפואת תינוקות לבית מחסה תומך (בצרפתית של אז :"אוספיס") לילדים יתומים ונטושים בשדרת דנפר-רושרו בפריז. ב-1914 העסיק לראשונה עובדת סוציאלית בשם אלקר (Oelcker). שם זכה מרפן לפרסום רב ורבים היו הסטודנטים והרופאים שהתחנכו אצלו. מרפן נאבק נגד התמותה העצומה שאפיינה את המוסדות לתינוקות יתומים ונטושים (pouponnières). על ידי שיפור התזונה -בעיקר בשיטות מתן החלב - ושינויים בתנאי התברואה הוא השיג ירידה בתמותת הילדים במוסדות אלה מ-500‰ ב-1920 ל 70‰ ב-1931. מרפן היה חבר מייסד של האגודה להגנת התינוקות מפני השחפת על שם גראנשה. ביום מותו אגודה זו טיפלה ב-6000 תלמידים בשנה בכל רחבי צרפת. ב-1928 כשפרש לגמלאות הפרופסור פייר לרבולה ( Lereboullet) התמנה במקומו. מרפן נשאר מאוד מחובר לחבל הולדתו ודאג לשימור בית הוריו בקסטלנודארי בו ביקר לעיתים קרובות בזמנו הפנוי. הוא נפטר ב-1942 בביתו בפריז.
בנוסף לכישוריו המקצועיים, היה מרפן אדם בעל תרבות רחבה, עם ידע רב באמנות, במוזיקה ובספרות. אהב לנסוע באיטליה וגילה עיניין מיוחד באמני ונציה. בזמנו הפנוי כתב ביוגרפיה על ידידו אמיל ברוקה ועל אביו. מרפן הוריש נכסים ניכרים לבית החולים לילדים שבו עבד.
כתיבת עבודתו לתואר דוקטור לרפואה "ההפרעות והנגעים בקיבה בשחפת הראות" עוררה את עניינו בשחפת הראות. על בסיס עבודה זו נוסח מה שנקרא "חוק מרפן" שציין את נדירות התפתחות שחפת הראות אחרי ריפויים של נגעים שחפתיים מקומיים, זאת בעקבות התפתחות כושר חיסון. מרפן כתב: "לעיתים רחוקות נרשמים מקרים של שחפת ראות אצל אנשים שבילדותם לקו כבר בשחפת אך נגעיהם התרפאו לפני גיל 15" או במילים אחרות "כל ילד הנגוע מלכתחילה בשחפת חוץ-ראתית, יהיה חסין בעתיד מפני שחפת ראות" מחקר מסוג זה הוביל לפתוח החיסון BCG נגד שחפת.
מרפן נמנה עם הראשונים שהכירו בחשיבות התגובות העוריות וכאשר קלמנס פון פירקה פיתח את שיטתו למבחן עורי לשחפת, מרפן אימץ אותה מהר במחקריו הקליניים שהפכו לקלאסיים.
מרפן פרסם מאמרים וספרים רבים בתחום רפואת הילדים. ב-1897 היה מחבר שותף של ספר לימוד מקיף למחלות ילדים שזכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים. הוא חקר את הנזקים של הזנת תינוקות בחלב עזים וערך מחקרים ממקיפים על הרככת.
מרפן היה מייסדו ועורכו של כתב העת Le Nourisson (התינוק) ויחד עם ז'אן מרטן שרקו ואחרים עורך שותף של כתב העת System of Medicine.
ב-1896 הציג מרפן מקרה של ילדה בת חמש, גבריאל (ה) פ. בפני ישיבה של החברה הרפואית של בתי החולים של פריז. מרפן ציין את הגפיים ארוכות בצורה חריגה ואת המבנה האסטני של גופה. אמה שמה לב לאפיונים אלה עוד אחרי הלידה. האצבעות בידיים וברגליים היו ארוכות ודקות מעבר לרגיל, "כמו של עכביש". מרפן קרא לתופעה זו "גפיים של עכביש" ("pattes d'araignée") או לפי היוונית - דוליקוסטנומֶליה (מהמלים "דוליקוס" = ארוך, "סטנוס" = צר, דק, "מלוס" - גף) מרפן ציין ב-1938 כי הפגמים הבולטים במערכת השלד של גבריאל הלכו והחמירו עד למותה טרם העת בהתבגרותה המוקדמת (ייתכן עקב שחפת). לא ידוע עד היום אם אכן הייתה גבריאל נגועה ממש בתסמונת מרפן הקלאסית. לפי Hecht and Beals (1972) ייתכן כי סבלה מארכנודקטליה מכווצת מולדת. (congenital contractural arachnodactyly) ב-1902 אנרי מרי (Méry) (1927-1872) ולאון בבונקס (Babonneix ) חקרו את אותה ילדה, הפעם תוך שימוש בשיטת האבחון החדשה - רדיוגרפיה. הם שמו לב ליישור לקוי של עמוד השדרה הגבי, אסימטריה של בית החזה, וקראו למחלה - היפרכונדרופלזיה., כאילו מצב הפוך מאכונדרופלזיה. במחקרים נוספים תועדו עוד ליקויים כולל ארכנודקטיליה (אצבעות ארוכות, כמו "של עכביש"), פגמים במערכת הלב וכלי הדם, ודיסלוקציה של העדשות בעיניים. סיבוך שכיח ולעיתים קרובות מסכן חיים הוא בתירת אבי העורקים. כיום היא ידועה כבעלת תורשה אוטוזומלית. גם ב-1902 תיאר אשאר (Achard) ילדה אחרת עם תופעות דומותו וקרא למקרה "ארכנודקטיליה" בגלל אצבעותיה הארוכות. אשאר התרשם גם מההיפרמוביליות של המפרקים ומהאופי המשפחתי של המחלה. במחקרים אחרים על מקרים שבהם הפנוטיפ הורחב כדי לכלול גם פגמים במערכת הלב וכלי הדם וכן בעיניים, התחילו להשתמש במונח "תסמונת מרפן". דווקא המקרה שתואר על ידי אשאר נחשב היום כטיפוסי לתסמונת מרפן, בעוד שהמטופלת הראשונה של מרפן, גבריאל, סבורים שלא סבלה מתסמונת מרפן אלא ממחלה גנטית אחרת דומה, עם נטייה לכיווצי שרירים - "ארכנודקטיליה מכווצת מולדת" הראשון שהנהיג ב-1931 את המונח "תסמונת מרפן" היה הרופא ההולנדי הנריקוס יאקובוס מארי ובה (Weve) (1962-1888) שפעל באוטרכט. לפעמים נקראת התסמונת "מרפן-אשאר" או "מרפן-ארב" או "דיסטרופיה מזודרמית מולדת היפופלסטית ע"ש ובה". קיימים עוד שמות נרדפים מיושנים:דיסמזקטופיה על שם לאוואל, אקרומקריה פפאונדלר או דוליקומורפיה.[1] ויקטור אלמון מקיוזיק (McKusick) (יליד 1921) כתב סקירה מקיפה של תסמונת מרפן בספרו הקלאסי "מחלות תורשתיות של רקמת החיבור".
[2] תוארה על ידי צ'ארלס קלייטון דני ב-1929 ואנטואן מרפן ב-1936
היא שילוב של תסמונת מרפן I ועיוות מסוג מדלונג
מופיעה במהלך דיפתריה חמורה, אחרי הקלה בתופעות המקומיות, מתלווה בהפרעות בלב - דופק מואץ, רעש של דהירה, עימום דפיקות הלב. הרוב רובו של המקרים מובילה לקריסת המערכות ודום לב[3]
(ספר לימוד מקיף של מחלות הינקות)
(ספר מקיף ללימוד על הנקתם והזנתם של התינוקות) Paris, 1899; מהדורה רביעית 1930.
(שיעורים קליניים על הדיפטריה ועוד כמה מחלות של דרכי הנשימה הראשונות)
Paris, 1921; מהדורה שנייה, 1926. (הקאות מחזוריות עם אצטונמיה)
Paris, 1923; 2nd edition, 1930. (הפרעות מערכת העיכול בינקות)
(ספר לימוד שימושי במחלות הילדים)
1928ו- 1930. (הקליניקה של מחלות הינקות)
Paris, 1867. (הפרעות ונגעים בקיבה בשחפת הראות)
ב: Jean-Martin Charcot, Charles-Joseph Bouchard, and Édouard Brissaud (עורכים): and et al: Traité de Médecine; Paris, 1892. (ספר לימוד מקיף לרפואה)
Bulletins et memoires de la Société medicale des hôpitaux de Paris, 1896, 13: 220-228. מקרה של עיוות מולד של ארבע הגפיים, יותר מודגש בקצוות, המאופיין בהארכת העצמות עם דרגה מסוימת של הדלדלות
(ההזנה והתזונה של התינוק)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.