התואר של ראשי הישיבות הגדולות בבבל ובארץ ישראל בתקופת הגאונים (בין המאה ה-6 ל-11) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גאון היה התואר של ראשיישיבותסורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מסוף המאה ה-7 ועד אמצע המאה ה-11 – תקופה הידועה בתולדות ישראל כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בכל ישראל. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על כל תחומי החיים.
בעברית מודרנית משמש הכינוי "גאון" לציון יכולת שכלית גבוהה, ובהקשר התורני כתואר חשיבות תורני כללי, המתייחס לכל תלמיד חכם גדול.
הרב מנחם המאירי בהקדמתו לחיבורו על מסכת אבות כותב שבתקופת הגאונים הייתה הרמה הלימודית גבוהה מאוד, והיו תלמידים הבקיאים בתלמוד בעל פה.
התואר "גאון" הוא ככל הנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב",[2] כאשר מקור התואר בפסוק בספר תהלים: ”יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה.”[3] לאחר תקופת הגאונים, שימש תואר זה את ראשי הישיבות בארץ ישראל, בבגדאד, בדמשק ובמצרים ומאוחר יותר הפך לתואר כבוד כללי לגדול בתורה.
תואר נוסף בישיבות הגאונים, אשר שורשיו עוד מתקופת האמוראים, היה "ריש כלה" - חכם מן החכמים אשר עמדו בראש ירחי הכלה, בהם התכנס כל העם ללמוד תורה, פעמיים בשנה. תואר נוסף בישיבות הגאונים, שלא התברר עדיין די הצורך, הוא התואר "אלוף", ייתכן שהוא קשור לכך שהציבור נמשל לצאן והאלוף הוא הרועה.
יש שדרשו רמז בתואר "גאון", שערכו בגימטריא 60. מי שידע על בוריין את כל 60 מסכתות הש"ס הוענק לו התואר גאון.
למעשה, התואר 'גאון' יכול היה להתקיים גם בתקופת ה"סבוראים", שכן מדובר בתואר של כבוד בלבד[4]. סימוכין לכך נמצאו גם בתשובה ששלח רב שרירא גאון כינה את רב רבא גאון (שפעל סביב שנת ד'תי"א-651) וסיעתו "רבנן סבוראי".[5]. כמו כן, רב שרירא גאון באיגרתו מכנה גם אמוראים בתואר גאון, ביניהם: רב אשי, רב נחמן בר יצחק[6].
בדרך כלל מינוי הגאון לראשות הישיבה נעשה לאחר התייעצות עם הגאון של הישיבה השנייה, עם חכמי הישיבה עצמה, עם ראש הגולה ולבסוף היה המינוי גם צריך לקבל את אישור של הח'ליפה השולט באותה עת. לעיתים נבחר לתפקיד המועמד הראוי ביותר, לעיתים בעל ותק וניסיון רב אך לעיתים מונה מועמד שפשוט היה נוח לראש הגולה. על רקע ניגוד האינטרסים הזה פרץ לעיתים סכסוך בין חכמי הישיבות ובין ראש הגולה, כאשר כל אחד מהצדדים מינה גאון משלו. בנוסף לידע מעמיק וכושר ניהולי, גם ייחוס משפחתי סייע לקבלת מינוי לגאון – מרבית הגאונים נמנו עם שש או שבע משפחות שחלקן אף היו מיוחסות לדוד המלך.
אחרי כ-50 שנה שישיבות סורא ופומבדיתא היו סגורות, שב רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים, לעיר פומבדיתא ופתח שם את סדר הלימודים כמקדם (ד'שמ"ט - 589). לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא.
בתחילת המחקר ההיסטורי אודות תקופת הסבוראים, הניח הרב דוד גנז, וכן ההיסטוריון צבי גרץ כי תקופת הסבוראים הייתה קצרה מאוד. אחריהם הלכו רוב ההיסטוריונים וכותבי ימי ישראל עד המאה ה-20. לפי הנחה זו, האירוע של פתיחת ישיבת פומבדיתא מחדש (ד'שמ"ט - 589), פתח את ראשיתה של תקופת הגאונים, וסיים את תקופת הסבוראים.[7].
.
כיום, בעקבות מציאת כתבי יד רבים והתרחבות משמעותית של המחקר על תקופת הסבוראים[8], מקובל שתקופת הגאונים התחילה מאוחר יותר, כמאה שנים לאחר מכן[9]. זאת, בהתאם לדבריו המפורשים של רבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון), שבספרו "ספר הקבלה" מונה חמישה דורות של סבוראים ומציין את סיומה של תקופת הסבוראים בשנת ד'תמ"ט (689), עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. אחר כך - כתב הראב"ד - התחילה תקופת הגאונים. הרב שלמה רוטנברג בספרו תולדות עם עולם[10] הביא לכך גם סימוכין מדברי הגאונים וראשונים, שמכנים את רב הונא, סבורא בדור החמישי (האחרון), כ"רבנן סבוראי"[11].
בניגוד לתקופת הסבוראים, תקופה שבכללותה ניתן להגדירה כפרק הזמן בו לא כתבו ספרים מסודרים אלא רק שיפצו והוסיפו בתלמוד הבבלי, תקופת הגאנים היא תקופה של פוריות ספרותית (יחסית) וממנה הגיעו לידינו ספרים רבים.
תקופת הסבוראים מקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית אומיה. בתקופה זו הבירה של האימפריה הערבית הייתה דמשק. תקופת הגאונים, עד 1050, מקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית עבאס. בתקופה זו בירת העולם הערבי הייתה בגדאד שבבבל וכבר בסוף המאה התשיעית עברו אליה שתי הישיבות החשובות והעתיקות מהערים סורא ופומבדיתא.
תקופת הגאונים יצרה סוגה ספרותית חדשה, ספרות השו"ת. בגלל המרחק הגאוגרפי הגדול בין הקהילות בגולה, המציאות השלטונית המשתנה והקושי להבין את התלמוד שנפוץ ללא פירוש, נתקלו היהודים במקומות פזוריהם בבעיות הלכתיות רבות. את בעיותיהם העלו על הכתב ושלחו אל הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, והגאונים או תלמידיהם שלחו את תשובותיהם בחזרה. באופן הזה נוצרו חילופי מכתבים שיצרו את ספרות השו"ת. בידינו מצויות אלפי תשובות מתקופה זו, ועוד רבות נמצאות כנראה בגניזת קהיר ובגניזות אחרות.
יחד עם מכתבי השאלות שנשלחו אל הגאונים שלחו הקהילות שבתפוצות גם סכומי כסף לקיום מרכז לימוד התורה בבבל. עד ימיו של כהן צדק גאון בן רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא, שעמד בראשה בשנים 936-917, קיבלה ישיבת סורא כשני שלישים מכלל הכספים שתרמו הקהילות לישיבות, בעוד שישיבת פומבדיתא קיבלה רק שליש אחד. עם התחזקות ישיבת פומבדיתא בימי רב כהן צדק, חולקו התרומות באופן שווה.
הצלחתם של הגאונים בהפצת התלמוד וההלכה הפסוקה ובהטמעתם בכל תפוצות ישראל הביאה, באופן פרדוקסלי, לירידה בכוחם, עם התפתחותם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון קירואן בתוניסיה, ספרד, מגנצא בלותרינגיה ועוד. לכך נוספו שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות בבבל בשנת 1040 בערך ומעט מאוחר יותר גם להפסקת הגאונות בארץ ישראל. עם פיזור הסמכות ההלכתית ברחבי העולם היהודי התחילה תקופת הראשונים.
חשיפת קטעי גניזה רבים מעלים תמונה של מציאות של ספרות הלכה בארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת הירושלמי, ושלבני ארץ ישראל הייתה מסורת הלכתית מיוחדת שנשענה על התלמוד הירושלמי ועל מסורות ארצישראליות נוספות. ומכאן "ששלשלת של תורה וראשי ישיבות לא פסקה בארץ ישראל מעולם עד סוף תקופת הגאונים". יש שטענו שמסורת ארצישראלית זו היוותה בסיס להבדלים בין יהדות אשכנז שנסמכה עליה לבין יהדות ספרד שנסמכה על המסורת הבבלית[17], אולם טענה זו נכונה במידה מוגבלת בלבד.
בין גאוני ארץ ישראל נמנים:
ר׳ פנחס הכהן, בן המאה ה-8
ר׳ יהושפט בן יאשיהו, בן המאה ה-9, מצאצאי ענן בן דוד
Halivni, David, "Aspects of the formation of the Talmud", in: Creation and Composition: The Contribution of the Bavli redactors (Stammaim) to the Aggada, Jeffrey L. Rubenstein (ed.), Mohr Siebeck, Tübingen, 2005, pp. 339 – 360.
הם התבססו על כך שיש מעט מאוד מידע על תקופת הסבוראים, וסמכו דבריהם על דברי רב שרירא גאון באיגרתו, שפותח את רשימת ראשי הישיבות מאחרי רב חנן מאישקיא במילים (בתרגום מארמית;) "ואלו הגאונים שהיו בישיבתנו". ראו "סדר הדורות", "תורתם של גאונים" לפרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלוב. ראו גם "אוצר הגדולים אלופי יעקב" לר' נפתלי יעקב הכהן, כרך א, פתח האוצר עמ' יד-יז.
התאריכים בפסקה זו הם על פי "ממלכת ישראל בתקופת הגאונים", פרופ' משה גיל, התשנ"ז-1997. חלק מן המידע בעניין התאריכים מסתמך על מקורות עובדתיים, אבל חלקו מסתמך על השערות, בהיעדר מקורות מוסמכים או בשל סתירה בין מקורות. לכן ישנם חילוקי דעות בין החוקרים בנוגע לפרטים מסוימים בחלק מן התאריכים.
החלוקה לדורות בהתאם לספר הקבלה, היחיד שמחלק את הגאונים לדורות. השנים בהם כיהנו כראש ישיבה, הם לפי אגרת רב שרירא גאון (שקדמה לספר הקבלה) ונחשבת למדויקת יותר