תרפיית קבלה ומחויבות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תרפיית קבלה ומחויבות (באנגלית: ACT, Acceptance and commitment therapy) היא שיטת טיפול נפשי שמקורה בגישות קוגניטיביות-התנהגותיות, ומהווה את ההרחבה הבולטת והמשפיעה ביותר מבין טיפולי הגל השלישי.[1] בשונה משיטת הטיפול הקוגניטיבית-ההתנהגותית הדוגלת בשינוי מחשבה לא מסתגלת בכזו המסתגלת, תרפיית קבלה ומחויבות מכווינה את הפרט לקבל ולחוות באופן מודע ולא שיפוטי את המחשבות הקיימות בהווה. סטיבן הייז (Steven Hayes) הגה את השיטה בשנת 1982, והיא נבחנה לראשונה ב-1985 על ידי רוברט זטל. רק לקראת סוף שנות ה-80 עוצבה למבנה המוכר כיום.[1]
בבסיס התאוריה של טיפול קבלה ומחויבות עומדת החוויה האנושית הסובייקטיבית של הפרט. חלק בלתי נפרד ממנה הוא הסבל האנושי שהוא בלתי נמנע בשל היותו פועל יוצא הכרחי של יכולות שפתיות (קונקרטיות וסימבוליות) בשילוב עם יכולות קוגניטיביות גבוהות. יכולות אלו מהוות את הפלטפורמה ליצירת הפתולוגיה ובהמשך מהוות גורם משמר ואף מחזק. בניגוד להתנהגויות המטפחות את הפתולוגיה כגון: חוסר תגובתיות, יתר תגובתיות והתנהגות נמנעת הנובעת מתחושת חוסר ישע נתפסת, גישה זו מזמינה את הפרט לקבל ולחוות רגשות שליליים. כמו כן, תרפיית קבלה ומחויבות מעודדת את הפרט להיות נוכח במציאות הנחווית תוך נקיטת פעילויות בעלות ערך עבורו. מטרת הטיפול היא לשפר תהליכים קוגניטיביים מילוליים על מנת לאפשר חוויית שליטה בהקשרים וסיטואציות שונות בחיים. זאת תוך מתן דגש להשלכות החיוביות המידיות של מעשיו בהווה, בשאיפה להכווינו להבנה אדפטיבית יותר של המציאות.[1]