אמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים

אמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים (באנגלית: Convention on Certain Conventional Weapons; ראשי תיבות: CCW או CCWC) היא אמנה של האומות המאוחדות אשר סוכמה בז'נבה ב-10 באוקטובר 1980 ונכנסה לתוקף בחודש דצמבר 1983, במטרה לאסור או להגביל את השימוש בסוגים מסוימים של נשק קונבנציונלי הנחשבים כפוגעניים במיוחד, או שהשפעתם אינה מבחינה בין אזרח ללוחם.

שמה המלא של האמנה הוא "אמנה בדבר איסורים והגבלות על השימוש בכלי נשק קונבנציונליים מסוימים העשויים להיחשב כבעלי פגיעה קשה במיוחד או השפעות חסרות הבחנה" והיא נספח לאמנות ז'נבה שנחתמו ב-12 באוגוסט 1949.

אימוץ האמנה וכניסתה לתוקף

האמנה כוללת סדרה של פרוטוקולים אשר ניסוחם אומץ לראשונה ב-10 באוקטובר 1980 בז'נבה ואשר נכנסו לתוקף ב-2 בדצמבר 1983. נכון לפברואר 2008 חתמו על האמנה 106 מדינות. חלק מן המדינות התחייבו ליישם רק שניים מן הפרוטוקולים (המספר המינימלי הנדרש לצורך חתימה על האמנה).

הפרוטוקול השני תוקן בשנת 1996 באופן המרחיב את היקפו, והתיקון נכנס לתוקף ב-3 בדצמבר 1998. נכון ל-15 ביוני 2000 חתמו 50 מדינות על הפרוטוקול המתוקן. הפרוטוקול הרביעי נכנס לתוקף ב-30 ביולי 1998 ונכון ל-15 ביוני 2000 חתמו עליו 49 מדינות.

מדינת ישראל חתמה על האמנה, למעט הפרוטוקול השלישי העוסק בנשק תבערה^[1] והיא נכנסה לתוקף לגביה ב-22 בספטמבר 1995^[2].

תוכן האמנה

נושאי חמשת פרוטוקולי האמנה הם:

1. הגבלת השימוש בנשק המכיל רסיסים
2. הגבלת השימוש במוקשי יבשה
3. הגבלת השימוש בנשק תבערה
4. הגבלת השימוש בנשק לייזר לגרימת עיוורון
5. התחייבויות לפינוי שרידי חומרי נפץ לאחר מלחמה

הפרוטוקול השלישי

הפרוטוקול השלישי^[3] נחתם בז'נבה ב-10 באוקטובר 1980 ומתייחס לשימוש צבאי בנשק תבערה.

סעיף 1 לפרוטוקול מגדיר "נשק תבערה" כ"כל נשק או תחמושת המתוכנן בעיקר כדי להצית אש או לגרום לכוויות לאנשים באמצעות להבה, חום, או צירוף שלהם, הנוצר על ידי תהליך כימי של חומר המובא אל המטרה".

סעיף 2 לפרוטוקול מטיל איסור מוחלט, בכל הנסיבות, על שימוש בנשק תבערה נגד מטרות אזרחיות.

האמנה אף אוסרת על שימוש בפצצות תבערה המוטלות מן האוויר על מטרות צבאיות הנמצאות בתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. האמנה אוסרת אף על שימוש בנשק תבערה שאינו מוטל מן האוויר, נגד מטרות צבאיות הנמצאות בריכוזי אוכלוסייה אזרחית, להוציא מטרות שניתן להפרידן בבירור מריכוזי האוכלוסייה וכל אמצעי הזהירות המתאימים ננקטו כדי להגביל את השפעת הנשק למטרה הצבאית. האמנה אוסרת על שימוש בנשק תבערה על יערות וצמחייה, אלא אם אלה משמשים מחסה למטרות צבאיות. האמנה אינה אוסרת על שימוש בנשק תבערה על מטרות צבאיות בלבד.

מטרות האמנה

מטרת האמנה, על הפרוטוקולים המרכיבים אותה, היא לבסס כללים חדשים להגנת אנשי צבא ובמיוחד אזרחים, ומטרות אזרחיות, מפני פגיעה או התקפה בנסיבות שונות, ובהן קרינה, מוקשי יבשה ומלכודות נפץ, פצצות תבערה וכלי נשק מעוורים.

האמנה, יחד עם אמנת הנשק הכימי, מהווה מעטה של הגנה משפטית מפני שימוש בכלי נשק מסוימים. האמנה מתייחסת לאותם מצבים שבהם עוסקות אמנות ז'נבה משנת 1949, לצורך הגנה על קורבנות מלחמה.

האמנה חסרה כל מנגנון פיקוח ואכיפה ואינה מפרטת דרכים רשמיות לבירור הפרות של הוראותיה. כל מדינה החתומה על האמנה יכולה להודיע, למזכיר הכללי של האו"ם, כי היא חוזרת בה מחתימתה והתחייבויותיה, אולם על פי לשון האמנה, המדינה נותרת מחויבת להוראות האמנה למשך שנה ממועד הודעה זו.

ראו גם

• האמנה לפיקוח על סחר בנשק

לקריאה נוספת

• ליאור א', ‏הדלגיטימציה של תחמושת הזרחן, מערכות 445, 2012

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים
• נוסח האמנה באנגלית

הערות שוליים

1. דו"ח היחידה להסכמים בינלאומיים ותביעות בינלאומיות במשרד המשפטים, מיום 20 בינואר 2002.
2. רשימת כתבי אמנה רב-צדדיים באתר משרד המשפטים של מדינת ישראל. מספר כתב האמנה: 1327.
3. Protocol on Prohibitions or Restrictions on the Use of Incendiary Weapons (Protocol III)