אנדראס פפנדראו

אנדראס פפנדראו
Ανδρέας Παπανδρέου
לידה	5 בפברואר 1919; כיוס, יוון
פטירה	23 ביוני 1996 (בגיל 77); Ekali, יוון
מדינה	ארצות הברית, יוון
מקום קבורה	בית הקברות הראשון של אתונה
השכלה	אוניברסיטת אתונה; אוניברסיטת הרווארד; מכללת אתונה; אוניברסיטת מינסוטה ;
מפלגה	איחוד המרכז, התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית
בן או בת זוג	Margaret Chant-Papandreou (1951–1989); Dimitra Liani (13 ביולי 1989–23 ביוני 1996)
	3 בספטמבר 1974 – 23 ביוני 1996; (21 שנים)
	קוסטס סימיטיס ←
	21 באוקטובר 1981 – 2 ביולי 1989; (7 שנים)
	→ גאורגיוס ראליס Tzannis Tzannetakis ←
	13 באוקטובר 1993 – 17 בינואר 1996; (שנתיים)
	→ קונסטנדינוס מיצוטאקיס קוסטס סימיטיס ←
	1974–1996; (כ־22 שנים)
	28 בנובמבר 1977 – 21 באוקטובר 1981; (3 שנים)
	→ Georgios Mavros גאורגיוס ראליס ←
	12 באוקטובר 1989 – 23 בנובמבר 1989; (43 ימים)
	→ קונסטנדינוס מיצוטאקיס
	11 באפריל 1990 – 13 באוקטובר 1993; (3 שנים)
	מילטיאדיס אוורט ←
	21 באוקטובר 1981 – 25 באפריל 1986; (4 שנים)
	→ Evangelos Averoff Ioannis Charalambopoulos ←
	19 בפברואר 1964 – 5 ביוני 1964; (108 ימים)
	→ Dionysios Zakythinos Dimitrios Papaspyrou ←
פרסים והוקרה
	הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית; הצלב הגדול של מסדר החירות; מלגת גוגנהיים ;
חתימה

אנדראס גאורגיוס פפנדראו (ביוונית: Ανδρέας Γεώργιος Παπανδρέου; ‏5 בפברואר 1919 – 23 ביוני 1996) היה כלכלן, מדינאי ופוליטיקאי יווני בולט בהיסטוריה של יוון. כיהן כראש ממשלת יוון בשתי קדנציות - הראשונה בין השנים 1981–1989, והשנייה בין השנים 1993–1996.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

פפנדראו היה מייסד התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית ומנהיגה במשך שנים רבות, וכיהן כראש ממשלת יוון הסוציאליסטי הראשון. הוא הוביל להצלחתה של מפלגתו במספר מערכות בחירות לפרלמנט ההלני. הוא היה פופולרי מאוד בקרב הציבור היווני, במיוחד בתחילת כהונתו. היה אחראי למספר רפורמות, בהן רפורמה בחוקי הנישואים, קבע בחוק את האמנציפציה לנשים ואף הוריד את גיל ההצבעה מ-21 ל-18.

Remove ads

ראשית חייו

פפנדראו נולד באי כיוס. אביו, יורגוס פפנדראו (אנ') (אין להתבלבל עם נכדו הנושא אותו שם), היה ראש ממשלת יוון שלוש פעמים (בשנים 1944–1945, ב-1963 וב-1964–1965), ומילא שורה של תפקידים פוליטיים בכירים נוספים. אביו נאסר על ידי האיטלקים בזמן כיבוש יוון במלחמת העולם השנייה, ונאסר שוב על ידי החונטה הצבאית ב-1967(ראה בהמשך).

לפני שלמד באוניברסיטה, למד פפנדראו בבית ספר פרטי בשם מכללת אתונה, מכללה שהייתה אז בית ספר פרטי מוביל ביוון. הוא למד משפטים באוניברסיטת אתונה בין השנים 1937–1938. בעת לימודיו באוניברסיטה הוא התנגד למשטר 4 באוגוסט של הגנרל יואניס מטאקסס. לאחר המעצר הוא גורש לארצות הברית ושם הוא הקדיש את חייו ללימודים גבוהים^[1].

בשנת 1943 פפנדראו קיבל כבר אזרחות אמריקאית. הוא השלים לימודי דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת הרווארד. לאחר קבלת הדוקטורט שלו, פפנדראו הצטרף לצי ארצות הברית ושירת בו במלחמת העולם השנייה בין השאר בתפקיד של בודק מודלים לשיפוץ אוניות מלחמה. הוא חזר לעבוד באוניברסיטת הרווארד עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1946, ושימש כפרופסור ומרצה עד 1947. הוא הרצה במספר אוניברסיטאות בארצות הברית, ביניהן אוניברסיטת מינסוטה, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, (שם הוא היה ראש הפקולטה לכלכלה).

קריירה פוליטית

פפנדראו חזר ליוון בשנת 1959. עד שנת 1963 הוא כיהן בכמה תפקידים כלכליים^[2]. בשנת 1963 הוא הצטרף לפוליטיקה בעקבות אביו וייסד סיעה שמאלנית בתוך המפלגה הליברלית של אביו, איחוד המרכז (EK) (אנ') . הוא נבחר לחבר בפרלמנט ההלני וכיהן כשר בממשלה בראשות אביו. עמדותיו השמאליות הביאו לפיצול בתוך המפלגה^[3]. ביולי 1965 ניצל המלך היווני הצעיר ניסיון התערבות של פפנדראו הבן במינוי שר הביטחון על מנת להדיח את אביו מראשות ממשלת יוון, בפרשה הקרויה "אפוסטסיה" (אנ').

באפריל 1967 השתלטה חונטה צבאית על יוון, והחל משטר הקולונלים. בעקבות זאת נאסרו פפנדראו ואביו. אחרי לחץ כבד של אינטלקטואלים אמריקאים כמו ג'ון קנת גילברת, ידידו של אנדראס מימי לימודיהם בהרווארד, שוחרר הבן מהכלא, שמונה חודשים לאחר מאסרו, בתנאי שיצא מהמדינה לגלות. אביו של פפנדראו נפטר תחת מעצר בית בספטמבר 1968^[4]. פפנדראו יצא בפעם השנייה לגלות, עם אימו, אשתו וארבעת ילדיו, תחילה לשוודיה, שם לימד באוניברסיטת סטוקהולם. כמו כן הרצה פפנדראו באוניברסיטת יורק שבקנדה. פפנדראו פעל לשחרור יוון משילטון הקולונלים, והירבה לסייר בעולם ולנאום ולפעול כנגד השלטון הצבאי בארצו^[5]. למרות הקריירה האקדמאית שלו בארצות הברית, הוא ראה ב-CIA את הגורם מאחורי ההפיכה הצבאית, וטען שיוון נמצאת תחת "כיבוש אמריקאי". מאמציו תרמו לסיום המשטר הצבאי ביוון ב-1974.

עם נפילת המשטר שב פפנדראו ליוון. הוא העיד על הקשרים בין החונטה הצבאית ל-CIA, והקים את התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית (PASOK), אליה הצטרפו רבים ממפלגת איחוד המרכז שהקים אביו, וכן אנשים ממפלגות שמאל אחרות. בבחירות הכלליות של 1974 קיבלה PASOK 1 כ-13.5% מהקולות, ובבחירות של 1977 קיבלה 25% מהקולות, ופפנדראו הפך לראש האופוזיציה.

בבחירות הכלליות שנערכו ביוון ב-1981 זכתה מפלגתו של פפנדראו בניצחון סוחף בבחירות והוא נבחר לראשות ממשלת יוון^[6].

ראש ממשלת יוון

בשנים הראשונות לכהונתו הוביל רפורמות רבות, ביניהן אמנציפציה לנשים. בערך בשנת 1984 החל מצבה הכלכלי של יוון להתדרדר ומדיניות הרווחה שהנהיג רק הגדילה את הגירעון התקציבי בכלכלת יוון. במקביל, שיעורי האבטלה והאינפלציה עלו במהירות והדבר התבטא במהומות רבות.

למרות כל זאת נבחר לכהונה שנייה בבחירות הכלליות בשנת 1985^[7]. במהלך הכהונה הזו נקשר שמו בפרשיות שחיתות שלטונית ובקשרי הון-שלטון. ובמקביל, המצב הכלכלי המשיך להתדרדר^[8].

ב-1989 ספגו פפנדראו ומפלגתו תבוסה גדולה בבחירות, ואיבדו 36 מושבים^[9]. זאת לאחר שנחשדו במעילה בכספי הציבור, ובקבלת שוחד. הפרשה הייתה קשורה לאיש עסקים ועובד בנק בשם בנק-כרתים בשם ג'ורג' קוסקוטס(אנ'). קוסטוקס החל לעבוד כעובד פשוט בבנק, הצליח להעביר לחשבונו 210 מיליון דולר מכספי הבנק, והשתמש בהם כדי להשתלט עליו. קוסטוקס רכש והקים שני עיתונים יומיים וחמישה מגזינים, תחנת רדיו, ואף קנה את קבוצת הכדורגל אולימפיקאוס. בסוף 1988 קוסקוטס נעצר ביוון בחשד של זיוף ומעילה של 210 מיליון דולר בכספי בנק כרתים. קוסקוטס הצליח להמלט עם משפחתו מיוון, ונעצר בסופו של דבר בארצות הברית, בשל עבירות אחרות שביצע שם בעבר. בעת מעצרו האשים קוסקוטס את פפנדראו שהורה לחברות ממשלתיות להפקיד כספים בבנק כרתים ולקח שוחד מכספים גנובים מהבנק.

באותה שנה, 1989, פרצה מחלוקת ציבורית אחרי שפפנדראו התגרש מאשתו מזה 38 שנה והתחתן עם המאהבת שלו, דיילת צעירה ממנו ב-37 שנה בשם דימיטרה ליאוני^[10].

לאחר התבוסה בבחירות 1989, התקשה קונסטנדינוס מיצוטאקיס, מנהיג המפלגה היריבה "הדמוקרטיה החדשה", שזכתה במירב הקולות, להרכיב ממשלה. זאת בשל תמרון פוליטי שנוי במחלוקת שביצעו פפנדראו וממשלתו, חודשיים לפני כן, בתוך המשבר בו היו שרויים עקב פרשת קוסטוקס: הם חוקקו חוק לפיו המפלגה שתרכיב את הממשלה תהיה חייבת לזכות ביותר מ-50% מהקולות. מפלגתו של מיצוטאקיס זכתה "רק" ב-44% מהקולות^[11]. בשל כך נערכו בחירות נוספות, בנובמבר 1989^[12]. עד לבחירות מונתה ממשלת מעבר זמנית בראשה עמד נשיא בית המשפט העליון^[13]. גם בבחירות אלו השיגה "דמוקרטיה חדשה" את מירב הקולות, 46.2%. שוב מונתה ממשלה זמנית בראשה עמד איש לא פוליטי, נגיד בנק יוון לשעבר, ושוב נערכו בחירות חדשות, באפריל 1990. לאחר בחירות אלו הצליח מיצוטאקיס להרכיב ממשלה לאחר שנציג של מפלגה אחרת, שזכתה במנדט בודד, הצטרף למפלגתו^[14].

בשנת 1992 נוקה שמו של פפנדראו מההאשמות הקשורות לפרשת קוסקוטס, על ידי בית משפט עליון מיוחד, שקיים ביוון לפי סעיף 100 של החוקה היוונית, ומתכנס במקרים מיוחדים. פפנדראו זוכה מההאשמות ברוב דחוק של 7 מול 6 שופטים. הוא תקף את מדיניותה "הרכה מדי" של ממשלת מיצוטאקיס, בנושאים כמו קפריסין, הסכסוך עם מקדוניה (ראה בהמשך), ו"מדיניות פרו אמריקאית"^[15].

שנה לאחר מכן, ב-1993, הוא התמודד בבחירות בראש מפלגתו וזכה ברוב ברור^[16]. פפנדראו הציג מדיניות פנים וחוץ מרוככת במעט, אך עדיין הייתה לו תדמית של מנהיג נוקשה. ב-1994 הטילה ממשלתו אמברגו על מקדוניה הצפונית, שקיבלה את עצמאותה מיוגולסביה רק 3 שנים קודם לכן, ועימה היה ליוון יחסים מורכבים עוד מתחילת המאה העשרים. יוון הפגינה מורת רוח רבה משמה של המדינה החדשה, וניסתה להאבק בה כל עוד לא תשנה את שמה^[17].

לאורך השנים, פפנדראו שלט במפלגתו ביד רמה, ולא אפשר למתחריו מבית ומחוץ לצבור כוח או אהדה. עם זאת, בריאותו הלכה והדרדרה בשנים אלו, ואיתה הלחץ שיפרוש מכהונתו. רעייתו ליאני גוננה עליו, בעוד שהוא מינה אותה כראש המשרד שלו, והיו שראו בכך ניסיון שלה לרשת את מקומו. ליאני הותקפה בעיתונות, כולל פרסום תמונות עירום שלה בחברת גברים ונשים עירומים אחרים. ליאני האשימה את תאודור קטסנבס (אנ'), חתנה של ביתו של אנדראס סופיה, בכך שהוא עומד מאחורי הפרסום. אנראס פפנדראו הצטרף לטענות אלו של בת זוגו, ודרש מבניו להחרים את גיסם.

בינואר 1996 נאלץ לפרוש מהתפקיד בשל בריאותו הלקויה, וכחצי שנה לאחר מכן, ב-23 ביוני 1996, הלך לעולמו. בהלווייתו נכח קהל עצום, שגודלו הוערך בין מאות אלפים למיליונים^[18].

אנדראס פפנדראו היה איש כריזמטי שזכה לפופולריות יוצאת דופן ביוון, מה שהתבטא בין השאר בכך שבאופן חסר תקדים כתבו והתייחסו אליו בשמו הפרטי, "אנדראס". הוא נודע בסגנון לבושו, שרבים מקרב היוונים הלכו בעקבותיו: במקום חליפות, העדיף אנדראס ללבוש סוודרים וסריגי גולף. בכלי התקשורת השמרניים ראו בכך זלזול שלו בפרלמנט היווני, אך הדבר הגביר את הפופולריות שלו.

מדיניות חוץ

פפנדראו זכה לשבחים על ניהול מדיניות חוץ עצמאית רב ממדית, ויש שהגדירו אותו כמאסטר בכל הנוגע לדיפלומטיה, לאחר שהעצים את חשיבותה של יוון במערכת הבינלאומית.

למרות הקריירה האקדמאית המרשימה שלו בארצות הברית, הרטוריקה של פפנדראו ומפלגתו הייתה תמיד אנטי-אמריקאית. עד שנות התשעים הוא סירב לערוך ביקור רשמי בארצות הברית, והנהיג מדיניות לעומתית בנושאים כמו השתתפותה של יוון בברית נאט"ו והבסיסים של הצבא האמריקאי ביוון. הוא התנגד למעורבותה הצבאית של ארצות הברית ביוון ואף איים מספר פעמים להוציא את יוון מנאט"ו. לרטוריקה זו היה חלק בפופולריות הגדולה שלו בציבור היווני, שראה במנהיגים הקודמים מהמפלגות השמרניות עושי-דברה של ארצות הברית. לדעת תומכיו, פפנדראו היה הראשון שהתאים את צרכיה הביטחוניים של יוון לאינטרסים שלה, לאחר שמ-1947 ועד 1981 הייתה לארצות הברית יותר השפעה על המדיניות הביטחונית של יוון מאשר ליוון עצמה, בעיקר בשל המעורבות העמוקה של ארצות הברית במלחמת האזרחים היוונית.

עם זאת, עם עלייתו לשלטון מיתן את עמדותיו הרדיקליות ושימר חלק ממדיניות החוץ של יוון.

פפנדראו ידע להרחיב את השפעתה הבינלאומית של יוון, וליצור קואליציות בינלאומיות יוצאות דופן, כמו למשל ב-1982 "יוזמת השש" עם מקסיקו, ארגנטינה, שוודיה, טנזניה והודו, שחברו יחד בעיקר כדי ללחוץ על ארצות הברית וברית המועצות להפסיק את הניסויים בנשק אטומי.

פפנדראו תמך בהקמת מדינה פלסטינית, נפגש פעמים רבות עם יאסר ערפאת, איפשר הקמת מטה של אש"ף ביוון^[19], גינה את המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים, ובכלל נקט רטוריקה אנטי ישראלית ולעיתים חריפה. בכך המשיך פפנדראו את הקו האנטי ישראלי שהיה ביוון עוד לפני עלייתו לשלטון, ואף החריף אותו, כיוון שראה בישראל גרורה אמריקאית^[20]^[21].

חיים אישיים

פפנדראו הוא בנם של זופיה וג'ורג' פפנדראו, פוליטיקאי ליברלי. סבו מצד אמו, זיגמונט מינקו(אנ'), היה אציל, קצין מהנדס ומדען פולני שהגיע ליוון ב-1878 עקב תפקידו כמהנדס ראשי, התחתן עם אישה יווניה ממשפחה חשובה, ויצר קשרים עם האינטליגנציה היוונית. כן נטל חלק במלחמות של יוון נגד טורקיה ב-1897 וב-1913 וקיבל עיטור מיוחד על תרומתו לצבא היווני. סבתו של פפאנדראו מצד אמו הייתה יוונייה.

משנת 1948 ניהל אנדראס פפאנדראו מערכת יחסים עם סטודנטית לעיתונאות בשם מרגרט צ'אנט, ובשנת 1951 הם נישאו. לצ'אנט ופפנדראו נולדו שלושה ילדים וילדה אחת, בהם יורגוס פפנדראו, גם הוא פוליטיקאי, שכיהן כראש ממשלת יוון בזמן משבר החוב של יוון^[22], הקרוי על שם אביו של אנדראס^[23]. כמו כן, נולדה לו בשוודיה ב-1969 בת מחוץ לנישואין, מיחסים שהיו לו עם שחקנית שוודית בשם רניה ניבלום.

לפפנדראו היו שלוש נשים: לראשונה, כריסטינה רסיה, היה נשוי בשנים 1941–1951. לאחר מכן התחתן עם מרגרט צ'אנט, אימם של ארבעת ילדיו, לה היה נשוי בשנים 1951–1989. ב-1988 נחשף הרומן שלו עם דימיטרה ליאוני, דיילת אוויר צעירה ממנו ב-37 שנים^[10]. ב-1989 הוא התגרש ממרגרט צ'אנט, ונישא לליאוני, לה היו נשוי עד מותו^[24].

בעשור האחרון לחייו סבל מבעיות לב וכליות, שהקשו על תפקודו.

פפנדראו השתייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

פרסום צוואתו ב-13 ספטמבר 1996 גרם לדיון ציבורי סוער, כיוון שהוא הותיר את כל רכושו לאשתו בת ה-41, בלי להשאיר דבר לאשתו השנייה צ'אנט, לה היה נשוי 38 שנה, וגם לא לאחד מחמשת ילדיו.

צוואתו של אנדראס פפנדראוס הובילה לפרשה נוספת: כשהתפרסמה צוואתו של אנדראס, התברר שהוא כלל בה מתקפה על קטסנבס(אנ'), אז חתנה של בתו סופיה (הזוג התגרש בשנת 2000). אנדראס כינה את קטסנבס "בושה למישפחה" והאשים אותו בכל שמטרתו הייתה "לרשת את פירות המאבק של גיאורגיוס פפנדראו (אביו) ואנדראס פפנדראו"^[25]. קטסנבס הטיל ספק באמיתות הצוואה.

כעבור כ-18 שנה, ב-2014, חלה התפתחות נוספת בפרשה: קטסנבס תבע בבית המשפט עורך בוויקיפדיה היוונית בשם Diu, בשל אזכור הפרשה בערך עליו. קטסנבס תבע גם את האגודה היוונית לקוד פתוח, למרות שאין לאגודה שליטה בוויקיפדיה היוונית. תחילה הורה השופט לבטל זמנית את האזכור מהערך. אבל האזכור הוחזר על ידי עורך אחר. התביעה של קטסנבס גרמה לאפקט סטרייסנד, כאשר הערך של קטסנבס, עם האזכור שהפריע לו, הועתק לויקיפדיות רבות בשפות אחרות. ב-2018 נסוג קטסנבס מכל טענותיו ובכך באה הפרשה לסיומה, מבלי שהאזכור יוסר^[26].

Remove ads

יורגוס פפנדראו

ריצ'רד לוג, אנדראס פפנדראו - פרופיל פוליטי, 1996 (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא אנדראס פפנדראו בוויקישיתוף

אנדראס פפנדראו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אנדראס פפנדראו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

אנדראס פפנדראו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

אנדראס פפנדראו, באתר Discogs (באנגלית)

[1]
Obituary: Andreas Papandreou
[2]
התפטרה ממשלת יוון - פפנדראו מציע בחירות, על המשמר, 25 בדצמבר 1963
[3]
מפלגת פפנדריאו מתפלגת, למרחב, 16 באוגוסט 1965
[4]
מת המדינאי היווני גאורגי פפנדריאו, למרחב, 3 בנובמבר 1968
[5]
פפנדריאו קורא להפלת המשטר ביוון, למרחב, 19 בינואר 1968
[6]
ברוך חיים, פפנדריאו מרגיע את המערב, דבר, 8 בנובמבר 1981
משה ז"ק, המעגל היווני, מעריב, 23 באוקטובר 1981
[7]
ז׳אק כהן (אתונה), פפנדראו לקח את כל הקופה, חדשות, 4 ביוני 1985
[8]
סוכנויות הידיעות, 3 ועדות לחקירת ממשל פפנדראו, חדשות, 23 ביולי 1989
[9]
רויטרס, מפלגת השלטון הסוציאליסטית ביוון הפסידה בבחירות למפלגה הדמוקרטית, חדשות, 20 ביוני 1989
[10]
עוזי בלומר, מעקב - מרגרט פפנדראו מסכימה לגירושי בזק, חדשות, 31 במאי 1989
[11]
תוצאות מוקדמות ביוון: 47.5% למפ׳ השלטון, 40% לפפנדריאו, חדשות, 6 בנובמבר 1989
[12]
ויקטור אליעזר, יוון: אף מפלגה לא זכתה ברוב הדרוש להקמת ממשלה, מעריב, 7 בנובמבר 1989
[13]
סוכנויות הידיעות, סוף המשבר: זנופון זולוטאם ־ ראש ממשלת האיחוד הלאומי ביוון, מעריב, 22 בנובמבר 1989
[14]
סוכנויות הידיעות, נמצא המנדט החסר שיאפשר הקמת ממשלה – ביוון, חדשות, 11 באפריל 1990
[15]
רויטרס, ר״מ יוון לשעבר זוכה ממעילה במיליונים, חדשות, 19 בינואר 1992
[16]
איי.פי, פפנדריאו מוביל בבחירות ביוון, חדשות, 11 באוקטובר 1993
[17]
יואב קרני, ‏סכסוך שמתחיל בהתעקשות על שם - ונגמר בלקח מדיני חשוב, באתר גלובס, 24 ביוני 2018
[18]
AP סוכנות ידיעות, Greece Gives a Last Sad Farewell to Papandreou, ניו יורק טיימס
[19]
מ. מאיר, סופר "מעריב" באתונה, פפנדראו הזמין את ערפאת, מעריב, 26 בספטמבר 1979
[20]
אריה מקל, יחסי ישראל-יוון, באתר מרכז בגין-סדאת למחקרים אסטרטגים, אוניברסיטת בר אילן, ‏ספטמבר 2015
[21]
גליה לינדנשטראוס, פוליקרפוס גבריאלידס, עשור של יחסים קרובים בין יוון לישראל: הערכת מצב, באתר עדכן אסטרטגי - INSS המכון למחקר בטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, ‏אפריל 2019
[22]
מירה עוואד, ‏ראש ממשלת יוון: "המשבר הקשה ביותר בתולדותינו הסתיים", באתר גלובס, 3 באפריל 2010
[23]
סוכנויות הידיעות, כמו אבא וסבא: עוד פפנדראו מנהיג את יוון, באתר ynet, 6 באוקטובר 2009
[24]
רויטרס, קודם פגישה אחר כך גט, חדשות, 22 בינואר 1989
[25]
Antenna News in English, Two wills of the late Andreas Papandreou submitted to the Court., Antenna News in English, ‏13 בספטמבר 1996
[26]
Jacob Rogers, Victory in Greece: Legal case ended against Wikipedia editor, diff (בלוג של ויקימדיה), ‏18 באפריל 2018

Remove ads

[1] [1]
Obituary: Andreas Papandreou

[2] [2]
התפטרה ממשלת יוון - פפנדראו מציע בחירות, על המשמר, 25 בדצמבר 1963

[3] [3]
מפלגת פפנדריאו מתפלגת, למרחב, 16 באוגוסט 1965

[4] [4]
מת המדינאי היווני גאורגי פפנדריאו, למרחב, 3 בנובמבר 1968

[5] [5]
פפנדריאו קורא להפלת המשטר ביוון, למרחב, 19 בינואר 1968

[6] [6]
ברוך חיים, פפנדריאו מרגיע את המערב, דבר, 8 בנובמבר 1981
משה ז"ק, המעגל היווני, מעריב, 23 באוקטובר 1981

[7] [7]
ז׳אק כהן (אתונה), פפנדראו לקח את כל הקופה, חדשות, 4 ביוני 1985

[8] [8]
סוכנויות הידיעות, 3 ועדות לחקירת ממשל פפנדראו, חדשות, 23 ביולי 1989

[9] [9]
רויטרס, מפלגת השלטון הסוציאליסטית ביוון הפסידה בבחירות למפלגה הדמוקרטית, חדשות, 20 ביוני 1989

[בלומר-10] [10]
עוזי בלומר, מעקב - מרגרט פפנדראו מסכימה לגירושי בזק, חדשות, 31 במאי 1989

[11] [11]
תוצאות מוקדמות ביוון: 47.5% למפ׳ השלטון, 40% לפפנדריאו, חדשות, 6 בנובמבר 1989

[12] [12]
ויקטור אליעזר, יוון: אף מפלגה לא זכתה ברוב הדרוש להקמת ממשלה, מעריב, 7 בנובמבר 1989

[13] [13]
סוכנויות הידיעות, סוף המשבר: זנופון זולוטאם ־ ראש ממשלת האיחוד הלאומי ביוון, מעריב, 22 בנובמבר 1989

[14] [14]
סוכנויות הידיעות, נמצא המנדט החסר שיאפשר הקמת ממשלה – ביוון, חדשות, 11 באפריל 1990

[15] [15]
רויטרס, ר״מ יוון לשעבר זוכה ממעילה במיליונים, חדשות, 19 בינואר 1992

[16] [16]
איי.פי, פפנדריאו מוביל בבחירות ביוון, חדשות, 11 באוקטובר 1993

[17] [17]
יואב קרני, ‏סכסוך שמתחיל בהתעקשות על שם - ונגמר בלקח מדיני חשוב, באתר גלובס, 24 ביוני 2018

[18] [18]
AP סוכנות ידיעות, Greece Gives a Last Sad Farewell to Papandreou, ניו יורק טיימס

[19] [19]
מ. מאיר, סופר "מעריב" באתונה, פפנדראו הזמין את ערפאת, מעריב, 26 בספטמבר 1979

[20] [20]
אריה מקל, יחסי ישראל-יוון, באתר מרכז בגין-סדאת למחקרים אסטרטגים, אוניברסיטת בר אילן, ‏ספטמבר 2015

[21] [21]
גליה לינדנשטראוס, פוליקרפוס גבריאלידס, עשור של יחסים קרובים בין יוון לישראל: הערכת מצב, באתר עדכן אסטרטגי - INSS המכון למחקר בטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, ‏אפריל 2019

[22] [22]
מירה עוואד, ‏ראש ממשלת יוון: "המשבר הקשה ביותר בתולדותינו הסתיים", באתר גלובס, 3 באפריל 2010

[23] [23]
סוכנויות הידיעות, כמו אבא וסבא: עוד פפנדראו מנהיג את יוון, באתר ynet, 6 באוקטובר 2009

[24] [24]
רויטרס, קודם פגישה אחר כך גט, חדשות, 22 בינואר 1989

[25] [25]
Antenna News in English, Two wills of the late Andreas Papandreou submitted to the Court., Antenna News in English, ‏13 בספטמבר 1996

[26] [26]
Jacob Rogers, Victory in Greece: Legal case ended against Wikipedia editor, diff (בלוג של ויקימדיה), ‏18 באפריל 2018

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]