אלג'ר היס

אלג'ר היס (באנגלית: Alger Hiss‏; 11 בנובמבר 1904 - 15 בנובמבר 1996) היה פקיד במחלקת המדינה של ארצות הברית שהיה מעורב בהקמת האו"ם. ב-1948 הוא הואשם באשמת ריגול לטובת ברית המועצות, והורשע במתן עדות שקר בנוגע לאשמה זו בשנת 1950. למרות שלאורך השנים הצטברו ראיות רבות בנוגע לפרשה, חפותו או אשמתו של היס שנויה במחלוקת גם כיום.

היס בשעת מתן עדות

ראשית חייו

היס נולד בבולטימור שבמדינת מרילנד, למד בבית הספר התיכון של הקולג' של בולטימור, ובאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בה היה חבר באחוות "אלפא דלתא פי". ב-1929 סיים את לימודי המשפטים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתמחה אצל פליקס פרנקפורטר, שהתמנה לימים לשופט בית המשפט העליון. הוא עבד במשך שנה כפקיד של שופט בית המשפט העליון אוליבר ונדל הולמס. במהלך אותה שנה נשא לאישה את פריסיליה הובסון, שעבדה לאחר נישואיהם בספריית הקונגרס.

ב-1933 עבר לשמש כפרקליט ממשלתי, במסגרת מדיניות הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, והחל את דרכו במינהל החקלאות. היס עבד עבור ועדת ניי שחקרה ותיעדה את הפקעת המחירים של קבלנים צבאיים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וכמו כן שירת תקופה קצרה במשרד המשפטים של ארצות הברית.

ב-1936 היס ואחיו דונלד החלו לעבוד במחלקת המדינה. היס שימש כעוזר לפרנסיס ב. סאייר, חתנו של וודרו וילסון, ולאחר מכן כעוזר של מזכיר המדינה אדוארד סטטיניוס הבן. היס הגיע לתפקיד עוזר מיוחד למנהל המשרד לענייני המזרח הרחוק, וב-1944 התמנה לתפקיד עוזר מיוחד למנהל המשרד לעניינים פוליטיים מיוחדים - משרד שעסק בתכנון המדיניות שלאחר המלחמה עבור ארגון בינלאומי (OSPA). בהמשך התמנה למנהל ה-OSPA, ובמסגרת תפקידו שימש כמזכיר ועידת דמברטון אוקס, שהשלימה את תוכניות הבסיס להקמת האו"ם.

ב-1945 היה היס חבר במשלחת האמריקנית לועידת יאלטה, שם נפגשו רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל כדי לתאם את האסטרטגיה להבסת היטלר, שרטטו את מפת אירופה לאחר המלחמה, והמשיכו את התוכניות להקמת האו"ם. תפקידו של היס ביאלטה היה מוגבל לעבודה על הקמת האו"ם, והוא הוביל את התנגדותה של ארצות הברית לדרישתו של סטלין כי לברית המועצות יינתנו 16 קולות באספה הכללית של האו"ם, עבור כל אחת מהרפובליקות הסובייטיות. בזכות התנגדותו של היס הושגה פשרה לפיה קיבלה ברית המועצות שני קולות נוספים עבור בלארוס ואוקראינה בלבד. התנגדות זו משמשת לביסוס הטענות לחפותו של היס.

היס היה יושב ראש הוועדה שניסחה את כתב האמנה של האו"ם בסן פרנסיסקו ב-1945. לאחר מכן הפך היס למנהל ה-OSPA. ב-1946 הוא נטש את השירות הציבורי כדי לעמוד בראש קרן קרנגי לשלום עולמי, וכיהן כנשיאה עד 5 במאי 1949.

האשמה בריגול

ב-1948 עורך הטיים מגזין, ויטאקר צ'יימברס האשים את אלג'ר היס בחברות במפלגה הקומוניסטית ובריגול. על פי טענתו של צ'יימברס השתייך היס ל"קבוצת וור" - תא מחתרתי של קומוניסטים שנטען כי עסקו בריגול לטובת ברית המועצות. בחודשים אוגוסט וספטמבר 1934 פגש היס את צ'יימברס ועל פי החשד החל לשלם דמי חבר למפלגה הקומוניסטית. כמו כן טען צ'יימברס כי בשנת 1935 החל לשמש כבלדר שקישר בין היס לבין ה-גה-אר-או. מפעילו של היס היה בוריס ביקוב - מרגל סובייטי שהתגורר בזהות בדויה בארצות הברית. על היס הוטל לקחת לביתו תיקים למשך הלילה, להעתיק אותם ולהעבירם לצ'יימברס. היס ותומכיו הצביעו לעובדה שבמשך עשור שנים לפני 1948 שב צ'יימברס והכחיש כי היס היה מרגל או קומוניסט. במהלך משפטו של היס טען צ'יימברס כי בהזדמנויות אלה העיד עדויות שקר.

אלג'ר היס הופיע מרצונו בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית כדי להפריך את טענותיו של צ'יימברס. כמה מחברי הוועדה היססו תחילה לתקוף את היס, אך חבר הקונגרס ריצ'רד ניקסון, שפעל על פי מידע שקיבל באופן חשאי מה-FBI ומהכומר הקתולי ג'ון פרנסיס קרונין, לחץ על הוועדה להמשיך בחקירה. כשהתבקש היס לזהות את צ'יימברס על פי תמונה הוא ציין כי פניו "ייתכן שנראים מוכרים", וביקש לראותו פנים אל פנים. כשהתעמת עם צ'יימברס בנוכחות חברי הוועדה טען היס כי הכיר את צ'יימברס בשם "ג'ורג' קרוסלי", וכי נתן לו להתגורר בביתו כש"קרוסלי" נותר חסר כל בשנות השלושים. במועד אחר הודה היס כי נתן ל"קרוסלי" מכונית ישנה שלו - מכונית שהגיעה בסוף דרכה לידי המפלגה הקומוניסטית.

מכיוון שעדותו של צ'יימברס ניתנה במסגרת שימוע של הקונגרס, היא הייתה חסינה מתביעת דיבה. היס קרא לצ'יימברס לחזור על טענותיו בציבור מבלי שיהיו מוגנות בחסינות זו, וצ'יימברס מסר את גרסתו פעם נוספת בתוכנית הרדיו פגוש את העיתונות. בעקבות השידור הגיש היס תביעת לשון הרע כנגד צ'יימברס, וזה הגיש להגנתו את "מסמכי בולטימור" - העתק של מסמכים ממשלתיים שקיבל לכאורה מהיס בשנות השלושים. כמה ממסמכים אלה אכן היו מסמכים מסווגים, והצגתם בפומבי על ידי צ'יימברס פתחה פתח להעמדתו שלו ושל היס לדין באשמת עדות שקר, היות ששניהם הכחישו בפני הוועדה כל קשר למעשי ריגול.

צ'יימברס טען כי מסמכי הממשלה הודפסו מחדש על ידי אשתו של היס, פריסיליה, צולמו והועברו לידי רשת הריגול. נקודה זו הייתה נקודת התורפה הראשונה בעדותו של צ'יימברס, מכיוון שלא הייתה סיבה להדפיס את המסמכים מחדש ורק לאחר מכן לצלמם, והקישור היחיד של היס למסמכי בולטימור נעשה באמצעות התאמת סוג מכונת הכתיבה בה הודפסו המסמכים לדגם שהיה מצוי בביתו. גם לגבי התאמה זו התעוררה מחלוקת, ותומכיו של היס טוענים כי לא ייתכן שהמכונה שהוצגה כראייה במשפט היא המכונה מביתו של היס, שכן המספר הסידורי שלה ציין כי יוצרה לאחר תאריך הרכישה של המכונה של היס.

המשפט על עדות השקר וההרשעה

היס הואשם בשני סעיפים של עדות שקר. חבר המושבעים הגדול לא הצליח להאשים אותו בריגול מכיוון שתקופת ההתיישנות על אישומים אלה כבר תמה. משפטו הראשון של היס, שהחל ב-31 במאי 1949, כלל עדויות אופי רבות כמו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות אדליי סטיבנסון, שופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר, והמועמד הדמוקרטי הקודם לנשיאות ג'ון וו. דייוויס. משפט זה הסתיים באי הכרעה של חבר המושבעים ב-7 ביולי 1949, והוביל למשפט נוסף שהתנהל בין 17 בנובמבר 1949 ו-21 בינואר 1950. במשפט זה מצא חבר המושבעים את היס אשם בשני סעיפי האישום.

פסק הדין נידון בבית המשפט לערעורים ובבית המשפט העליון של ארצות הברית. על היס נגזרו ב-25 בינואר 1950 5 שנות מאסר בפועל, והוא ריצה מתוכן 44 חודשים בכלא הפדרלי לואיסבורג, עד לשחרורו ב-27 בנובמבר 1954. המקרה העלה את החשש הציבורי מפני ריגול סובייטי וחדירה לשורות הממשל האמריקני. אלג'ר היס היה יליד אמריקה, זכה לחינוך מהשורה הראשונה, והיה פקיד ממשלתי מקושר היטב. ככזה, לא התאים מעולם לפרופיל המרגל הטיפוסי. הפרסום שסביב המקרה נתפס כמי שתרם רבות לקריירה הפוליטית המוקדמת של ריצ'רד ניקסון, וסייע לו לעבור ב-1950 מבית הנבחרים לסנאט, ולאחר מכן להיבחר לסגן נשיא ארצות הברית ב-1952. היס המשיך לטעון לחפותו ונלחם כנגד הרשעתו בסעיף עדות השקר עד למותו ב-15 בנובמבר 1996.

הארכיונים הסובייטיים

לאחר התמוטטות ברית המועצות ב-1991, הגיש אלג'ר היס בקשה לגנרל דימיטרי אנטונוביץ' וולקוגונוב, שמונה ליועצו הפוליטי של הנשיא ילצין ולמפקח על הארכיונים המודיעיניים הסובייטים. היס ביקש לשחרר כל חומר שיימצא בארכיונים בנוגע למקרה שלו. גם ריצ'רד ניקסון, ומנהל הספרייה הנשיאותית שלו ג'ון טיילור הגישו בקשה דומה. בסתיו 1992 התקבל הדו"ח הרוסי לפיו לא נמצאה כל ראיה לכך שאלג'ר היס היה מעורב אי פעם בריגול עבור ברית המועצות, או כי היה חבר המפלגה הקומוניסטית. עם זאת, וולקוגונוב הודה כי הדו"ח הסתמך על עבודה שבוצעה במשך יומיים בלבד, ועל דיווחיהם של האחראים על ארכיוני ה-ק.ג.ב.. הוא הצהיר כי "מה שראיתי לא נתן לי בסיס לזיכוי מלא. [פרקליטו] ג'ון לוונטל דחף אותי לומר דברים שלא הייתי משוכנע בהם לגמרי". רב-אלוף ויטלי פאבלוב, שהיה אחראי לפעילויות המודיעיניות של ברית המועצות בצפון אמריקה בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים, תמך בזכרונותיו בדוח של וולקוגונוב, וטען כי היס מעולם לא היה סוכן של ברית המועצות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלג'ר היס בוויקישיתוף

• אלג'ר היס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלג'ר היס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלג'ר היס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אלג'ר היס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)