אותיות סופיות

אותיות סופיות או אותיות מנצפ"ך הן אותיות שצורתן משתנה כאשר הן נמצאות בסוף המילה. בשפה העברית ישנן חמש אותיות סופיות: כ"ף, מ"ם, נו"ן, פ"א וצד"י. בתלמוד נקראות אותיות אלו בשם 'מנצפ"ך'. במקרים מועטים משמרות האותיות פ"א וכ"ף את צורתן גם בסוף מילה: פ"א דגושה בסוף מילים ושמות לועזיים (מיקרוסקופ, פִילִיפּ), כ"ף בתעתיק האות הערבית ك (מובארכ), או בסלנג (חָרַפּ).

אלפבית עברי

אות באלף בית	בכל המילה		בסוף המילה		הערות
	בדפוס	בכתב	בדפוס	בכתב
כף	כ		ך		בתיעתוק של האות ﻚ מהאלפבית הערבי נהוג לכתוב כ גם בסוף המילה, על אף שהצורה "ךּ" קיימת, לדוגמה בברכת הכוהנים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"
מם	מ		ם
נון	נ		ן
פא	פ		ף		ף נכתבת רק בלי דגש; עם דגש נכתבת פּ (מלבד במקום אחד בתנ"ך: ”אַל-תּוֹסְףְּ עַל-דְּבָרָיו: פֶּן-יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.” (משלי ל' ו'))
צדי	צ		ץ		בכתיבה לא רשמית, אות צד"י גרושה נכתבת לפעמים בסוף מילה באות לא סופית. לדוגמה: טאצ', קראנצ'. תופעה זו נפוצה מאז תחילת המאה ה-21.

היסטוריה

לדעת החוקרים, מקור שתי הצורות של אותיות מנצפ"ך הוא באות קדומה אחת שדומה לצורה הסופית. מקורו של הכתב המרובע בכתב הסופרים הארמים שכתבו עבור האימפריה הפרסית בה שימשה השפה הארמית כלינגואה פרנקה. בכתב זה הייתה לכל אות צורה אחת בלבד. בעברית הייתה מסורת של כתיבה בלתי פורמלית ואותיות נצפ"ך המופיעות באמצע מילה קיבלו צורה חדשה, "מעוגלת" יותר, ללא ה"זנבון" שהפריע למהירות הכתיבה. בסוף מילה צורת האותיות הללו לא הפריעה שכן בלאו הכי היד נעצרת, ועל כן הצורה הסופית של אותיות נצפ"ך כמעט זהה לצורת האות בארמית.

יוצאת מן הכלל היא מ"ם, שמקבילתה הארמית לא דומה גם לצורה הסופית.^[1]

פרשנות יהודית

בתלמוד הבבלי נאמר כי אותיות מנצפ"ך חודשו על ידי הנביאים, או בלשון התלמוד: "מנצפך - צופים אמרום". למסקנת הדיון בתלמוד, הנביאים לא חידשו מעצמם את האותיות, מאחר "ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה", אלא רק חידשו מסורת קדומה שנשכחה ("שכחום וחזרו ויסדום"), היינו שצורת חלוקת הכתיבה בין אותיות רגילות לסופיות הייתה נהוגה כבר במתן תורה, אלא שבהמשך השתכחה החלוקה, והיו שני סוגי האותיות נוהגים בין באמצע מילה ובין בסופה, עד ששבו הנביאים והחזירו את החלוקה הישנה^[2]. בעלי התוספות שם דנים בשאלה מדוע קוראים לאותיות אלו מנצפ"ך ולא כסדרן כִּמְנַפֵּ"ץ, ועונים שמנצפך מבטא במשמעותו "מן צופים", כשהכוונה לנביאים המכונים "צופים" שחידשו את אותיות אלו.

פייטני התפילה אף הם עשו שימוש בייחודן של אותיות מנצפ"ך. כך, בנוסח תפילת העמידה למוסף של שבת נפתחת ברכת היום, ברכת השבת שבתפילת העמידה, במילים הסדורות לפי האות הפותחת כל מילה, וזאת על פי סדר הא"ב מן הסוף אל ההתחלה (בסדר תשר"ק), מן האות תי"ו, שי"ן, קו"ף ואילך: תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פקודיה וכו' עד לאות א' במילה 'אז'. מכאן ואילך ממשיך הנוסח לפי סדר אותיות מנצפך: מסיני נצטוו ציוויי פעליה כראוי' (ברוב הנוסחים מלבד נוסח אשכנז).

אלפבית ערבי

בשפה הערבית ישנה תופעה כמעט הפוכה, בה כל האותיות (פרט לאותיות ארז דוד) נכתבות בצורה שונה על פי מיקומן במילה. בנוסף על העברית, בערבית יש לאותיות מסוימות צורה שונה לא רק באמצע המילה או סופה אלא גם בתחילתה.

אלפבית יווני

האות היוונית סיגמא (Σ) מופיעה כאות קטנה בשתי צורות: בתחילת מילה או באמצעה: σ וכאות סופית: ς.

לטינית

בכתיב הלטיני של שפות אירופיות רבות מתקופת ימי הביניים ועד תחילת המאה ה-19 האות הקטנה "s" שונה כשהיא מופיעה באמצע מילה (ſ) או בסופה (s); כתיב זה שרד בכתב פראקטור (אנ') הגרמני עד שנות ה-40.

לקריאה נוספת

• דוד קליינר, "מנצפ"ך. אותיות הגאולה", בתוך קולמוס - משפחה (שבועון), גיליון 110 (ניסן תשע"ב), עמ' 4-9.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אותיות סופיות בוויקישיתוף

• ערך אותיות מנצפ"ך באתר "אור צח"
• למה יש אותיות סופיות בעברית? | כאן סקרנים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 5:42)
• אותיות מנצפ"ך, באתר האקדמיה ללשון העברית, תרצ"ט (1938)