תאוריית הצדקת המערכת
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאוריית הצדקת המערכת (באנגלית: System justification theory) היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית לפיה ישנן הצדקות רבות לשמירת המערכת החברתית במצב הקיים תוך מניעת שינויה. זאת, גם אם המערכת מיטיבה רק עבור חלק מהאנשים, ולאחרים לא, כאשר אחד המניעים הבסיסיים ששמירת המערכת כפי שהיא משרתת, הוא הצורך ביציבות וסדר.[1] בהקשר של התאוריה, מערכת חברתית יכולה להיות מוסדות גדולים, נורמות חברתיות בתוכן אנשים חיים, ואף ארגונים ומקומות עבודה קטנים, שכן הנטייה האנושית הזו מופעלת כל עוד קיימת מערכת עם כללי לכידות קבוצתית.[1]
אחד המאפיינים של הצדקת המערכת, המאפשר לה לעצב את תפיסותיו ועמדותיו של הפרט בצלמה, גם אם זה משתייך דווקא לקבוצה שנפגעה מאותה מערכת, הוא תכונתה האימפלציסטית.[1] כאשר התפיסות הללו מתגבשות אצל חברי הקבוצה באופן בלתי-מודע, קל יותר להצדיק את הסטטוס קוו, אם זה פוגע בקבוצה באופן אישי. למשל, תמיכה באי-שוויון רווחת מכיוון שחברי הקבוצות השונות עברו תהליכי חיברות ארוכים ולמדו לספק את הרציונליזציה לכך בצורתה המופנמת המאפשרת את ההפנמה של סטריאוטיפים.[1]
תאוריית הצדקת המערכת איננה מכוונת להתנהלות קבוצות ופרטים לטובתה של של כלל החברה במישרין, אלא לטובתו האישית והנפשית של הפרט, גם אם זה משויך לקבוצה משוללת הכוח. מתן לגיטימציה לחלוקה דיפרנציאלית של משאבים, כוח וסטטוס, שכונתה בפי סידניוס (1994) "מיתוס לגיטימי", מהווה רציונלצזיה מוסרית לסדר החברתי.[2] בני אדם מספקים את הצורך הפסיכולוגי הזה להצדקת המצב הקיים דרך תפיסת הסטטוס קוו כטוב, הוגן, טבעי, רצוי ואף בלתי נמנע. זהו רעיון מרכזי בתאוריה, שהוגדרה על-ידי אדריכליה כתהליך אשר באמצעותו הסדר החברתי מקבל את הלגיטימציה שלו, גם על חשבון אינטרסים אישיים וקבוצתיים. על-פי תאוריה זו גם הקבוצה החלשה "שותפה לדבר עבירה" כאשר רבות מחברותיה מנציחות אי-שוויון באמצעות מנגונים כגון העדפת קבוצת החוץ ואמביוולנטיות כלפי קבוצתן שלהן.[3] כך, בין השאר, מוצדק הסדר החברתי הקיים על ידי שני הצדדים, קבוצת הפנים וקבוצת החוץ.[4]