תחנת כוח מבוססת דלק מאובנים
ייצור חשמל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תחנת כוח מבוססת דלק מאובנים היא תחנת כוח ששורפת דלק מאובנים כדוגמת פחם, גז טבעי או נפט במטרה לייצר חשמל. תחנות כוח מבוססות דלק מאובנים מתוכננות בקנה מידה גדול לצורך פעילות רציפה. במדינות רבות, תחנות כאלה מספקות את מרבית האנרגיה. בתחנות כוח מבוססות דלק מאובנים יש מכונות הממירות את אנרגיית החום מהבעירה לאנרגיה מכנית, אשר מפעילה את הגנרטור החשמלי. הרכיב המרכזי במערכות אלה יכול להיות טורבינת קיטור, טורבינת גז או מנוע בעירה פנימית בתחנות כוח קטנות.
תוצרי הלוואי בהפעלת תחנות כוח שכאלה, חייבים להלקח בחשבון כאשר מתכננים ומפעילים את תחנת הכוח. פסולת אנרגיית חום, שנשארת בעקבות היעילות המוגבלת של מנוע קרנו, מעגל רנקין או מעגל דיזל, משוחררת ישירות לאטמוספירה או לאגם/נהר, או באופן לא ישיר לאטמוספירה באמצעות מגדלי קירור כאשר מי נהר או אגם משמשים באמצעי קירור. גזי הפליטה כתוצאה מהבעירה של דלקי המאובנים משוחררים לאוויר. הגזים מכילים פחמן דו-חמצני, אדי מים, וחומרים נוספים כמו תחמוצות חנקן, כספית, שאריות של מתכות אחרות, ובתחנות כוח פחמיות, אפר פחם. פסולת אפר פחם מוצקה מדודי החימום חייבת להיות מסולקת גם כן. חלק מאפר הפחם ניתן למחזר לטובת חומרי בנייה.[1]
תחנות כוח מבוססות דלק מאובנים הן פולטות גזי פחמן דו-חמצני גדולות, מדובר בגז חממה אשר לפי חלק מהמדענים הוא תורם להתחממות עולמית. ליצירת יחידת אנרגיית חשמל אחת, שריפת פחם חום מייצרת כמות כמעט כפולה של פחמן דו-חמצני, מאשר שריפת גז טבעי. לכידת ואחסון פחמן דו-חמצני לא אפשרית כיום.