תאוריית המצב היציב

מודל המצב היציב הוא מודל קוסמולוגי שפותח בשנת 1948 על ידי המדענים פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד כאלטרנטיבה למודל המפץ הגדול שנוצר כתוצאה מתגליתו של אדווין האבל בדבר התפשטות היקום וחישובים שהוכיחו כי יקום סטטי אינו אפשרי למעשה.

מודל המצב היציב נדחה כיום בידי רוב מכריע של קוסמולוגים, אסטרופיזיקאים ואסטרונומים.^[1] הראיות הנצפות מעידות על הקוסמולוגיה של המפץ הגדול, עם גיל קבוע ליקום המודרני ותחילת התרחבותו, מה שסותר את תאוריית המצב היציב.^[2]

מאחורי פיתוח המודל עמד הרצון לעקוף את הבעייתיות הנובעת מהתפישה שליקום הייתה ראשית, דבר שמעורר שאלות לוגיות ופילוסופיות רבות מהבחינה שההסבר שמחייב את ראשית היקום, מחייב הסבר נוסף, של בורא או של רקורסיה אינסופית של יצירת היקום מה שלא ניתן להוכיח מדעית. למודל זה היו תומכים רבים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, אך לקראת סוף שנות השישים החלו המדענים לזנוח אותו, וזאת בעקבות גילוי קרינת הרקע הקוסמית, שסתר תאוריה זו לחלוטין.

חשיבותו של המודל היא בכך שניתן בקלות יחסית לוודא את נכונותו בניסוי, ומחקר רב באסטרופיזיקה נערך לשם כך. מחקר זה אישש ברובו את מודל המפץ הגדול.

לפי המודל, החומר מתפשט בחלל כל העת, אך בו בזמן מתהווה במקומו חומר אחר, כך שנוצרת יציבות מבחינת כמות החומר ופיזורו ביקום. לפי המודל נדרש "ייצור" של כמה מאות אטומי מימן בלבד בשנה בגלקסיה בגודל שביל החלב ולכן לא היה קשה לטעון כי יצירה מועטה שכזו לא נצפתה על ידי האסטרונומים.

מודל זה לא הצליח להסביר את שכיחותו הגבוהה יחסית של הדאוטריום (איזוטופ כבד של מימן) ביקום, שכן אין אף תהליך ידוע שמסוגל לייצר דאוטריום בשיעור מספיק כפי שנצפה ביקום (על פי מודל המפץ הגדול, נוצר כל הדאוטריום מיד לאחר המפץ, עוד בטרם נוצרו כוכבים). בנוסף גילו כי הצפיפות הייתה גדולה יותר בעבר ביקום, מה שסותר את המודל.

ב-1964 נתגלתה קרינת הרקע הקוסמית, שנחזתה במודל המפץ הגדול. תגלית זו הפריכה בעיני קוסמולוגים רבים את מודל המצב היציב כליל. סטיבן הוקינג טען כי גילוי קרינת מיקרו זו הוא "המסמר האחרון בארון תאוריית המצב היציב".

קישורים חיצוניים

• תאוריית המצב היציב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Helge Kragh, Cosmology and Controversy: The Historical Development of Two Theories of the Universe, Princeton University Press, 1999-03-14, ISBN 978-0-691-00546-1
2. steady-state theory, Oxford Reference

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החלל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.