Loading AI tools
מוציא לאור אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלפרד אברהם קְנוֹפּף האב[1] (באנגלית וגרמנית: Alfred Abraham Knopf, 12 בספטמבר 1892 ניו יורק - 11 באוגוסט 1984) היה מוציא לאור יהודי אמריקאי, מייסד ההוצאה לאור "אלפרד א. קנופף". נודע כמו"ל שהקפיד בספרים שפרסם על איכות התוכן וגם על העיצוב מבחינת הדפוס, הכריכה והאיור. בית ההוצאה לאור קנופף היה אחת החברות האחרונות מן התעשייה הישנה של ההוצאה לאור בארצות הברית, שכללה גם בתי הוצאה לאור כגון חברת הנרי הולט, ג'.פ. פטנאם'ס סאנס, טיקנור אנד פילדס.
 | |
| צילום מאת קארל ואן וכטן משנת 1935 | |
| לידה |
12 בספטמבר 1892 מנהטן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
11 באוגוסט 1984 (בגיל 91) Purchase, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
אוניברסיטת קולומביה |
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית |
| בן או בת זוג |
בלאנש קנופף (?–יוני 1966) |
| פרסים והוקרה |
מדליית AIGA |
| אתר רשמי | |
  | |
קנופף נולד במשפחה יהודית בסנטרל פארק וסט בניו יורק. אביו, סמואל קנופף, היה יועץ פיננסי וניהולי בתחום הפרסום. אמו, אידה לבית יפה, נפטרה כשבנה היה בן 4.[2] אחיו, אדווין ה. קנופף היה לימים במאי ומפיק סרטי קולנוע. הנער שהיה שוחר ספרים מילדותו החל משנת 1908 ללמוד היסטוריה וספרות במכללת קולומביה במסגרת מכינה לקראת לימודי משפטים. בזמן לימודיו היה פעיל ב"חברה הפיתולוגית" ("Peithologian Society",מועדון הספרותי ולדיונים) ובמועדון השירה "Boar's Head Society" ("הראש של חזיר הבר"). במשך הזמן הפך למנהל מחלקת הפרסום של מגזין ללומדים לתואר ראשון. נפוצה הטענה כי משיכתו לתחום ההוצאה לאור התעוררה אחרי התכתבות בינו לסופר הבריטי ג'ון גולסוורתי במסגרת הכנותיו לעבודה על הסופר במסגרת הלימודים. אחרי ביקור אצל גולסוורתי באנגליה ובעידוד המורה שלו לספרות השוואתית, ג'ואל ספינגרן, עזב קנופף את הקריירה המשפטית והתחיל את דרכו בתחום המו"לות.[3] גולסוורתי המליץ לו לקרוא את ספרי ויליאם הנרי הדסון וג'וזף קונרד שתפסו בהמשך מקום חשוב בתוכניותיו כמו"ל.[2]
אחרי שבשנת 1912 סיים תואר ראשון BA, עבד קנופף בשנים 1913-1912 כמנהל חשבונות בהוצאה לאור דאבלדיי, אחר כך ב-1914 כעוזר של המו"ל מיצ'ל קנלריי . ב-1915, בעזרה כספית של אביו (שהעניק לו מקדמה של 5000 דולר)[4] ושל ארוסתו, בלאנש לבית וולף, הקים קנופף את ההוצאה לאור של עצמו.[2] חברה זו פרסמה תחילה בעיקר ספרות מתורגמת אירופית, בעיקר רוסית (למשל "טאראס בולבה מאת גוגול, "אידיאלים ומציאות בספרות הרוסית" מאת פיוטר קרופוטקין). משום כך נבחר הבורזוי כקולופון שלה.
באותן השנים המו"לים בארצות הברית הזניחו במידה רבה את הסופרים האירופים. קנופף פרסם מחברים כמו סימון דה בובואר, אלבר קאמי ("הזר", 1946), ג'וזף קונרד, א.מ. פורסטר, זיגמונד פרויד, אנדרה ז'יד, פרנץ קפקא, ד.ה. לורנס, תומאס מאן, סומרסט מוהם, ת.פ. פוויס, וינדהם לוויס וז'אן-פול סארטר.
קנופף פרסם גם מחברים אמריקאים רבים, לרבות קונרד אייקן, ג'יימס בולדווין, ג'יימס מ. קיין, תאודור דרייזר, שירלי אן גראו, דשיל האמט, לנגסטון יוז, וייצ'ל לינזי, ה.ל. מנקן, ג'ורג' ג'ין נתן, ג'ון אפדייק והסופרת האהובה על קנופף, וילה קאתר. בשנים 1934-1924 הוציא לאור קנופף, שכונה לימים "קנופף האב", את המגזין המפורסם לספרות The American Mercury מיסודם של מנקן ונתן. קנופף נקשר לסופריו בקשרי ידידות. העניין שגילה בתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה והמדעים הביא אותו ליצירת קשרי חברות עם היסטוריונים כמו ריצ'רד הופסטאטר, ארתור שלזינגר הבן וסמואל אליוט מוריסון. כחבר נכבד במפלגה הרפובליקנית עד לפרשת ווטרגייט התכתב למשך תקופה ארוכה עם נציגי המפלגה בקונגרס. הספר "הנביא" מאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן שפורסם על ידו בשנת 1923 הפך לרב מכר, וקנופף הרגיש נבוך מכך.[5] קנופף הלין לא פעם על השינויים בתעשיית ההוצאה לאור בתקופתו. לטעמו התחילו להתפרסם יותר מדי ספרים ובמחיר מופקע, כפי שסיפר פעם למגזין האמריקאי Saturday Review. קוממה אותו במיוחד "עליית חשיבותו של העורך"."בימים עברו, הדברים היו פשוטים למדי. הגיעו ספרים, פרסמנו אותם כפי שנכתבו...המו"ל וכן הסופר נחשבו לבעלי מקצוע. עבודת הסופר הייתה לכתוב ספר ולמסור לך אותו." "בימינו, העיר קנופ, בפני שנקר, "המחברים מעבירים את כתבי היד והעורכים כותבים את הספרים". "העורך מועסק עכשיו כדי לרכוש ספרים ואם אינו מצליח להשיג ספרים טובים, הוא נאלץ להסתפק בספרים לא טובים. אז הוא הורג את עצמו בנסותו ליצור ארנק משי מאוזן של חזיר".
קנופף לא התלהב מהספרות העכשווית, אם כי העריץ את ג'ון הרסי, ג'ון אפדייק, ז'ורז' אמאדו וז'ילברטו פריירה ועוד כמה סופרים בני תקופתו. בספרו Publishing Then and Now כתב: הוא סבר שהסופרים האמריקאים העכשוויים אינם מסוגלים לכתוב באנגלית פשוטה ונכונה ונזקקים לעזרת עורכים כישרוניים במיוחד. בשנת 1964 טען שכתבי המחברים האמריקאים "לא יישארו". ו"באירופה" גם כן, "אין הענקים". אף על פי שתריסר מהסופרים שאת ספריהם הוציא לאור קיבלו פרס נובל, קנופף סבר ש"ספרים של כמה מהם אינם טובים", למשל הרומן "דוקטור ז'יבאגו" הוא לדידו "משעמם עד מאוד","אם חרושצ'וב היה אוסר על פרסומו בגלל השעמום ולא מסיבות פוליטיות, היה יותר מובן". לעומת זאת חשש מתחיית הצנזורה וראה במסעות הציבוריים נגד הפורנוגרפיה מבשר אפשרי לסכנה כזאת.
עם השנים נעשה קנופף יותר נרגן כלפי הספרות המודרנית, שהייתה לדבריו "חסרת טעם באופן משווע", אך גישתו הביקורתית מצאה ביטוי יותר ויותר גם בקבילותיו התכופות לגבי השירות בבתי מלון, מסעדות, חנויות, שלא עמדו בסטנדרטים הגבוהים שלו ואף מאבקו העיקש למשך שש שנים נגד חברת איסטמן קודאק בנוגע לסרט צילום שהלך לאיבוד.
עם הסופרים שיצירותיהם נדחו על ידי קנופף נמנו סילביה פלאת', ויליאם גולדינג ("בעל זבוב"), ג'ק קרואק, ג'ורג' אורוול, חורחה לואיס בורחס, ולדימיר נבוקוב ("לוליטה"), יצחק בשביס-זינגר ואנאיס נין. הוא דחה אף את יומנה של אנה פרנק. הוא דחה גם רומן מוקדם של אורסולה לה גווין אולם עודדה אותה להמשיך לכתוב.
בשנים 1940–1946 קנופף היה גם חבר בחבר שופטים של הפרס פיבודי לספרות.
קנופף עצמו ניסה את כוחו גם בכתיבה. השאיר ספרים כמו Some Random Recollections ("כמה זיכרונות כיד המקרה"),Publishing Then and Now ("מו"לות אז ועכשיו") "בלאנש קנופף:30 ביולי 1894 - 4 ביוני 1966" ו'Sixty Photographs ("ששים צלמים").
בקטלוג משנת 1916 טען קנופף:"אני אוהב ספרים באופן פיזי ואני רוצה אותם יפים...מצאתי שהמחשבה הנפוצה לפיה ספר יפה מראה חייב להיות יקר היא מוטעית לחלוטין" כוכבי ההוצאה לאור היו בעיניו לא העורכים אלא המעצבים והדפסים - שמות כמו קלוד ברגדון, אלמר אדלר, פרדריק גאודי, וו.א. דוויגינס, רודולף רוזיצ'קה ופול ראנד. ב-1925 הומצא הקולופון של החברה - הברזוי.
כשבנו, אלפרד א. קנופף הבן עזב את החברה המשפחתית בשנת 1959 כדי לייסד את "Atheneum Publishers" (שנרכשה מאוחר יותר, בשנת 1978 על ידי Simon & Schuster קנופף ואשתו, בלאנש, היו מודאגים מאוד לגבי עתיד עסקם. בסופו של דבר, בשנת 1960 נמצא פתרון במיזוג בית ההוצאה קנופף עם רנדום האוס שבבעלות ידידיהם, בנט סרף ודנולד קלופפר. קנופף שמר על פיקוחו המלא על ההוצאה לאור שלו למשך חמש שנים ואחר כך שמר לעצמו רק את זכות הווטו לגבי ההחלטות הפרסומיות של שאר המו"לים. המחלקות להוצאה לאור של שתי החברות נשארו נפרדות ובית ההוצאה קנופף שמר על צביונו המיוחד. קנופף קרא לעסקה הזאת "נישואים מושלמים". מאוחר יותר רנדום האוס עצמו הפך לחלק מחברת בטרלסמן, חברה רב-לאומית שמקורה בגרמניה. בית הדפוס קנופף המשיך להתקיים.
אחרי שאשתו, בלאנש, נפטרה ביוני 1966, התחתן קנופף מחדש באפריל 1967 בריו דה ז'ניירו עם הלן נורקרוס הדריק. בשנת 1972 פרש לגמלאות והתמנה ליושב ראש אמריטוס של ההוצאה לאור.[2] הוא נפטר באוגוסט 1984 מסיבוך של אי ספיקת לב, באחוזתו בפרצ'ס (Purchase), ניו יורק.
אשתו, בלאנש לבית וולף (1966-1894), הייתה בת לתכשיטן מווינה שהיגר לארצות הברית. קנופף פגש אותה לראשונה ב-1911 והם התחתנו ב-14 באפריל 1916. בלאנש קנופף שיחקה תפקיד חשוב ביותר בהקמת ההוצאה לאור המשפחתית ובניהולה. במשך הזמן היא התמנתה למנהלת ואחר כך לסגן יושב ראש החברה. היא העדיפה לגור חלק מהזמן בנפרד בדירה במערב השדרה החמישית בניו יורק, בעוד שהוא בחר לבלות באחוזתם בפרצ'ס.[6] נולד להם בן יחיד, אלפרד א. קנופף הבן, שהמשיך את דרכו של אביו כמוציא לאור. לקנופף הבן נולדו שלושה ילדים.
פרט לאהבתו ליינות ואוכל ולמוזיקה קלאסית (התיידד, בין היתר, עם ארתור רובינשטיין), המשיך קנופף להתעניין בהיסטוריה והיה חבר במועצת המכון האמריקאי להיסטוריה ולתרבות מוקדמת וחבר בהתכתבות של החברה ההיסטורית והחברה הקולוניאלית של מסצ'וסטס. החל משנת 1948 תמך בשימור שמורות הטבע, הפרקים הלאומיים והיערות.[2]
אתר האינטרנט הרשמי של אלפרד א. קנופףSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
