קולוניאליזם התיישבותי
מימוש הקולוניאליזם באמצעות התיישבות אזרחי המעצמה הכובשת / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קולוניאליזם התיישבותי היא מימוש הקולוניאליזם באמצעות התיישבות אזרחי המעצמה הכובשת בשטח הכבוש, בנוסף להקמת מערכת שלטונית ובסיסים צבאיים. בקולוניאליזם התיישבותי המעצמה הכובשת מקימה קולוניות שנועדו להגביל את אוכלוסיית התושבים הילידים ולהשתלט על שטחים, נמלים, מפעלי תעשייה ומשאבי טבע. קולוניאליזם התיישבותי מלווה לרוב בהליכי חקיקה מצד המעצמה שמיטיבים עם המתיישבים, שנתפשים בדרך כלל כבעלי עליונות ערכית על התושבים הילידים.
המשאב המרכזי בקולוניאליזם התיישבותי הוא ההשתלטות על שטחי קרקע, ואליה נוספים אופנים שונים של שליטה קולוניאלית, בהם הפקת משאבים טבעיים (למשל כריית זהב, גידול קנה סוכר או שאיבת נפט) ושימוש בכוח האדם של האוכלוסייה המקומית לעבודה ולסחר.
קולוניאליזם התיישבותי מנוגד לקולוניאליזם ניצול, המבוסס על מדיניות כלכלית המנצלת את משאבי הטבע וכוח האדם בשטח שנכבש[1]. קולוניאליזם התיישבותי נמשך לרוב ללא הגבלת זמן. דוגמאות בולטות לקולוניאליזם ניצול, שאינו כולל הקמת קולוניות, הם הראג' הבריטי בהודו והשלטון הבריטי בעיראק. בקולוניאליזם התיישבותי, הקולוניות שהוקמו ממשיכות בדרך כלל להתקיים גם לאחר נסיגת כוחות הצבא, והמתיישבים או צאצאיהם נשארים בשטח גם אם זה זוכה לעצמאות ברבות הימים. ידועים רק מקרים בודדים שבהם התבצע פינוי מוחלט של המתיישבים (דה-קולוניזציה), למשל במושבת רואנוק.