![cover image](https://wikiwandv2-19431.kxcdn.com/_next/image?url=https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/3/3d/DinorwicQuarry.jpg/640px-DinorwicQuarry.jpg&w=640&q=50)
תעשיית הלווחה בוויילס
אתר מורשת עולמית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תעשיית הלווחה בוויילס (באנגלית: Slate industry in Wales) קיימת עוד מהתקופה הרומית כאשר לווחה שימשה לקירוי הגגות במצודה בסגונטיום, כיום קרנארבון. תעשיית הלווחה גדלה לאט עד תחילת המאה ה-18, ואז התרחבה במהירות עד סוף המאה ה-19, אז אזורי ייצור הלווחה החשובים ביותר היו בצפון-מערב ויילס, כולל מחצבת פנרין (אנ') ליד בת'סדה (אנ'), מחצבת דינורוויג (אנ') ליד ל'אנבריס (אנ'), מחצבות עמק ננטל'ה (אנ'), ובליינה פסטיניוג, שם כורים את הלווחה ולא חוצבים. פנרין ודינורוויג היו שתי מחצבות הלווחה הגדולות בעולם, ומכרה אוקלי בבליינה פסטיניוג היה מכרה הלווחה הגדול ביותר בעולם.[1] לווחה משמשת בעיקר לקירוי גגות, אך מיוצרת גם כלוח עבה יותר למגוון שימושים לרבות ריצוף, משטחי עבודה ומצבות.
![]() | |||||||
המחצבה בדינורוויג | |||||||
![]() | |||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
מידע כללי | |||||||
סוג |
היבט של איזור גאוגרפי ![]() | ||||||
כתובת |
ויילס ![]() | ||||||
מיקום |
גוויניד' ![]() | ||||||
מדינה |
הממלכה המאוחדת![]() | ||||||
הקמה ובנייה | |||||||
תקופת הבנייה | המאה ה־1 – הווה (כ־1,924 שנים) | ||||||
תאריך פירוק |
המאה ה־21 ![]() | ||||||
![]() ![]() |
![Thumb image](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/7/70/Chwareli-RZ.jpg/640px-Chwareli-RZ.jpg)
עד סוף המאה ה-18 נחצבה הלווחה בקנה מידה קטן על ידי קבוצות חוצבים ששילמו תמלוגים לבעל הקרקע, העבירו לווחה לנמלים ולאחר מכן היא נשלחה לאנגליה, אירלנד ולפעמים לצרפת. לקראת סוף המאה החלו בעלי הקרקע להפעיל בעצמם את המחצבות, בהיקף גדול יותר. לאחר שהממשלה ביטלה את מס הלווחה בשנת 1831, התרחבות מהירה של התעשייה הונעה על ידי בניית מסילות רכבת להובלת לוחות הלווחה לנמלים.
תעשיית הלווחה שלטה בכלכלת צפון-מערב ויילס במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, אך הייתה בקנה מידה קטן בהרבה במקומות אחרים. בשנת 1898 ייצר כוח עבודה של 17,000 איש חצי מיליון טון לווחה. סכסוך עבודה מתמשך במחצבת פנרין בין 1900 ל-1903 סימן את תחילת הידרדרותה, ובמלחמת העולם הראשונה נרשם צמצום גדול במספר העובדים בתעשייה. השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה הביאו לסגירת מחצבות קטנות רבות, והתחרות מול חומרי קירוי אחרים, במיוחד רעפים מחרס ומבטון, הביאו לסגירת רוב המחצבות הגדולות יותר בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. ייצור הלווחה עדיין נמשך, אבל בהיקף מופחת בהרבה.
אתרי תעשיית הלווחה בצפון-מערב ויילס הם אתר מורשת עולמית של אונסק"ו,[2] וכמו-כן מוגדרת הלווחה הוולשית על ידי האיגוד הבינלאומי למדעי הגאולוגיה (International Union of Geological Sciences או בקיצור ה-IUGS) כמשאב אבן מורשת עולמית.[hebrew 1][3]