קאנוניזציה של כתבים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופי של כתבים לקובץ סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.
משמעותה המקורית של המילה "קאנון" (Κανόνας) ביוונית הייתה סרגל או קנה מידה.
המושג 'כתבי הקודש', ("Biblia Sacra", בלטינית, או לשם הקיצור: ביבליה) עומד על ההנחה שבכתבים הללו, היהודיים והנוצריים, "מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים, כיחידים כציבור, והם נתונים ברשות הציבור וברשותו של כל אדם".[1]
משום כך, קנוניזציה של כתבי קודש שונים לכדי מאגד מאוחד מגדירה את המכלול הזה כ'כתבי הקודש' המחייבים, העולים בדרגתם ובסמכותם על כל כתבים או חיבורים אחרים. מבחינה דוגמטית, למשל, אפשר ויהיה מותר למאמין לחלוק או לערער על סמכותו או על דבריו של חיבור חיצוני לקאנון, אך אסור יהיה לו לערער או לחלוק על סמכותו של חיבור שנכלל בתוך הקאנון של כתבי הקודש המחייבים.
הן המונח, 'כתבי קודש', בספרות חז"ל של סוף הבית השני והן המונח 'קאנון', שאינו קיים במקורות היהודיים, ומופיע לראשונה במקורות הנוצריים רק לאחר התגבשות הברית החדשה במאה ה-4 וכולל גם את ספרי המקרא, הולמים את תהליך האיסוף והגיבוש המקראי שהתרחש מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-2 לפני הספירה, עוד קודם שניתן לו הכינוי המפורש - קאנוניזציה.