שרמן מינטון
שופט ופוליטיקאי אמריקאי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שרמן "שיי" מינטון (באנגלית: Sherman "Shay" Minton; 20 באוקטובר 1890 – 9 באפריל 1965) היה סנאטור מטעם אינדיאנה ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. היה חבר המפלגה הדמוקרטית.
שרמן מינטון | |||||||||
לידה |
20 באוקטובר 1890 ג'ורג'טאון, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
9 באפריל 1965 (בגיל 74) ניו אולבני, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
מדינה | ארצות הברית ארצות הברית | ||||||||
מקום קבורה | בית הקברות השילוש הקדוש, ניו אולבני, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
השכלה |
| ||||||||
מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
לאחר שלמד בקולג' ובבית ספר למשפטים, שירת מינטון כקצין בדרגת קפטן בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן ניהל קריירה משפטית ופוליטית. ב-1930, לאחר ניסיונות רבים להיבחר, ולאחר ששימש כמנהיג אזורי ב"לגיון האמריקאי" (American Legion), הוא התמנה כמפקח להתייעלות בממשלו של מושל אינדיאנה, פול מקנאט. ארבע שנים לאחר מכן נבחר מינטון לסנאט של ארצות הברית. במהלך מסע הבחירות שלו לסנאט הוא הגן על צעדי החקיקה של הניו דיל בסדרה של נאומים שבהם הוא טען שאין זה הכרחי לפעול על פי חוקת ארצות הברית במהלך השפל הגדול. המערכה של מינטון זכתה לגינויים מצד מתנגדיו הפוליטיים, והוא ספג ביקורת קשה על אחד מנאומיו שנודע בשם נאום "אינך יכול לאכול את החוקה". כחלק מקואליציית הניו דיל, תמך מינטון בסנאט בתוכנית הרפורמה הבלתי מוצלחת של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, והיה אחד התומכים המרכזיים של רוזוולט בסנאט.
לאחר שלא עלה בידו להיבחר מחדש לסנאט ב-1940, מינה רוזוולט את מינטון כשופט בבית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים. לאחר מותו של רוזוולט, מינה אותו הנשיא החדש הארי טרומן, שפיתח יחסי ידידות קרובים עם מינטון במהלך התקופה בה הם כיהנו יחדיו בסנאט, כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-4 באוקטובר 1949 אישרה מליאת הסנאט את מינויו ברוב של 48 תומכים ו-16 מתנגדים (על המתנגדים נמנו 15 רפובליקנים ודמוקרט אחד, הסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה). מינטון כיהן בבית המשפט העליון שבע שנים. כתומך של הריסון השיפוטי, הוא היה תומך קבוע של דעות הרוב בבית המשפט במהלך שנותיו הראשונות על כס השיפוט. לאחר שהשופטים שמונו על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר שינו את מאזן הכוחות בבית המשפט, הוא היה איש דעת המיעוט באופן קבוע. ב-1956 נאלץ מינטון לפרוש בשל בריאותו הרופפת. לאחר מכן ועד למותו ב-1965 הוא נסע ברחבי אירופה ובארצות הברית והרצה במסגרות רבות.
היסטוריונים מציינים את הניגוד הבלתי רגיל בין תפקידו כסנאטור ליברלי בהשקפתו המפלגתית לבין עמדתו כשופט שמרן. הם מייחסים את השינוי בעמדתו כתגובה למערכת היחסים בין הסנאטורים תומכי הניו דיל לבין בית המשפט העליון שבשנות ה-30 היה שמרן, ופסק נגד רבים מצעדי החקיקה של הניו דיל כבלתי תואמים את החוקה. כאשר מונה מינטון כשופט, הפך הסנאט ליותר שמרני, ובית המשפט הפך ליותר אקטיביסט, שינויים שגרמו לו לתמוך בעמדות המיעוט של השמרנים. לעיתים קרובות הוא היה משכין השלום ויוצר הקונצנזוס בבית המשפט במהלך התקופה בה שופטי בית המשפט היו מפולגים ביניהם. באופן כללי הוא נהג לפסוק לטובת החוק והסדר על פני שיקולים של חירות כחלק מהפירוש הרחב שהוא נתן לסמכויות הממשלה. פסיקות אלו והשפעתן המוגבלת הובילו כמה היסטוריונים להתייחס באופן שלילי לקריירה השיפוטית שלו. היסטוריונים אחרים משבחים את מחויבותו הגדולה של מינטון לעקרונותיו השיפוטיים.