איזופלוראן

איזופלוראן (בלועזית: isoflurane) היא תרופה להרדמה כללית. משמשת להתחלת התהליך ההרדמה (induction) או לתיחזוקה (maintenance)^[1]. איזופלורן ניתנת באינהלציה. עבור התחלת ההרדמה, איזופלוראן ניתנת בריכוזים של 1.5-3% ופועלת תוך 7–10 דקות. נדרשים 1-2.5% בלבד לצורך תחזוקת ההרדמה כאשר האיזופלוראן ניתנת ביחד עם תחמוצת חנקן (NO), אך בהיעדר NO יש צורך בתוספת של מעט יותר מאחוזי התחזוקה אלו (כ-1% יותר)^[2][3]. אחד החסרונות במתן איזופלוראן לצורך החלת הרדמה היא הזמן הארוך שלוקח לה לפעול, ולכן יש העדפה למתן תרופות הרדמה תוך-וורידיות לצורך זה^[4]. בנוסף, איזופלוראן יכול לגרום לגירוי בדרכי הנשימה ולכן כיום יש יותר שימוש בחומרי הרדמה נשאפים חילופיים כגון דזפלוראן וסבופלוראן^[5].

איזופלוראן

איזופלורן - מבנה תלת ממדי
נתונים כימיים
מסה מולרית	183.971 יחידת מסה אטומית מאוחדת
מזהים
קוד ATC	N01AB06
מספר CAS	26675-46-7
PubChem	3763
ChemSpider	3631

איזופלוראן יכולה לגרום לתופעות לוואי כגון ירידה בלחץ דם, דיכוי נשימתי, הפרעות קצב, בחילות, הקאות, בלבול, היפרתרמיה ממאירה (Malignant hyperthermia), רעד וצמרמורות^[3][2]. נכון להיום, אין מספיק מידע אודות בטיחות השימוש בתרופה בהריון או אצל ילודים, אך היא נמצאה כבטוחה בשימוש בניתוח קיסרי^[6]. באופן כללי, הנקה לאחר מתן איוזפלורן אפשרית כאשר התינוק בריא ואינו בקבוצת סיכון. תינוקות עם סכנה לדום נשימה, תת-לחץ הדם או היפוטוניה חייבים להיות יציבים טרם קבלת חלב האם לאחר שזאת טופלה עם איזופלוראן, וייתכן ועדיף מתן כלכלה חילופית עד שהתרופה תעבור מהחלב (6–12 שעות)^[7].

היסטוריה

ד"ר רוס טרל (Ross Terrell) היה מחלוצי האנסתזיה המודרנית. הוא סינתז את רוב סוגי התרופות המרדימות הקיימות כיום^[8]. בשנת 1965, טרל ועמיתיו סנתזו את תרכובת מספר 469 שלהם, הלא היא איזופלוראן. בדיקות ראשוניות בבעלי חיים וכן בבני אדם הוכיחו אותו כיעיל במיוחד, אך בשל חששות לרעילות כבדית, נמשכו בדיקות עד להפרכת חששות אלה. איזופלוראן מאושר על ידי ה־FDA מאז 1979^[8].

מנגנון פעילות

תהליך של הרדמה כללית חשוב מאוד עבור הליכים רפואיים וכירורגיים. אתרי פעילות מולקולריות שונות זוהו כמטרות לחומרי הרדמה, אך המנגנון ההרדמה עצמו אינו מובן במלואו^[9]. בתוך מערכת העצבים המרכזית, מטרות אלה כוללים בין היתר תעלות יונים של GABA ורצפטורים של NMDA^[10]. עיכוב אתרים אלה גורם לאמנזיה וסדציה, אשר מהווים חלק ממאפייני ההרדמה הכללית. עבור חומרי הרדמה נדיפים, וביניהם איזופלוראן, ישנם גם אתרי מטרה בתוך חוט השדרה, מה שתורם להרפיית שרירי שלד על ידי עיכוב קולטנים דמויי NMDA לגלוטמאט וגליצין^[11]. כיום מחקרים מראים שאחת המנגנוני הפעילות של איזופלוראן היא הגברת פעילות רצפטור הנקראת GABAAR. מולקולת GABA הוא הנוירוטרנסמיטר המעכב השכיח ביותר במערכת העצבים המרכזית ובמוח^[12]. כאשר רצפטור GABAAR עובר גירוי, הדבר גורם לזרימת כלוריד לתוך התא. איזופלוראן מגביר את הזרימה הזאת המתווכת אגוניסט, ובכך מעצים רצפטור זה, מה שיכול להסביר באופן חלקי את ההשפעה הקלינית שלה^[13].

מתן (אדמיניסטרציה)

איזופלוראן היא תרופה הניתנת בשאיפה. מדד הזהב (gold standard) לקביעת חוזקתם של תרופות מסוג זה הוא minimum alveolar concentration (MAC), כלומר, ריכוז המינימלי בנאדיות הריאה שבו אצל 50% מהאנשים לא תהיה תגובה לגירוי מכאיב^[14]. כל סטייה של 0.1 מעל או מתחת ל־MAC משמעו סטיית תקן אחת של העלאה או הורדת מינון בהתאמה. ככל שה-MAC גבוה יותר, כך חוזק החומר הדרוש לסדציה יורדת. מהירות החלת הסדציה היא פועל יוצא של הריכוז בנאדיות הריאה (FA) והריכוז הנשאף (FI). הקצב שבו יחס זה שואף לאחד נקרא "מהירות האינדוקציה". לאיזופלוראן יש MAC של 1.2% בגובה פני הים. עם זאת, ה־MAC יכול להשתנות כתלות בגורמים שונים. היפותרמיה, גיל מבוגר, ונטילת רמות גבוהות של תרופות מרדימות אחרות, יכולות להוריד את ה־MAC. היפרתרמיה ושימוש כרוני בקוקאין ואלכוהול יכולות להעלות את MAC. בנוגע לגיל, אחרי גיל 40 יש ירידה של 6% ב־MAC עבור כל עשור שמתווסף^[15].

השפעות

איזופלוראן, בדומה לחומרי הרדמה נשאפות שונות, משפיע על מערכות שונות בגוף.

• מוח: חומרים מרדימים נשאפים מורידים את הקצב המטאבולי של המוח. עם זאת, איזופלוראן גם גורמת להורדה של התנגודת הווסקולרית המוחית, מה שיכול להעלות את זרימת הדם המוחית. כתוצאה, יכולה להיות עלייה בלחץ תוך-גולגולתי, דבר לא רצוי במיוחד אצל מטופלים הסובלים מפגיעת ראש, גידול בראש ולחץ תוך-גולגולתי גבוה^[16].
• מערכת קרדיווסקולרית (לב): איזופלורן, כמו תרופות הרדמה נשאפות אחרות, גורם לירידה בלחץ העורקי הממוצע, ביחס ישר לריכוזו בנאדית הריאה. אצל איזופלוראן, תופעה זאת נובעת מהירידה בתנגודת הוסקולרית הסיסטמית. בנוסף, הוא גורם לעלייה בקצב הלב^[17].
• מערכת הנשימה: איזופלוראן גורם לירידה בנפח החילופי וכן עלייה בקצב הנשימה, כתלות במינון. אך העלייה בקצב אינו מפצה על הירידה בנפח, ולכן יש ירידה באוורור הדקתי. כתוצאה, יש דיכוי נשימתי, כלומר יש דיכוי בתגובה הרגילה של הגוף לרמות פחמן-דו-חמצני גבוהות. איזופלוראן ודומהו אנאפלוראן, הם בעלי השפעה מדכאת-נשימה המשמעותית ביותר מכל תרופות ההרדמה הנשאפות. בסביבה הניתוחית, מתגברים על תופעה זאת על ידי הנשמה מכנית^[18].
• כליות: כתלות בריכוז, איזופלוראן יכולה לגרום לירידה בקצב הסינון הגלומרולי ואספקת הדם הכלייתית^[19].

תופעות לוואי

ירידה פתאומית בלחץ הדם עקב הרחבת כלי דם פריפריים (סיכון הולך וגובר במינונים גבוהים). סיכון זה גבוה יותר במטופלים בשוק בכלל ובהיפוולמיה בפרט^[1].

להלן תופעות לוואי על פי שחיכותן^[2][3]

• מעל 10%:
  • מערכת עיכול: בחילות
  • מערכת העצבים: אי-שקט, רעד וצמרמורות.
  • מערכת הנשימה: דום נשימה, שיעול (במיוחד בתחילת ההרדמה)
• 1-10%:
  • ירידה בלחץ הדם (dose dependent)
  • הפרעות קצב
  • בלבול וחוסר התמצאות בסביבה
  • לרינגוספזם
• פחות מ־1%:
  • Malignant hyperthermia - מצב אקוטי מסכן חיים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איזופלוראן בוויקישיתוף