Loading AI tools
אמנת ז'נבה הרביעית דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת כיבוש. עם האוכלוסייה האזרחית שחובה להגן עליה נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה (כולל אזרחים, חיילים משני הצדדים שהניחו את נשקם, פצועים, חולים וכיוצא בזה). האמנה אומצה באוגוסט 1949 ונכנסה לתוקף באוקטובר 1950. האמנה היא הרביעית מתוך ארבע אמנות המהוות יחד את אמנות ז'נבה שעוסקות בהתנהגות הראויה של אומות בזמן מלחמה. כיום יש 196 מדינות שחתומות על אמנת ז'נבה.
השאלה האם אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי או שמא ההסכמי, נתונה במחלוקת. הטוענים כי אמנת ז'נבה היא חלק מהמשפט המנהגי טוענים שאמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו מחדש בשנת 1949 ואמנת האג משנת 1907, מחייבת את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על כל האמנות או לא אשררו את כולן.
עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית מבוסס על העובדה שאף כי במהלך מאה השנים האחרונות אוכלוסייה אזרחית איננה משתתפת בלחימה, בכל זאת אזרחים הם הנפגעים (הרוגים ופצועים) העיקריים במאבקים מזוינים. לפיכך, האמנה קובעת כלל מרכזי, ולפיו אין לפגוע באוכלוסייה האזרחית וברכושה בעת מלחמה. חובה זו מוטלת על כל הכוחות הצבאיים והאזרחיים. סעיף 32 באמנת ז'נבה הרביעית קובע:
"בעלי האמנה מסכימים במפורש שלכל אחד ואחד מהם אסור לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריך, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי גורמים אזרחיים ואם בידי גורמים צבאיים."
— אמנת ז'נבה הרביעית, סעיף 32
- חלק א' – הוראות כלליות
- חלק ב' – הגנה כללית על האוכלוסייה מפני תוצאות מסוימות של מלחמה
- חלק ג' – מעמדם של מוגנים והטיפול בהם
- סימן א' – הוראות משותפות לשטחי הצדדים לסכסוך ולשטחים כבושים
- סימן ב' – זרים בשטחו של צד לסכסוך
- סימן ג' – שטחים כבושים
- סימן ד' – תקנות הטיפול בכלואים
- פרק א' – הוראות כלליות
- פרק ב' – מקומות מעצר
- פרק ג' – מזון ולבוש
- פרק ד' – היגיינה וטיפול רפואי
- פרק ה' – פעולות דתיות, אינטלקטואליות וגופניות
- פרק ו' – רכוש אישי ומקורות כספיים
- פרק ז' – מִנהל ומשמעת
- פרק ח – יחסים עם החוץ
- פרק ט' – עיצומים עונשיים ומשמעתיים
- פרק י' – העברת כלואים
- פרק י"א – מקרי מוות
- פרק י"ב – שִחרור, הישבון (repatriation) ודיור במדינות נייטרליות
- סימן ה' – לשכות מידע וסוכנות מרכזית
- חלק ד' – ביצוע האמנה
- סימן א' – הוראות כלליות
- סימן ב' – הוראות אחרונות
סעיף 19
סעיף זה דן בהגנה שניתנה לבתי חולים בסעיף 18 ובתנאים בהן ההגנה נפסקת:
"ההגנה שזכאים לה בתי חולים אזרחיים לא תיפסק, אלא אם הם משמשים, מחוץ לתפקידיהם ההומניטריים, לעשיית מעשים המזיקים לאויב. עם זאת, ההגנה לא תיפסק אלא לאחר שנמסרה התראה ראויה בעוד מועד הקובעת, בכל המקרים הנאותים, מגבלת זמן סבירה, ולא שעו להתראה.
העובדה שחולים או פצועים של הכוחות המזוינים מטופלים בבתי חולים אלה, או שנמצאים בהם נשק קל ותחמושת שנלקחו מלוחמים, כאמור, וטרם נמסרו לשירות המתאים, לא ייחשבו כמעשים המזיקים לאויב."
— אמנת ז'נבה הרביעית, סעיף 19
במקרה של כיבוש, היחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית משתנים. אין מדובר עוד במצב חירום זמני, שבו מתבצעת לוחמה, אלא במצב שגרתי ולעיתים אף מתמשך. לפיכך, המחויבות של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה האזרחית ורכושה גדלה, ועימה גדלה החובה לשמור על זכויות האדם שלה ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי.
על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; הזכות לתכנון סביבתי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים.[דרוש מקור]
סעיף 49: גירושים, העברות, פינוים
סעיף 49 באמנה עוסק בהעברה של אכולוסיות במסגרת הכיבוש. הסעיף קובע כי אסור להעביר בכפייה אנשים שמוגנים במסגרת האמנה (מוגנים), וכן אסור גירושם של מוגנים לשטח המדינה הכובשת או לשטח מדינה אחרת. הכוח הכובש רשאי לבצע פינוי של האוכלוסייה מאזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או סיבות צבאיות הכרחיות דורשים זאת, אך האנשים שפונו יוחזרו לבתיהם מייד בתום הפעולות הצבאיות באותו אזור. כמו כן, אם המדינה גורמת לפינוי היא צריכה לדאוג, עד כמה שניתן, לתנאים כמו שיכון, היגיינה, בריאות, ביטחון ותזונה, ולא לקרוע בני משפחה אחת זה מזה. כמו כן, הסעיף קובע כי המדינה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה.[1]
סעיף 50: ילדים
סעיף 50 עוסק בהגנה על ילדים. המדינה הכובשת צריכה להקל על עבודותם של מוסדות לטיפול בילדים ולחינוך שלהם. היא צריכה להקל על זיהוי ילדים כשייכים להוריהם ואסור לה לשנות את מעמדם האישי או לגייס אותם לפלוגות או ארגונים הכפופים למרותה. אם אין מוסדות מקומיים מספקים, המדינה הכובשת צריכה לדאוג לכלכלתם וחינוכם של ילדים שנתייתמו מהוריהם עקב המלחמה, ואין להם קרובים מתאימים. הכובשים לא יפריעו להנהגת אמצעי-העדפה ביחס למזון, לטיפול רפואי ולהגנה מפעולות מלחמה לטובת ילדים מתחת גיל 15, לטובת נשים הרות ולטובת אימהות לילדים מתחת לגיל 7.[1]
אמנת ז'נבה, כמסמך שמטרתו לאזן בין הצרכים הצבאיים לבין זכויות האדם, קובעת שבכל מקרה ומקרה על הכוח הכובש להתייחס לזכויות האדם, מתוך כבוד ויחס אנושי לאוכלוסייה האזרחית. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים, ובתנאי שהוכיח זאת. ההוכחה צריכה לעמוד בשלושה קריטריונים:
- צורך צבאי (האם פעולה זו אכן עונה על צורך צבאי הכרחי בבואו להתמודד עם איום מיידי)
- התאמת האמצעי למטרה
- מידתיות (הפגיעה בזכויות האוכלוסייה האזרחית היא מעטה יחסית להישג הצבאי)
לפי חלק מהמדינות ובכללן ישראל וארצות הברית, אזרחים המשתתפים בלחימה מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים. הם אינם נהנים מאותן זכויות של חיילים במדים, המוגדרים תחת סטטוס של שבויי מלחמה, אם הם נופלים בשבי. אנשים אלה צפויים לעמוד לדין לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם. עם זאת, לפי שני הפרוטוקולים של אמנות ז'נבה, שהתווספו כתיקונים לאמנות ב-1977, גם ללוחמי גרילה וללוחמי חופש מגיעה הזכות להיחשב כשבויי מלחמה. פרוטוקולים אלה מחייבים רק את המדינות שחתמו עליהם.
אמנת ז'נבה הרביעית דנה בזכויותיהם של עצירים בזמן של כיבוש (תפיסה לוחמתית) ומעגנת אותן: לפי סעיפי האמנה, על הכוח הכובש מוטלת החובה לאסור על הכאה או עינויים של עצירים; מוטלת החובה להסביר להם את עילת המעצר, לכבד את זכויותיהם (לאוסרם בתחומי השטח הכבוש בלבד, לספק תנאי מחיה נאותים, מזון וטיפול רפואי ולאפשר קיום פולחן, פעילויות חינוך ותרבות) ולאפשר להם קשר עם העולם שמחוץ לבית הכלא (ביקורים, דואר ושיחות טלפון) עם המשפחות ועם נציגים של ארגונים בין-לאומיים.
אמנת ז'נבה הרביעית הגדירה מספר הפרות חמורות של זכויות אדם, שיש להן משקל חמור במיוחד בעת העמדה לדין של המבצעים הפרות אלה, והן מוגדרות פשעי מלחמה. כל מדינה שהיא צד לאמנת ז'נבה הרביעית חייבת לרדוף אחרי כל אדם שביצע הפרה חמורה כזו, או הורה על ביצועה, ולהעמידו לדין, במסגרת מערכת המשפט הלאומית שלה או במסגרת מערכת משפט אחרת, כגון בתי דין בין-לאומיים.
"ההפרות החמורות, שאליהן מתייחס הסעיף הקודם, הן אלה הכרוכות במעשה מהמעשים שלהלן, כשמבצעים אותם כלפי בני אדם או נכסים המוגנים לפי אמנה זו: הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימה בזדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו בניגוד לחוק או כליאת מוגן בניגוד לחוק, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילה בזדון של זכויותיו של מוגן למשפט הוגן וסדור, שנקבעו באמנה זו, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי המצדיקן ושבוצעו בניגוד לחוק ומתוך הפקרות."
— אמנת ז'נבה הרביעית, סעיף 147
מדינת ישראל השתתפה בוועידת ז'נבה בשנת 1949 ובמסגרת זו תרמה לדיונים סביב האמנות. ב-6 ביולי 1951 חתמה ישראל על האמנה הרביעית.[1] עם תום הוועידה ולאור המלצת המשלחת הישראלית לז'נבה, אישרה הממשלה את האמנה ובכך הפכה ישראל לצד באמנה, לפי הוראות האמנה וכללי המשפט הבין-לאומי. עם זאת, האמנה לא עוגנה בחוק על ידי הכנסת.
ישנם סעיפים באמנה, כמו סעיף 49, שבהם יש מחלוקת בין ישראל לבין הקהילה הבין-לאומית, שטוענת כי ההתנחלויות הן עברה על סעיף 49 באמנה שקובע כי אסור למדינה ליישב את תושביה בשטח שנכבש על ידה, כפי שקבעו למשל מועצת הביטחון והצלב האדום.[2][3] מדינת ישראל טוענת כי האמנה לא חלה על יהודה ושומרון כיוון שירדן כבשה אותם בניגוד להחלטה של האו"ם ולכן יהודה ושומרון לא שייכים לירדן ולכן הם לא שטח כבוש.[4]
עוד טענה היא, שגם אם ישראל הייתה כוח כובש, ההתנחלויות עדיין לא עוברות על האמנה. רבים טוענים שהאמנה אינה אוסרת על אוכלוסייה אזרחית לעבור לשטח הכבוש מרצונם החופשי.
ישראל התנדבה ליישם ביהודה ושומרון את אמנת ז'נבה הרביעית, אף על פי שקיימת עמדה משפטית שאין לאמנה תחולה ביהודה ושומרון. לפי גורמים בימין, כמו יואב שורק, התנהלות זו של ישראל מהווה "צעד של זהירות מופלגת המבטאת חוסר ביטחון וגמגום", ולטענתו "הופכת את התושבים הפלסטינים ל'מוגנים', את הטרור הערבי לדבר שהעולם מסרב לגנות, ואת ההתיישבות הישראלית לבלתי-חוקית".[5]
בג"ץ חזר וקבע לאורך השנים החל מ־1981 לפחות[6] כי סעיף 49(1) של האמנה אינו משקף 'דין מנהגי' במשפט הבין-לאומי, שהוא בעל כוח נורמטיבי רב יותר, אלא 'דין הסכמי' בלבד. ובכל מקרה נקבע בבג"ץ מסאפר יטא כי בית המשפט רשאי להסתמך על חקיקה ישראלית, כולל צווים של המפקד הצבאי, על מנת לגבור על הוראות המשפט הבין-לאומי:
"גם אם נניח כי יש לבחון את פעולות המפקד הצבאי באזור בהתאם להוראות האמנה 'המנהגיות', אין חולק כי כאשר הוראת חוק מפורשת בחוק הישראלי עומדת מול כללי המשפט הבינלאומי, הדין הישראלי מכריע."
— [7]
ב-1979 מועצת הביטחון של האו"ם, העבירה את החלטה 446. ההחלטה התייחסה לאמנת ז'נבה הרביעית ועל בסיסה הכריזה שהקמת התנחלויות ויישוב של אזרחים ישראלים בשטחי יהודה ושומרון, כולל בירושלים המזרחית, אינם חוקיים על-פי החוק הבין-לאומי.
ב-1990 נציג ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האו"ם מוריס אברם הכריז כי ”בהיותו איש הצוות האמריקני בנירברג הוא מכיר היטב את הכוונה התחיקתית מאחורי אמנת ז'נבה הרביעית, היא לא עוצבה לכיסוי מצבים כגון יישובים ישראלים בשטחים הכבושים.”[8]
- אמנת ז'נבה הרביעית באתר בצלם (בעברית)
- אלן בייקר, ההתנחלויות: סילוף אמנת ז’נבה והסכמי אוסלו, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 14 בינואר 2011
- אמנת ז'נבה הרביעית, באתר ויקיטקסט (באנגלית)
מיכל לברטוב, המשפטנים היהודים שנלחמו למען האמנות הבינלאומיות לזכויות אדם, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2016
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
