Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגם מונון (בצרפתית: Lac Monoun) הוא אגם מכתש, (מכונה מאר) באזור המערב, קמרון, השוכן בשדה הוולקני אוקו. ב-15 באוגוסט 1984 התרחשה התפרצות מימית באגם, שהביאה לשחרור כמות גדולה של פחמן דו-חמצני (CO2) שהרג 37 אנשים. בתחילה, מקרי המוות נותרו בלתי מוסברים, ועלו חשד לסיבות כמו טרור. חקירה נוספת ואירוע דומה שבו נהרגו 1,746 אנשים שנתיים לאחר מכן באגם ניוס הובילו להסבר המקובל כיום.[1]
מספר אנשים דיווחו ששמעו רעש חזק ב-15 באוגוסט 1984, בסביבות השעה 22:30. על פי ההערכות ענן גז בקע ממכתש בחלק המזרחי של האגם. כתוצאה מכך נגרם מותם של תושבים ששהו באזור נמוך, ככל הנראה בין השעה 03:00 לעלות השחר. נטען כי חלק מהקורבנות סבלו מכוויות בעור, שדיווחים התבררו מאוחר יותר כ"נזק לעור" כגון שינוי צבע. ניצולים דיווחו כי הענן הלבנבן דמוי העשן הדיף ריח מר וחומצי. הצמחייה שוטחה סביב חלקו המזרחי של האגם, כנראה בגל גדול של עד 5 מטרים (16 רגל).[1]
למרות שאגם מונון נמצא ליד מרכז שדה געשי הכולל לפחות 34 מכתשים, החקירה שלאחר מכן מצאה שהאירוע לא נגרם מהתפרצות או פליטה פתאומית של גז וולקני מהאגם. במקום זאת, פליטת פחמן דו-חמצני בהתפרצות מימית היא הגורם המוערך. יחד עם זאת, ריחו של הענן ונזקי העור לקורבנות לא הוסברו במלואם. תיאוריות מסוימות מייחסות את בעיות העור לשילוב של מצבים קיימים והשפעות שגרתיות שלאחר המוות כמו מחלת הלבור מוטיס, פרשנות רפואית אחרת אומרת שקצב חילוף החומרים של הגוף הופחת מה שגרם להגבלה חמורה במחזור הדם בכלי נימי העור, וכתוצאה מכך נמק,[1] למרות שאין הסכמה ברורה.
בין הקורבנות היו כמה מהנושאים במשאית שהובילה שנים עשר אנשים. המנוע של המשאית הפסיק לפעול כשהיה "מורעב חמצן", והאנשים בתוך המשאית יצאו ונהרגו. שני אנשים שישבו על גבי המשאית שרדו, כי מיקומם המוגבה איפשר להם לנשום, זאת מכיוון שפחמן דו-חמצני כבד יותר מהאוויר (ברובו חמצן וחנקן) מה שגורם לו לרדת קרוב לקרקע.
שנתיים לאחר מכן, ב-21 באוגוסט 1986, התרחש אירוע דומה וקטלני אף יותר באגם ניוס, כ-100 קילומטרים (62 מיל) צפון-צפון מערב, הרג 1,746 בני אדם ויותר מ-3,000 בעלי חיים.[2] יחד עם אגם ניוס ואגם קיוו, אגם מונון הוא אחד משלושה אגמים בעולם הידועים כבעלי ריכוז גבוה של גז המומס עמוק מתחת לפני השטח ושיש להם את התנאים הנכונים להתפרצות מימית.
בחודשים מרץ ואפריל בדיקה ראשונית של 1992 נערכה באגם מונון בשיטת הרמת הגז כפי שמוכרת בתעשיית הנפט. בתחילה יש צורך במשאבה (או רצוי בהזרקת גז דחוס) כדי למשוך מים מהקרקעית, אך כאשר פחמן דו-חמצני מתחיל לצאת מהתמיסה הוא יוצר ציפה במים בצינורות, מה שמאפשר תהליך המקיים את עצמו ללא צורך באספקת אנרגיה חיצונית.
בשל תקציב מצומצם לפרויקט ולבנייה בעבודת יד, הפתרון היה שימוש בצינורות פוליאתילן בצפיפות גבוהה (HDPE). לחומר משקל סגולי של 0.96 ק"ג/ליטר שמשמעותו ציפה כמעט נייטרלית במים. פלסטיק HDPE גמיש, לא שביר ועמיד בפני שינויים כימיים ובלי מזג אוויר כחומר מוכח לרשתות הפצה של גז טבעי. ניתן היה להלחים את הצינורות בקלות בשטח, ונפרסו רק בעזרת כמה סירות גומי עם מצופים. תלוי בחופשיות מרפסודה מעוגנת כמו מטוטלת.[3] למרבה הצער, המים העשירים ב-CO2 ומדולדלי החמצן מהעומק הם אתגר עבור אביזרי פלדה: קורוזיה התרחשה ויצרה סידריט שהסירה ברזל מהפלדה.
בדצמבר 2013, שודרג צינור הסרת הגז במשאבה סיבובית קטנה המונעת על ידי אנרגיה סולארית, מכיוון שהוא איבד את יכולת ההרמה העצמית שלו בגלל השפעת הבעבוע במעלה כיוון שכמות משמעותית של CO2 הוסרה מהשכבות התחתונות. המערכת החדשה מסוגלת להרים 100 ממטרים מעוקבים של מים תחתונים אל פני השטח ביום. יכולת הסרת הגז הזו קטנה למרבה הצער מהזרימה הטבעית של מים עשירי CO2, ולכן יש צורך בשתי משאבות סולאריות נוספות כדי למנוע הצטברות ארוכת טווח של רמות גבוהות ומסוכנות של CO2 במפלסי המים השכבתיים.[1]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
