פשרת קריטנדן

פשרת קריטנדן הייתה הצעת פשרה שכשלה, אותה הציע ג'ון קריטנדן, סנאטור אמריקאי ממדינת קנטקי, במטרה לפתור את משבר פרישת מדינות הדרום מן האיחוד בשנים 1860-1861. הצעתו באה לענות על ההסתייגויות שעוררו מדינות הדרום של ארצות הברית, אשר איימו להביאן לידי פרישה מן האיחוד.

הצעת הפשרה מורכבת משש הצעות לתיקון החוקה ושלוש הצעות להחלטות של הקונגרס. בית הנבחרים של ארצות הברית והסנאט של ארצות הברית דחו את ההצעה בשנת 1861. ההצעה נתפסה כמכילה ויתורים גדולים מדי למדינות הדרום, אולם ככל הנראה תגובת הדחייה המיידית של אברהם לינקולן להצעה הייתה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר. תגובת הדרום לדחיית ההצעה הובילה למלחמת האזרחים האמריקנית.

להצעה היו מרכיבים רבים שלא מצאו חן בעיני נבחרי ארצות הברית. ההצעה הבטיחה את המשך מוסד העבדות במדינות הדרום ונענתה לדרישות הדרום ביחס לעבדים נמלטים ולעבדות במחוז קולומביה. ליבה של ההצעה היה בהקמתו המחודשת של קו פשרת מיזורי בה נקבע כי בכל הטריטוריות שמצפון לקו הרוחב '36°30, והכלולות בשטחי רכישת לואיזיאנה תיאסר העבדות, פרט למדינת מיזורי עצמה שנמצאת צפונית לקו רוחב זה, ומנגד העבדות תותר בכל טריטוריה מדרום לקו גאוגרפי זה. בהצעה אף נכלל סעיף המקבע אותה לדורות ואינו מאפשר את ביטולה או שינויה בעתיד.

ההצעה התקבלה באהדה בין חברי סנאט ממדינות הדרום, אולם רוב חברי המפלגה הרפובליקנית דחו את עיקריה מתוך עמדה שאין להתיר לעבדות להתפשט. אחד מחברי המפלגה, אברהם לינקולן, גינה את ההצעה וטען שאיננה מתמודדת עם עתיד העבדות בארצות הברית. הרפובליקנים הצהירו כי קבלת ההצעה משמעותה "ברית עולמים למלחמה נגד כל אדם, שבט ומדינה המחזיקים ברגל אדמה בין מקום הימצאנו לבין ארץ האש."^[1] באותה עת הטריטוריות היחידות שהיו מדרום לקו פשרת מיזורי, היו חלקים מטריטורית ניו מקסיקו וטריטוריות אינדיאניות, בעת שהייתה הסכמה נרחבת משני עברי המתרס כי עבדות לא תשגשג בניו מקסיקו. נציגי מדינות הדרום סירבו להצעת חברי הבית הרפובליקנים, אשר אושרה בהצעת ועדה מ-29 בדצמבר 1860, לקבל את ניו מקסיקו כמדינה באיחוד באופן מיידי.

תיקונים לחוקה

עבדות תאסר בכל שטח של ארצות הברית "המוחזק כעת, או יוחזק בעתיד" מצפון לקו הרוחב '36°30. בטריטוריות שמדרום לקו זה, עבדות של הגזע האפריקאי תזכה להכרה ולא תהיה יעד להתערבות של הקונגרס. בנוסף רכוש המורכב מעבדים אפריקאים יזכה ל"הגנה של כל המשרדים של הממשלה הטריטוריאלית לעתיד לבוא." מדינות יצורפו בעתיד לאיחוד מכל טריטוריה, עם או בלי עבדות, כפי שחוקותיהן קובעות.
על בית הנבחרים נאסר להפסיק את מוסד העבדות באזורי שליטתו, בתוככי מדינות שבהן קיימת עבדות, כגון בסיסים צבאיים.
בית הנבחרים לא יוכל להפסיק את מוסד העבדות בוושינגטון די. סי. כל עוד העבדות תמשיך להתקיים במדינות הגובלות, וירג'יניה ומרילנד וללא הסכמת תושבי וושינגטון. בעלי עבדים שיסרבו לביטול מוסד העבדות יזכו לפיצויים.
בית הנבחרים לא יוכל לאסור או להתערב בסחר בעבדים בין מדינות.
בית הנבחרים יתן פיצוי מלא לבעלי עבדים שנמלטו ומצאו מקלט במדינות אחרות. לבית הנבחרים הסמכות לתבוע פיצויים ממדינה המפריעה ליישום חוקי השבת עבדים נמלטים. אותה מדינה בה ניתן מקלט לעבד נמלט, תוכל לתבוע את העבריין, נותן המקלט או המציל, אשר מנע את השבתו של העבד לאדוניו.
לא ניתן יהיה לשנות בתיקונים עתידיים של החוקה את התיקונים האלה או ליתן סמכות לבית הנבחרים להתערב במוסד העבדות בכל מדינה שבה קיים המוסד.

חוקי עבדים נמלטים

חוקי עבדים נמלטים הם חוקתיים ויש לישמם ולציית להם בנאמנות.
חוקי מדינות אשר פגעו בישום חוקי עבדים נמלטים, המכונים "חוקי חירות אישית" (באנגלית: Personal liberty laws) הם בלתי חוקתיים ויש לבטלם.
יש לתקן את חוק העבד הנמלט 1850 (באופן שיעורר פחות התנגדות במדינות הצפון) בהשוואת טבלת המחירים להשבה או שחרור של הנחשדים כעבדים נמלטים ולהגביל את סמכויות המרשלים לזמן אזרחים לצורך סיוע בתפיסת העבד הנמלט.
יש לישם בקפדנות וביעילות חוקים שנועדו לסיים את המסחר בעבדים מאפריקה.